סא"ל אורן כהן משחזר כיצד איבד 3 מחייליו
הוא נכנס לעזה כשלצדו חברו הקרוב ופקודו, רב סרן דגן ורטמן, אבל אז פגע פגז של צה"ל בבית בו הסתתרו - כעת הוא חוזר אל הלילה הדרמטי
מפקדו, סגן אלוף כהן, משחזר לראשונה את רגעי האימה בתוך הבית שהופגז. כהן מספר על פקודו וחברו דגן שהתעקש להצטרף לכוחות ולהיכנס לעזה, אף שהיה בחופשת לימודים.
"השעה הייתה שש בערב בערך. חושך נורא בחוץ. בתוך החדר היו לא מעט אנשים. דגן ישב איתי שם, אם אני זוכר נכון, הוא היה בקצה השני של החדר. היו שם גם מח"ט גולני והחפ"ק שלו. המח"ט רצה לאשר לי תוכניות ללילה. פתחתי מפה, וכדי שנוכל להאיר עליה עם פנסים מבלי שיזהו אותנו מבחוץ ביקשתי מהחיילים לכסות את החלונות.
"כשסיימנו את האישורים עלו מולי בקשר גדוד הנדסה שהיה מאחוריי, שאלו איפה אני נמצא. אחרי כמה דקות, פתאום, שני פגזים. אחד בחדר שלי, אחד בחדר השני.
"ברגע הראשון לא מרגישים כלום. מרגישים בום. כשפתחתי את העיניים ראיתי את המח"ט מעליי. אני זוכר ששמים לי חוסם עורקים ברגל וזה מאוד כואב לי, אני זוכר שכאבה לי היד, שראיתי שנכרתה לי קצת האצבע. אני כל הזמן בהכרה, אבל לא שומע כלום. זה שיגע אותי. אני רואה את הרופאים רצים ממקום למקום, אבל לא שומע מה הם אומרים. באיזשהו שלב פינו אותי ושמו אותי ליד דגן. לא ידעתי שדגן נהרג, ולא ידעתי שזה הוא ששוכב לידי.
"אחרי כמה זמן מעבירים אותי ל'אכזרית' (רכב קרבי משוריין) עם עוד הרבה פצועים. אחר כך למסוק. אני זוכר שהיה לי קר. המון פצועים, אתה לא מבין מה קורה מסביבך, לא מבין כמה פצועים יש, לא הבנתי שהמח"ט נפצע, לא ידעתי שיש הרוגים. ידעתי רק שזה אירוע, בלגן, אבל לא הבנתי מה קורה.
"גם כשנחתתי בבית החולים אני רק זוכר שסביבי עמדו רופאים ולא שמעתי אותם. שאלתי 'מה קורה', אבל לא ענו לי.
דגן, מספר מפקדו אורן כהן, לא נשא בשום תפקיד רשמי בחטיבה במהלך המבצע. כמה חודשים קודם לכן סיים את תפקידו כמפקד פלוגה בגדוד 13 ולמד תורה כפסק זמן לפני תפקידו הבא בחטיבה. אבל כשידע שהמבצע קרוב, לא יכול היה לעמוד מנגד.
"הוא רצה מאוד להיות שם. שנה וחצי הוא היה מ"פ אצלי בגדוד ורק רצה להוביל את החיילים שלו לקרב. כל יום הוא היה אומר לי, 'איך זה יכול להיות שעכשיו לא נכנסים? איך יכול להיות שהם פוגעים בילדים ואנחנו לא שם?' כל שבוע אמרתי לו,'עוד שבוע-שבועיים זה יקרה, עוד שבוע-שבועיים'.
"כשהיה ברור שהמבצע מתחיל הוא התקשר אליי ואמר לי, 'אתה רואה מה זה? הייתי צריך לחכות עוד חודש'. דגן פחד לסיים תפקיד, הוא כל הזמן אמר לי, 'אורן, אני אמשוך עוד טיפה, אני יודע שבסוף זה יקרה".
"פתאום, תוך כדי ההכנות, ראינו אותו נוחת בגדוד. הוא אמר 'אם אתה נכנס, אני נכנס איתך. אני רוצה לעזור. לפחות בהכנות, גם אם אין לי תפקיד'. לא היה לי תפקיד לתת לו והצעתי לו לשבת בבית ושאם מישהו ייפצע אני אקרא לו. כמובן שהוא לא הסכים. לאורך כל שבוע האימונים הוא עזר, התאמן עם הפלוגות וחנך אותן.
"ביום שלישי הוא פתאום נעלם לי. חיפשתי אותו, אבל המשכתי כרגיל, לא ייחסתי חשיבות. בערב אני פתאום מבין שהוא לא נמצא. הרמתי לו טלפון. הוא אומר לי 'הייתי חולה, היה לי חום, לא רציתי להפריע, ישנתי באוטו'. התברר שבמשך 24 שעות הוא ישן באוטו עם שפעת וחום גבוה בלי להגיד לאף אחד. מובן שבאותו רגע הוא חזר, עם השמחה שלו והכל.
"הוא לא הסכים לקבל שום משימה מלבד כניסה פנימה לתוך הלחימה. הוא אמר, 'לא מעניין אותי כלום, אני נכנס עם וסט להילחם'".
"במוצאי שבת לפני הכניסה, בסביבות שמונה בערב, אני יושב איתו בג'יפ והוא מספר לי כמה שהוא כועס על זה שהוא עכשיו לא בתפקיד מ"פ. הוא אמר לי שהוא כל כך חיכה לזמן הזה, להוביל את החיילים שלו להגן על מדינת ישראל. הוא היה מתוסכל.
"הידיעה שדגן איתי נתנה לי תחושת ביטחון. תמיד, בכל מקום שאליו הלך, הוא הלך קדימה באומץ יוצא מן הכלל ובמסירות. התכוננו ביחד לכניסה פנימה. עברנו אצל כל הלוחמים, הוא עבר בכל הפלוגות. גדוד 51 נכנס לפנינו. אחרי שלוש שעות פתאום מדווחים לנו שנפלו לידם פצמ"רים והתחילו להגיע הודעות שונות ומשונות. הרוגים, לא הרוגים. התלבטנו מה לעשות. דגן כמובן אמר, 'בוא ניכנס, קדימה'.
"באיזשהו שלב אנחנו מתחילים ללכת. אני מתמקם במקום שלי ומביא את דגן, שיהיה לידי. אנחנו חוצים את הגדר כדי לא לעלות על מטענים. אנחנו עוקפים את השבילים. ההליכה מאוד קשה. הכל רטוב וחלק, אחרי גשם. הרבה חיילים מעדו וכל הטור של הגדוד התבלגן. דגן היה רץ מג"ד. שיגעתי אותו. הוא רץ קדימה להגיד לפלוגה הזאת להסתדר, ההוא נופל פה, ההוא מושך אותו קדימה. הלוך חזור, הלוך חזור.
"בשלב מסוים אני 200 מטר מאחורי הפלוגה המסייעת, והם היו צריכים לעבור דרך מטע זיתים ולהשתלט על מבנה. ואז אתה רואה את המסייעת מתקדמת. עולה מולי המ"פ בקשר, אומר לי, 'אני תכף נכנס למטע'. עולה מולי עוד פעם, אומר, 'אני רואה פה גדרות תיל ובלוני גז, לא ברור מה הולך'. הוא ממשיך להתקדם לכיוון הבית, אחרי כמה דקות שוב עולה מולי ואומר לי, 'שמע אני חושב שיש פה מטענים'.
"איך שהוא אומר את זה, בום. פיצוץ, חמישה-שישה מטענים הופעלו עליהם ושלושה מחבלים יצאו ממערה והתחילו לירות. דגן אומר לי, 'בוא נתקדם, בוא נתקדם'. מובן שאת דגן כבר לא ראיתי. הוא כבר נכנס פנימה והשתתף בהיתקלות. זה היה האירוע הראשון שלנו. הפלוגה המסייעת ודגן בתוכם הרגו באירוע הזה שלושה מחבלים. הוא לחם באומץ לב יוצא מן הכלל, פשוט התעקש להיכנס לתוך האירוע ולהילחם לצד החיילים שם. זה דגן".
הראיון נערך במסגרת פרוייקט הזיכרון השנתי של גל"צ, "עוד מעט נהפוך לשיר", שעורך ומגיש גולן יוכפז, ישודר ביום הזיכרון, יום שלישי, בין השעות 14:00 ל-16:00 בגלי צה"ל.
נא להמתין לטעינת התגובות
