נועם שליט מדבר לראשונה על מות אחיו יואל בשבי
בלעדי למעריב: נועם שליט ואביו צבי מדברים לראשונה על יואל, האח שנהרג במלחמת יום כיפור אחרי שנפל בשבי בצירוף מקרים מצמרר והגיבור שבעקבותיו בחר גלעד לשרת בשריון. נועם: "כאשר הגיעו הקצינים לבשר על גלעד חשבתי על הכי גרוע, כמו עם יואל"
"זה היה סיפור לא פשוט. בטח לא להורים שלי, גם לא לי. ועם הנושא שלנו, של גלעד, אנחנו כל הזמן בתקווה שהדברים יסתיימו בטוב. אנחנו לא מעלים על הדעת אחרת. זאת אומרת, יש סכנה כל הזמן. אין לו שם תעודת ביטוח. אין לו פוליסת חיים אצל החמאס, לגלעד, אבל אנחנו מקווים שזה יסתיים בטוב. אנחנו לא מנסים לדמיין כרגע תסריט אחר. אי אפשר להגיד שניתן להשליך מהסיפור של יואל על הסיפור של גלעד. המקרה של רון ארד הרבה יותר רלוונטי".
סיפור נסיבות נפילתו של יואל שליט נותר חתום. במשפחת שליט, לא מדברים עליו. מדובר במשפחה שקטה. אנשים מופנמים. מדברים לאט ומעט. בשקט. לא מחצינים רגשות. מה שלא סיפר הצבא באופן רשמי, גם הם לא יגידו. "כל דיבור על יואל", אמר לנו צבי שליט, אביו של יואל שליט ז"ל וסבו של גלעד, בהקשר אחר, "גורם לכאב גדול. להיזכר ביואל זה תמיד כרוך בכאב. עם ה' אקוטיות' של הכאב'", זו המילה שהשתמש בה,'אקוטיות'. " אנחנו לא יוזמים את השיחות האלה. צריך להבין שיש גם איזושהי התגוננות עצמית: לא לחשוב, להתרחק".
לפעמים, סיפר, מאז הפכו להיות "מפורסמים", באים לבקר אותם חבריו של הבן המת. מרגש, אבל לא מקל, הוא אומר. "זה משהו שהוא לא בדיוק מציאותי. הקשר בין הדוד, שהוא חלל, ובין הנכד, שהוא בכלא. אבל עם יואל, אין כבר מה לעשות. זה ההבדל. כי שכול הוא סופי. בנושא של השכול יש רק צער, ובנושא של גלעד יש צער ויש גם זעם. על העוול שנגרם לחייל ולמשפחה".
במקרה של גלעד יש גם תקווה.
"התקווה, כל פעם שהיא קצת עולה, מיד יש מכה והיא יורדת לגמרי. ככה זה קורה באופן סדרתי במשך שלוש שנים. הזמן גורע מהתקווה. לא נעלם ממני שום דבר מהקשיים של גלעד בכליאה ובשבי. אני ער לעובדות. עובדות חיים. כל הארכה כזאת - גורמת נזק. את הפרשה של גלעד אפשר היה לסיים מזמן. אנחנו הולכים הרבה לבית העלמין. אנחנו עומדים מעל הקבר של יואל ושם יש משמעות למה שקורה עם גלעד.
"כל האיזון המשפחתי משתנה. הוא מופר. כל פעם מחדש עובר לי שם בראש שאנחנו חייבים להצליח עם המאבק שלנו, עם המלחמה שלנו. המלחמה להצלת גלעד. אני לא יודע איך הוא שורד שמה, בבור. אני מנסה לתרגם לעצמי ואני חושב שאני הייתי שורד. שאם זה לא משהו אלים, אז אולי הוא יחזיק מעמד. אבל קשה לי. קשה".
הוא בן למעלה מ-80, צבי שליט. בן כמה בדיוק - סירב לומר. נולד בלבוב, פולין, ובשנת 1934 עלה לארץ עם אמו ועם שתי אחיותיו. האמא באה ממשפחה של חלוצים. ממייסדי קיבוץ עין חרוד וגם מקימי המשרד הקבלני שלימים הפך לסולל בונה. צבי למד בבית הספר הימי בחיפה ובסיום הלימודים התגייס לצי הבריטי ביוני 1946, השתחרר . בתור "וטרן" של הצי הבריטי, היו לו כל האפשרויות והזכויות להישאר באנגליה. "הייתי מלך העולם", הוא אומר. בכל זאת, בחר לחזור לארץ.
בשנת 1948 נישא ליעל, אמם של יואל ונועם. הם הכירו זה את זו בצרפת, אבל בחרו לחיות בארץ. כאן היה שליט קצין בכיר במשטרה. שש שנים אחרי שאיבד את יואל בנו במלחמת יום הכיפורים, נהרג גם בנה היחיד של אחותו, יזהר פרונט שליט ז"ל, במילוי תפקידו. יזהר נקבר ליד יואל. לפני שלוש שנים, נחטף גלעד.
"ספק אם הייתי חוזר, לו ידעתי מה צפוי לי", כתב לאהוד אולמרט לפני כמה חודשים, כאשר זה עוד כיהן כראש ממשלה. הוא כיוון לבחירה שלו לחזור לארץ אחרי השירות בצי הבריטי. "שכול, ועכשיו, המכה הנוראה הזאת עם הנכד".
"אני יודע שזה מתנגש עם הפטריוטיזם והציונות", הוא אומר על הדברים שכתב לאולמרט, "אבל אני חושב שאני יכול להרשות לעצמי להתבטא באופן
מדי יום, הוא מקדיש זמן למאבק להצלת נכדו. מתקשר, כותב, מצטרף לפעמים לפגישות של נועם ואביבה שליט. "אני אב שכול", הוא מציג את עצמו תמיד. מפריע לו שלא כולם יודעים. "אבא של יואל, סבא של גלעד". מדבר על "הצלה", בשום פנים ואופן לא "שחרור".
שחרור, הוא אומר, נעשה ממחנה שבויים. גלעד לא נמצא בתנאים כאלה. לגלעד הוא קורא "הנכד החייל שלי". מה הוא חושב על מצבו של גלעד? הוא לא מוכן לומר. מדבר בזהירות. לא להזיק ולא לפגוע. צערו ניכר. גם החשש לגורל נכדו. "השכול הוא דומיננטי בחיים שלנו" אמר לנו, "אבל אם השכול כבר הוקל קצת, במשך יותר מ-30 שנה, לא נעלם אבל התקהה, עכשיו הוא פשוט גבר שוב".
"יום לפני שגלעד נחטף, הייתה לי הרגשה לא טובה. ככה היה לי גם עם יואל, הבן. דאגתי. כי ידעתי שיש שמה פעילות, בדרום. אבל אמרתי לעצמי שגלעד לא מעורב, שאני יכול להיות רגוע. באחת בצהריים, אני זוכר את זה, המשלחת הופיעה. זאת משלחת מקובלת. התמונה הרגילה של אנשי קצין העיר. אני מכיר אותם כבר. בפעם השנייה אצלנו. פנים רציניות. אצלי, הכל חזר.
"שוב הכל עצר. דמם. מיד אמרתי לעצמי שביקור המשלחת הוא סימן לחומרת העניין. הכל היה לי ברור וצפוי. זכרתי מיואל. הם מיהרו להגיד 'נחטף', כבר בדלת, שלא נחשוב שגלעד נהרג. אצל יואל לא ידעתי. אז באו אליי למשרד. הייתי מנהל נמל חיפה של משטרת ישראל. אמרו לי 'הבן נפל'. נדמה לי שאפילו פירטו 'נפל במלחמת יום כיפור'. אמרו גם את התאריך, מתי הוא נהרג. זה היה כבר הרבה אחרי האסון.
"נסעתי הביתה. בבית חיכו נועם ויעל. לא דיברנו. לא הרבה. גרנו אז בקריית אתא. באותו בית שאנחנו גרים בו היום. אנחנו לא עזבנו את הבית. לא עברנו לבית אחר. מפני שאני חשבתי שזה יהיה רק יותר גרוע, אם נעבור. כל פרט בבית הזה, מזכיר את יואל. הבית, החצר, העץ שהוא שתל. עץ ברוש. היום זה עץ ענק. העץ נמצא ויואל איננו. נשאר רק העץ שנטע.
"הוא היה הבן הבכור שלנו, יואל. הם תאומים, הוא ונועם, אבל יואל נולד ראשון. עד שנולדו, לא ידענו אפילו שיש לנו תאומים. לא הייתה טכנולוגיה לראות דברים כאלה. אני זוכר שעמדתי בגן שמה, בבית החולים רמב"ם, כשהפרופסור המיילד ירד אליי. חיכיתי. 'שליט', הוא אמר לי,'אתה מה שקוראים 'צווילינגמאכער' (' יצרן תאומים'). הופתעתי. מין התרגשות כזאת. רעייתי הייתה מודאגת. היא חשבה 'איך נסתדר'.
"הם לא היו אף פעם דומים, נועם ויואל. כשלקחנו אותם בפעם הראשונה לגן, יואל שמח. הוא לקח את זה מאד יפה. נועם עמד ובכה. לא רצה שנלך. זאת הייתה משפחה נורמטיבית. שום דבר מיוחד. הכל הסתובב סביב גידול הילדים. נתנו לכל אחד מהם לגדול, כמו שהוא רצה. לא ניסינו לעצור אותם אף פעם. הבר מצווה שלהם הייתה במלחמת ששת הימים.
הם נולדו ביוני. בגלל המלחמה, הכל היה מצומצם. התוכניות לחגוג, לא כל כך התממשו. כן עשינו את הטקסים. בית כנסת, עלייה לתורה. ההרגשה שלנו אז הייתה שכשהם יגיעו לגיל 18 כבר לא יהיו מלחמות. אמרנו אחד לשני 'עד אז יהיה שלום'.
"נועם התגייס לצנחנים. יואל לשריון, לחטיבה 188. זה היה בשנת 1972, עוד באופוריה של ששת הימים. אחר כך גם גלעד הלך לשריון, בגלל יואל. הוא אמר לי, אבא, אני רוצה להיות כמו יואל, בחטיבת ברק. אני בכלל לא רציתי שילך לקרבי, אבל לא התערבתי. אלה היו ימים שמחים, לפני המלחמה. מלחמת כיפור. זה תמיד מתחלק, בגלל האסון, ל' לפני' ו' אחרי'. כאילו החיים נעצרו.
"יואל היה חייל בחוליה הטכנית. ה'תחזוקה' של הטנקים. הוא היה עושה לנו סיורים ברמת הגולן. ביום שישי, יום לפני שפרצה המלחמה, בא הביתה. אני הגעתי מהמשרד. הוא קיבל טלפון, לחזור ליחידה. הבאתי אותו לטרמפיאדה. לי היו כל מיני הרהורים, אבל לא באמת הבנתי את חומרת המצב. רק למחרת, לפני הצהריים, הקשבתי לבי?בי?סי התחלתי להרגיש רע. פיזית. בשתיים שמענו את האזעקה".
"מנועם קיבלנו גלויה אחת, תוך כדי המלחמה, אבל מיואל שום סימן חיים לא הגיע. לא הודיעו שהוא נעדר, לא הודיעו כלום. לא מת ולא חי. יום אחד, אני לא יודע את התאריך, החלטתי לנסוע לחפש אותו, ברמת הגולן. נסעתי לחפש אותו. השליתי את עצמי שכשאין חדשות, החדשות טובות, וחשבתי שאני אמצא אותו שם חי ואבוא עם חדשות טובות הביתה. אמרתי לאשתי 'אני נוסע לראות מה עם יואל ברמת הגולן'.
"לקחתי יום חופש. נסעתי עם האוטו והתלווה אליי ידיד, קצין מחיל הים. נסענו לחטיבה, איפה שיואל היה, דרומית לנפח. הגענו וראיתי את השממה שהייתה. המלחמה כבר לא הייתה שם. היא הייתה במובלעת. נדהמתי לראות את השממה. פגשתי חייל אחד, מישהו מהתחזוקה. שאלתי אותו 'מה הולך פה', שאלות טבעיות. אמרתי שאני אבא של יואל. הוא היה בדרג מאוד נמוך. מה שנקרא, סרן ש"ג. הוא לא ידע. הסתובבנו עוד קצת ובערב חזרנו.
"כמה ימים אחר כך הלכתי לבית חולים רמב"ם. פגשתי שם את יוסי בן-חנן. בן-חנן היה לפני המלחמה המפקד של יואל. שאלתי אותו אם הוא יודע משהו. גם הוא לא ידע. ב-17 באוקטובר שוב נסעתי לרמת הגולן, לראות מה עם יואל. רציתי למצוא את הבן. הייתה לי תקווה, למצוא את יואל. חי. הסתמכתי על זה שאם לא מודיעים למשפחה, אז הכל טוב. ראיתי בנושא הזה של 'הודעות', דבר מסודר. האמנתי ל'מערכת'. התקדמתי עוד קצת, לנפח, אבל לא יותר. עדיין הייתה מלחמה במובלעת.
"הביקור היה עקר. חזרתי הביתה בערב. הסבירו לי שהחטיבה רצה קדימה, ואני קיבלתי את זה כנתון. אמרתי לעצמי יואל נמצא במובלעת, ויש לו קושי להתקשר. השליתי את עצמי. היום אני לא מוכן לקבל שום דבר כנתון. מה שקיבלתי עם יואל, אני לא מקבל עם גלעד. כשאין סימן חיים כמעט שנה מגלעד, אני מתייחס לזה מאוד ברצינות. אני לא מבין למה ממשלת ישראל לא עושה עם זה משהו. אני יודע שקיבלנו מגלעד שלושה מכתבים, שהוא תיאר את מצבו הירוד, המידרדר, שהוא נפצע בזמן החטיפה. אני חושב שהסמכות ישנה בידי ראש הממשלה, ואם היו איזשהן עכבות או ספקות, הזמן הארוך מאז החטיפה מחזק אותו לתת את ההוראה המתאימה לשחרורו של גלעד.
"בדיעבד אני יודע שיואל נפל ב-7 באוקטובר. יום ראשון. בכל הפעמים שהייתי בגולן, הוא כבר לא היה בחיים. קצין העיר, מתוך כוונה טובה, החליט לא להודיע לנו עד שימצאו את נועם בסיני ויחזירו אותו הביתה. המלחמה נגמרה ב-22 באוקטובר. נועם הגיע משארם בטיסה ב-24 בחודש. המועקה של חוסר הידיעה, מה עם יואל, ליוותה את ההגעה שלו. למחרת, אני נסעתי למשרד, לעבוד. מיואל עוד לא שמענו כלום. זמן קצר אחר כך, הגיעה המשלחת. החיים נעצרו".
יואל נקבר בנהריה בקבורה זמנית. "11 חודשים אחר כך הוצאנו אותו, וקברנו אותו בבית העלמין בחיפה. תכף אחרי שהודיעו לנו שנהרג נסעתי לנהריה. לקחו אותי לשם. בפעם הראשונה, בכיתי. כל הזמן הזה, שמרתי את הדמעות. מעל הקבר, הדברים מתממשים בצורה הכי קשה שאפשר. יש איזה התחברות פיזית עם כל הצער. גם בשבעה. אני זוכר שהיה יום אחד, שהייתי בטוח שאני הולך למות. מצער.
"נשכבתי לנוח והרגשתי כאילו שאני הולך למות. קמתי והתחלתי להשתחרר מהתחושה הנוראית הזאת, של צער. קשה להסביר את הדברים האלה למי שלא הרגיש. או הלוויה. שאנחנו עשינו. בא הקומנדקר והארון עם הדגל והמשפחה מסביב. אני אמרתי קדיש מעל הקבר. קדיש בעברית. מפני שבקדיש הרגיל יש הרבה מילים בארמית ואפילו לא יודעים מה פירושן. אני חשבתי שבלוויה של יואל צריך מילים מובנות לכולם.
"היום אני לא בוכה. מאז שגלעד נחטף. זה לא אומר שאני פחות נפגע. אני פשוט רואה חובה לעצמי לעשות כל מה שאני יכול כדי להציל אותו. עם יואל כבר לא היה מה לעשות. פה אני חייב לעשות הכל. אני כותב. כתבתי לאולמרט וכתבתי כבר גם לנתניהו. הכל בהתאם להתפתחויות. כתבתי גם לשר המשפטים. אני יושב ליד השולחן בבית, כותב טיוטה ואחר כך מעתיק.
"את כל המכתבים אני גם שומר לגלעד. כשיחזור הביתה. שיוכל לקרוא ולראות מה סבא עשה. אולמרט כתב לי תשובה. בצורה, איך להגיד,'ידידותית'. 'אני עושה הכל לשחרור גלעד', הוא כתב. אני ידעתי שזה לא נכון. לא ככה עושים הכל.
"על קצין העיר לא יכולתי לכעוס, כשהוא לא הודיע לי מה קרה עם יואל. מפני שהוא עשה את זה מתוך ידידות. על ראש הממשלה אני כועס. חיפשתי את יואל, אבל אני לא יכול לחפש ככה את גלעד. לא רק בגלל הגיל. המצב הוא שונה. עזה זה לא רמת הגולן. מעבר לזה, פה יש כתובת. ממשלה, ראש ממשלה, ממשלות, כבר אפשר להגיד. זוועה כזאת יש לנו והם לא עושים עם זה כלום.
"הייתי רוצה שישתפו אותי, במפגשים עם החמאס. הייתי מדבר איתם כמו אדם לאדם. הייתי אומר 'אני סבא של גלעד'. אולי הייתי מספר על יואל. לא יודע. הייתי מתייחס אליהם כמו לשכן הדרומי שלנו. זה היה בא באופן טבעי. בהתאם להתייחסות שלהם. בהתאם למפגש. הייתה לי אמונה שאני מסוגל. לא רק בגלל שאני סבא של גלעד, או אבא של יואל. גם מתוקף ניסיוני. עברתי משהו בחיים. אבל זה לא מומש. לא נתנו לי. אני ביקשתי מזמן, עוד באמצעות עופר דקל. הוא שלל את זה בצורה חד משמעית. אני חשבתי שיש לי כח שכנוע, שאולי אני לפחות אוכל לשמוע משהו יותר ברור על מצבו של הנכד החייל.
"החיים מתחלקים אצלנו למה שהיה לפני ואחרי המלחמה. אחרי המלחמה, הכל היה עצוב. לא היה שום שמץ של אפשרות של שמחה בבית. אבל אז נולדו הנכדים. נולד הבן הבכור של אביבה ונועם וקראו לו על שם יואל. אני קורא לו יואלי. אני לא יכול לקרוא לו כמו לבן שנפל. גם הוא שירת בשריון, בחטיבה 7. לשניהם, גם לו וגם לגלעד, סיפרתי על הדוד שלהם. בהחלט. יש גם הרבה תמונות של יואל, בבית.
"החיים קצת הסתדרו. היו ימים טובים, למרות השכול. עד לחטיפה. פתאום, זוועה כזאת. לפעמים אני חושב לעצמי 'מה יואל היה עושה, אם הוא היה כאן'. קשה לי לתאר את יואל בן למעלה מ-50. אני חושב שבנושא של גלעד, הוא בוודאי היה מאד קרוב לצדי. הוא בטח היה פעיל. היה מדבר, היה אומר 'צריך להחזיר את גלעד הביתה'. אני רואה גם את נועם. אני רואה את הטרגדיה במובן הרחב שלה. צר לי עליו, על נועם, בני, שזה מה שהוא עובר.
"עם יואל כבר אין מה לעשות. אבל עם הסיפור של גלעד היה צריך לגמור מזמן. אני מנסה. אני נתקל בקיר. אני בא לאולמרט, עוד פעם ועוד פעם הוא אומר 'עושים הכל'. יש בזה מין התנשאות. או ציפי לבני. כמה זמן אחרי החטיפה, צלצלתי אליה. פעמיים. היא טענה שאין לה שום סמכות בעניין, של גלעד. הכל בידי ראש הממשלה. אחרי שהיא נבחרה לראשות מפלגת קדימה. באנו אליה. נועם ואביבה ואני.
"ההתייחסות שלה הייתה קרה ומנוכרת. זה היה אחרי שהיא דיברה בתיכון ההוא, על ה'מחיר'. היא אפילו לא התנצלה. כשאני הרמתי קצת את הקול, על זה שהמעמד שלה עלה בינתיים ושאני חושב שלמעמד כזה יש יותר מה להגיד, אז היא ענתה לי 'אני לא יכולה לכעוס עליך'. כאילו, בגלל מצבי ובגלל הגיל. התאכזבתי. התאכזבתי ממנה ומאחרים.
"לא הופתעתי. ראיתי את משרד החוץ החדש, את המבנים המפוארים. ויצאתי לרחוב הירושלמי. אתה אומר להם 'זה החובה שלכם', הקוד האתי של צה"ל'. אבל הוא הנכד שלך. לא שלהם. מה אפשר לעשות? לנתניהו פניתי עוד כשהיה ראש האופוזיציה.
על האנדרטה ברמת הגולן, מופיעים יוני נתניהו ז"ל ויואל, יחד. במתחם ההנצחה של חטיבה 188. הייתי באזכרה שלהם ובדרך חזרה צלצלתי לנתניהו. אמרתי 'אולי כראש אופוזיציה אתה תוכל לעזור לנכד החייל שלנו'. הוא הבטיח. עכשיו ביקשתי להיפגש איתו, וטרם נעניתי. אני מחכה.
"צלצלתי לאבא שלו, בנציון. הצגתי את עצמי 'אני סבא של גלעד', 'אבא של יואל', אב שכול. דיברתי איתו על השכול. על יוני, על יואל גם. הדגשתי את זה ששנינו אבות שכולים. הוא אמר לי שהוא יעשה מה שהוא יכול. לא הייתי צריך אפילו להגיד לו 'תדבר עם הבן שלך'.
"אני לא מנופף בזה שאנחנו משפחה שכולה. אבל מפריע לי כשהמשפחות השכולות מתנגדות לשחרור. אם אני הייתי בצד של משפחות נפגעי הטרור, לא הייתי לרגע מהסס. הייתי תומך בשחרור, בטח. מי כמו הורה שכול יודע את גודל הכאב.
"הכי קשה לי חוסר הידיעה. אני חושב המון על גלעד. איך הוא מעביר את היום. מה הוא עושה. תץ אלוף יאיר נפשי אמר לנו בבית הקברות, באזכרה של יום כיפור, הוא תמיד מופיע, 'הוא ילמד ערבית', על גלעד. היו שלא אהבו כל כך את האמירה הזאת. אבל אני מתחיל להתחבר לזה, ואני חושב 'אולי'. 'אולי הוא יהיה מזרחן, גלעד'. אחרי שהוא יחזור, אני מתכוון.
"יש לי חרדה גדולה מהיום הזה, שגלעד חוזר. היום הזה שאני מחכה ומצפה לו. איך הנכד שלי יבוא, מהחטיפה, מהפציעה. אני לא יודע מה מצבו הבריאותי, איך הוא עובר שנים של סבל נוראי כזה. אז זה לא יום כזה חגיגי, השחרור שלו. זה יום שיהיה מלווה עם הרבה כאב. מעבר לזה, שאני שם מחסום. אני לא מדמיין הרבה. אני חוסם את זה. מפני שאני חושש. למצבו הבריאותי, נפשית ופיזית. איך אני אקבל אותו? אני אתן קודם כל למקורבים לו ביותר, אמא ואבא והאחים, לרוץ אליו. אחר כך אני אגש. אני לא אגיד שום דבר. אני אחכה שדברים יירגעו.
"בשנים הראשונות, אחרי שיואל נהרג, היינו הולכים לטקס הרשמי בבית העלמין הצבאי בחיפה. היינו מגיעים בזמן האזכרה הכללית. אחר כך החלטנו ללכת אחר הצהריים. עד לחטיפה גם גלעד היה בא. גם השנה נלך ככה. צריך לעשות שם קצת סדר בפרחים ולהדליק נר. אנחנו, אני ורעייתי, הולכים בלי קשר ליום הזיכרון, לעתים קרובות. יעל רוצה בזה. אנחנו מטפלים קצת במקום, מביאים פרחים. יעל לוקחת הכל קשה מאד.
"אמהות, סבתות, הן לוקחות דברים בצורה יותר חריפה. זאת גם מכה על מכה. השכול מחריף את התחושות. הוא מחריף את חוסר ההיערנות של המערכת להציל את גלעד. אנחנו הולכים לבית העלמין, ובכל פעם אנחנו אומרים אותו דבר, בדרך לשם ובחזרה, שאנחנו מקווים שבפעם הבאה נבוא לשם כשגלעד כבר יהיה איתנו.
"בחצר שלנו, בבית, יש תורן. תורן יפה, עם הנפת דגל, כמו שצריך. אנחנו לא מניפים את דגל ישראל כבר שלוש שנים. גם כהתרסה. למה? שהמדינה לא ממלאת את חובתה. לא מחזירה את גלעד. הם חייבים לנו. אני עובר בחצר ואני מסתכל. אני מאד מאד מחכה שהדגל שלנו שוב יורם. זה יהיה אחד הסימנים שהזוועה הזאת הסתיימה. הנכד החייל שלנו שב הביתה".
היום בבוקר צפוי צבי שליט להגיע לבית הספר לקציני ים בעכו, בו הדריך ולימד, על מנת לספר על בנו שנהרג ונכדו שנחטף. מחר בבוקר הוא ירצה על הנושא בבית הספר אורט קריית ביאליק, שבו למד יואל, ובערב ידליק משואה למען נכדו בטקס בקיבוץ רמת יוחנן.
נא להמתין לטעינת התגובות
