המושב כבר לא ירוק: תמכור את האדמה גצלר
ישנם חקלאים מסכנים יותר מאלה שבמושבים בצרה ובני ציון, שעל אדמותיהם הוקמו טירות לאנשים שיכולים להרשות לעצמם. תמיד הם יכולים למכור ולצאת עם בוחטה. אבל אריה גצלר לא רוצה למכור את האדמה, לא משנה מה ישימו לו על השולחן. הוא רוצה להיות חקלאי, הוא רוצה לקום בבוקר כדי לעבוד
אני הרי אויב העם, מרים גצלר את הראש ומסתכל עליי במבט משועשע, כשמאחורי אישוניו הבהירים אופק רחוק ועמוק של כאב. את רוצה לדעת את האמת? "אני מרגיש כאן כמו יהודי בארץ אנטישמית, כשהסתובבתי אצל גברת מזוז הרגשתי ממש שנאה".
הוא לבוש חולצת משבצות, חבוש כובע מצחייה, לרגליו נעלי עבודה גבוהות, ציפורניו שחורות מעבודה מוקדמת בבוקר במשתלה ויש לו ביוגרפיה חקלאית מסועפת שמחפשת להיות רלוונטית בקיום הישראלי שהחליף מהלך מסוציאליזם לקפיטליזם בגחמנות חזירית ופתלתלה: פרדסים פורחים שהמדינה ציוותה באחת לייבש, לולים מושקעים שהמדינה הורתה לסגור מיד, ייצוא שברגע שהתחיל להרוויח נבלם על ידי השוק האירופי, חממות שחטפו כנימות ומשרד חקלאות שהורה על שדרוג ב-500 אלף דולר מהכיס הפרטי, ועכשיו משתלות שהפסיקו להן את המים.
"אם הוא גר בבני ציון הוא מיליונר, כי הוא יכול למכור את המשק בחמישה מיליון דולר", יגיד הסלון הישראלי בליל שישי על קערת פיסטוקים. "אבל אני לא רוצה למכור", משיב אריה גצלר, "אני לא נדל"ניסט, אין לי לאן ללכת, אני רוצה לעבוד, אני אוהב לעבוד, אני מושקע בעבודה הזאת, במשק הזה. תנו לי להתפרנס מזה".
את האמת אף אחד לא מוכן לשמוע. פעם אחת אמרה לו כלכלנית מהאוצר, אנחנו לא צריכים פה חקלאים כי מספיקות שתיים-שלוש אוניות שיבואו כמה פעמים בשנה לנמל חיפה כדי להאכיל את כל מי שגר פה. תמכור, הם אומרים לו בלי להגיד את זה מפורשות, תמכור. ובשביל לאיים עליו קצת, מקפיצים את המחיר של קוב מים לחקלאות מ-20 אגורות - לשקל ושמונים, מה שמבטיח לו, במאה אחוז, הפסד כלכלי מוחלט של כל דבר שישתול באדמה.
גצלר לא מוותר. כשהמחיר של האדמות בסביבתו עלה ל-35 אלף דולר לדונם, ארז את עצמו ונסע ליוון. על צלע אי יפהפה שיורד לים מצא אדמות חקלאיות ב-1,500 דולר לדונם. קנה 30 דונם וחצי חודש הוא טס לשם ומגדל חקלאות שם. "אתם יודעים מה?", אמר לפקידים במשרד החקלאות, "עזבו, אל תעזרו לי. רק, בבקשה בבקשה בבקשה, אל תפריעו לי. תנו רגע לחיות. לנשום".
ואיך בעצם אפשר לא להפריע לו, אתם מתעניינים? "למשל", הוא מסביר, לתת לו להעסיק תאילנדים "כי יהודים לא עושים את העבודה הזאת, כי העולם השתנה, כי אני חייתי בבית בלי מזגן. עבדתי כל היום בשדה וחזרתי הביתה. היום אין בן אדם בלי מזגן, אז יבוא יהודי לעבוד ב-20 שקל שעה בחממות בוערות מחום ואחר כך יילך למזגן בבית? אסור להגיד יהודי, אני יודע, זה נשמע לא טוב, זה נשמע גזעני, אבל מה לעשות. היהודים מפונקים, התאילנדים לא מפונקים. מסוגלים לעבוד יום שלם בחממות בלי מזגן".
ואם אני מבינה נכון את גצלר, אז הוא היה אומר לפקידי האוצר כך: "תבינו אותי רגע. לפני שנולדתם, כשהייתי יותר צעיר מכם, המדינה הפנתה אותי לחקלאות. אמרה במילים מפורשות: לך ללמוד במקווה ישראל, שם העתיד! אז הלכתי. היום כשאני בן 80, מושקע כלכלית ורגשית במקצוע הזה, באה המדינה ובאקט חד צדדי שלא לקח אותי בחשבון הפרה את החוזה, את הברית שכרתה איתי, ובבת אחת הפכתי לאזרח לא רלוונטי, ויותר מזה, לאדם רדוף. מדינה שאין לה חקלאות צריכה אולי לשנות את ההגדרה שלה למדינה-עיר. כמו סינגפור. אני זוכר שמשה לוי, שהיה רמטכ"ל, אמר 'בואו נהפוך את ישראל למדינה-עיר'".
אנחנו יושבים בבני ציון
במה לעבוד?
"לעבוד בחקלאות!", מעקמת המדינה בת ה-60 בבוז את שפתיה, מול האזרח הוותיק גצלר, שהיה 35 שנה מזכיר תנועת האיחוד החקלאי, בעוד היא יושבת רגל על רגל, על ספה רכה, מול "מונית הכסף" שמוקרן על מסך קולנוע ביתי. תודה רבה לך אדוני, מנפנפת אותו, זמנך עבר.
מבצרה לבני ציון אנחנו משייטים במכונית של מולי שלמור, שהבין מה אמרה לו המדינה וחתך מחקלאות. כשהמדינה העלתה את מחירי המים לסכומים לא ריאליים, הפך מולי את הלולים והפרדסים והחממות לשורה ארוכה של מבנים להשכרה שמהם הוא מתפרנס. ובמקביל, כמו רוב תושבי בצרה ובני ציון, מנהל משפטים עם המנהל ששולח צווי הריסה למבנים חריגים ללא רישיון.
"הם אומרים לנו רק מה לא לעשות", אומר שלמור, "לא חקלאות, לא מבנים להשכרה, לא מחסנים, לא לולים, לא פרות, לא משתלות, לא פרדסים, אנחנו רוצים שיגידו, ממה כן מותר לנו להתפרנס? ובעצם מה שהמדינה אומרת לנו הוא, אתם עניים מדי בשביל האדמה הזאת היום, אז עופו מכאן, תמכרו אותה לעשירים".
הגינות והדשאים והחצרות של חקלאי בני ציון ובצרה יפים וירוקים ופורחים, משתפלים ללא גדר מפרידה עד שפתאום, בכל כמה רחובות מתרוממת מולנו חומת מגן אטומה בגטבה של מטר וחצי, שמאחוריה טירה מפלצתית עם צריחים, מגדלים ואינספור מפלסים.
"זה מתנ"ס?", אני שואלת את מולי, שתופס את הבטן מצחוק. "לא", הוא אומר, "אלו הבתים של הטייקונים".
"על שלושה מושבים בארץ בלבד - בצרה, בני ציון ושדה ורבורג", מסביר שלמור, "אפשר למצוא נחלות של אלף מטר על אלף מטר שהם עשרה דונם רבועים. את האדמות האלה קנו טייקונים ואפשר לזהות אותם מרחוק כי רק סביב הבית שלהם יש חומות, גדרות, מצלמות אלקטרוניות, שערים חשמליים ושומרים בתוך בודקה". אריה גצלר מתערב בשיחה. "הראשונה שנכנסה לגור בבני ציון הייתה ליאורה עופר, שקנתה את האדמה, ב-300 אלף דולר. אחריה קנה נחלה אחיה דורון. וכששרי אריסון התעניינה, המחיר זינק למיליוני דולרים, שאותם שילמו גם שורה ארוכה של בעלי ההון שבאו אחריה (לניר, קרסו, ורטהיים, שילר, רוזנברג, מסיקה, לוסטיג), שהבינו מיד שזה המקום הכי קרוב למרכז שמשפחה בת ארבע נפשות יכולה לחיות בו על עשרה דונם, עם בריכה ואגף לסוסים ולמשרתים.
וגם "שמחו" - כך הם אומרים בקול רם לכל מי שמוכן לשמוע - "על ההזדמנות לגדל את הילדים באווירה כפרית שדוגלת בחינוך התיישבותי, שמבוסס על ערכים של שיתוף ואהבת מולדת". כך, בלי טיפת רוע, אבל עם ניואנס דק של סרקאזם, מתארים גצלר, שלמור ומנחם ורד, שמצטרף לשיחה, את האופן שבו מבטאים הטייקונים ובעלי ההון את "אסירות התודה" שלהם על העובדה שילדיהם מתחנכים בבית הנוער שמופעל על ידי "האיחוד החקלאי" שהקימו למען ילדיהם תושבי בצרה ובני ציון.
"ומה מצב האינטגרציה אחרי בית הספר?", אני מתעניינת לדעת. "זה קצת מורכב", אומרים שלושת החקלאים כל אחד בתורו. "הם אנשים נחמדים הטייקונים, אבל הכניסו אותנו פה לסטנדרטים אחרים, החל מגובה הארנונה, וכלה בג'יפים הנוצצים ארבע על ארבע. ונניח שהילדים הולכים יחד לאותה כיתה ומבקרים זה אצל זה, בבתים שלהם הכל מתנהל אחרת, החל מהתנהגות יומיומית וכלה באופי החופשות".
"הנכדה שלי", אומר גצלר, "הוזמנה לחופשה בחו"ל על ידי אחת המשפחות". "לילד שלי נקנתה מתנה יקרה בגובה של ארבע משכורות שלי", אומר ורד. "הנכד שלי", אומר שלמור, "חזר מיומולדת של קוסמים ופעלולים וביקש שגם לו יהיה אותו דבר".
"בקיצור", הם אומרים כמעט במקהלה, "הילדים שלנו חשופים למראות שלא הכירו קודם: בריכות, שומרי סף, ציוד אלקטרוני, חוות רכיבה פרטיות. וגם ביום-יום, הבגדים, הטרקטורונים, האופנועים, המצלמות, הסלולריים. חפצים שהילדים שלנו לא ידעו על קיומם לפני שהכירו את הטייקונים, ושעכשיו, בגללם, אנחנו צריכים לספק'הדרכה אישית' לילדים ולנכדים שלנו בכל פעם שהם חוזרים הביתה, אחרי שהתארחו בבתים המוקפים חומות".
"ועכשיו, תקשיב טוב טוב", מדגים מנחם ורד את "מה שאמר" לבן שלו כשצמחה מול הבית שלהם טירה מוקפת חומה, שבתוכה גר ילד שהלך עם הבן של מנחם לאותה כיתה: "כשאתה נכנס לבית של השכנים, הדבר היחיד שאתה מפעיל אלו העיניים שלך, כי הם זה פלנטה אחרת. ותזכור שלמרות שהבית שלנו נראה כמו המחסן שלהם, הם אלו שבאו לגור לידינו - ואין צורך שאנחנו נרגיש נחותים. אנחנו נולדנו כאן, באנו לכאן ראשונים ואין לנו במה להתבייש".
ככה בדיוק נאלץ מנחם ורד, גבר עם הומור ממזרי, לדבר היום עם הילדים שלו. ולא רק הוא, אלא כל התושבים הוותיקים של המושבים, שעד לפני זמן קצר היו בטוחים "שלא חסר להם שום דבר". "שלא תביני לא נכון", מדגישים החקלאים הוותיקים שוב ושוב, "הם לא אנשים רעים, 'הטייקונים', הם אפילו חביבים. רק הביאו איתם תרבות שלא מקובלת במושב".
"אנחנו לא רואים את הפנים שלהם", מספר שלמור, "במקום הקול שלהם, עונות המזכירות או הפיליפינים או השומרים. מצלמה וזרקור אור מכוונים אליך כשאתה מצלצל להם בדלת. ובסופו של דבר, אתה לא פוגש אותם. הם בלתי נראים ברחוב. כמו חייזרים מכוכב אחר הם חיים פה. לאשתי לקח יומיים להירגע מתחושת העלבון".
עוד אנחנו מדברים, והנה, בפינה קצת נסתרת בקצה הרחוב נגלה מול עינינו כר דשא גזום להפליא. הוא מבהיק, לח וירוק כל כך, עד שיכול היה בקלות להיות רקע לגלויות שנה טובה של מלכת אנגליה לאזרחיה. הוא גם רחב ידיים ומשתרע על פני חמישה דונמים, שבמרכזם רועים שלושה סוסים בעלי רעמה כסופה וחזות אצילית. מטר אחד משם יושב שומר בבקתה שמגודרת כלפי הרחוב, נפרדת מהבית בגדר תיל עבה דוקרנית ומפותלת.
"שלום לך", אנחנו אומרים לשומר במדים בחיוך רחב והוא מיד מתרכך ומשיר מעליו את קליפת החשדנות. לפי המדים, הסנדוויץ' והספר שהוא קורא, נראה שהוא בחור צעיר. הוא מסביר לנו שאינו יכול לדבר איתנו, כי עליו להקפיד לשמור על חוק השומרים. אין ספק שהוא יושב פה לבד שעות ארוכות מאוד, מאחורי הגדר הדוקרנית, כשמולו הסוסים הכסופים החופשיים לנפשם. התריסים המוגפים, עמוק בתוך הבית פנימה מסמנים שאף אחד, אולי חוץ משומרים ושרתים, לא נכנס כבר הרבה זמן למתחם הסגור של שרי אריסון.
כמה בתים אחר כך, שוב חומה גבוהה, שוב פיליפינית חומקת. השער נפתח בשלט רחוק, על ידי הגנן שמתגורר בבני ציון - שמעלה אצל שלמור את המשפט הבא: "תראי הם גם מספקים לנו עבודה, או במילים של השכנים הציניים שלי - אנחנו נהיינו המרוקאים של הטייקונים.
ככה בדיוק נאלץ מנחם ורד, גבר עם הומור ממזרי, לדבר היום עם הילדים שלו. ולא רק הוא, אלא כל התושבים הוותיקים של המושבים, שעד לפני זמן קצר היו בטוחים "שלא חסר להם שום דבר". " שלא תביני לא נכון", מדגישים החקלאים הוותיקים שוב ושוב, "הם לא אנשים רעים, 'הטייקונים', הם אפילו חביבים. רק הביאו איתם תרבות שלא מקובלת במושב".
"אנחנו לא רואים את הפנים שלהם", מספר שלמור, "במקום הקול שלהם, עונות המזכירות או הפיליפינים או השומרים. מצלמה וזרקור אור מכוונים אליך כשאתה מצלצל להם בדלת. ובסופו של דבר, אתה לא פוגש אותם. הם בלתי נראים ברחוב. כמו חייזרים מכוכב אחר הם חיים פה. לאשתי לקח יומיים להירגע מתחושת העלבון".
עוד אנחנו מדברים, והנה, בפינה קצת נסתרת בקצה הרחוב נגלה מול עינינו כר דשא גזום להפליא. הוא מבהיק, לח וירוק כל כך, עד שיכול היה בקלות להיות רקע לגלויות שנה טובה של מלכת אנגליה לאזרחיה. הוא גם רחב ידיים ומשתרע על פני חמישה דונמים, שבמרכזם רועים שלושה סוסים בעלי רעמה כסופה וחזות אצילית. מטר אחד משם יושב שומר בבקתה שמגודרת כלפי הרחוב, נפרדת מהבית בגדר תיל עבה דוקרנית ומפותלת.
"שלום לך", אנחנו אומרים לשומר במדים בחיוך רחב והוא מיד מתרכך ומשיר מעליו את קליפת החשדנות. לפי המדים, הסנדוויץ' והספר שהוא קורא, נראה שהוא בחור צעיר. הוא מסביר לנו שאינו יכול לדבר איתנו, כי עליו להקפיד לשמור על חוק השומרים. אין ספק שהוא יושב פה לבד שעות ארוכות מאוד, מאחורי הגדר הדוקרנית, כשמולו הסוסים הכסופים החופשיים לנפשם. התריסים המוגפים, עמוק בתוך הבית פנימה מסמנים שאף אחד, אולי חוץ משומרים ושרתים, לא נכנס כבר הרבה זמן למתחם הסגור של שרי אריסון.
כמה בתים אחר כך, שוב חומה גבוהה, שוב פיליפינית חומקת. השער נפתח בשלט רחוק, על ידי הגנן שמתגורר בבני ציון - שמעלה אצל שלמור את המשפט הבא: "תראי הם גם מספקים לנו עבודה, או במילים של השכנים הציניים שלי - אנחנו נהיינו המרוקאים של הטייקונים.
מאיפה הכל התחיל? בשנת 1953 הכריזה המדינה על פרויקט שנקרא "מהעיר לכפר", מדיניות שדגלה ביישוב מקסימלי של יהודים על כמה שיותר שטחי אדמה. כל יהודי שבא עם 3,000 לירות קיבל נחלה של 25 דונם, עשרה מהם סביב הבית, השאר מפוזרים בסביבה.
האדמות שעליהן יושבים החקלאים של בני ציון ובצרה שייכות למינהל מקרקעי ישראל ובאופן תיאורטי יכול מחר המינהל להגיד: רבותיי, תפנו את השטח בתוך כמה חודשים. זה לשונו של הסעיף שרשום בחוזה החכירה עם החקלאים וזה הדו-קרב שמנהלים אנשי בצרה ובני ציון עם מינהל מקרקעי ישראל, שאומר להם: רוצים לבנות על האדמה? שלמו 91 אחוזי מס.
"מציגים אותנו כעושקי הקרקעות של המדינה", מתמרמר שלמור, "אף אחד לא רוצה להיזכר בכך שלפני 60 שנה קראו להורים שלו לבוא לפה". " יותר מזה", אומר גצלר, "כמזכיר האיחוד החקלאי, הייתי עולה למשרד החקלאות ומתמקח איתם על המסים והקשיים שהם מטילים עלינו. ואז יום אחד אמר לי אבי דקסלר, שהיה אז בראש מינהל מקרקעי ישראל, 'גצלר, אם תמשיך להציק לנו, אני אשסה בך את הפרופסורים'". הפרופסורים הם אנשי הקשת המזרחית, שמציגים את החקלאים של השרון כגונבי הקרקעות הגדולים של המדינה. "וואלה, הקשת המזרחית", אומר שלמור, "עשו לנו את הנזק התדמיתי הכי גדול".
והנה לפנינו שלושה גברים, חקלאים שהוריהם קנו חלקות אדמה בשנות החמישים. האנשים האלו יחד עם נשותיהם וילדיהם עבדו בפרדסים, גידלו תרנגולים, בנו חממות, קטפו פרי הדר, היום, מול המציאות החדשה הם אובדי עצות. מנחם ורד כותב שירים ומחלק עיתונים, מולי שלמור בונה בתים ומחסנים ומתפרנס מהשכרת המבנים ובמקביל שוכר עורכי דין יקרים שנלחמים נגד צווי ההריסה. המדינה העלתה אותנו על הסוס של החקלאות, הם אומרים, עכשיו איך יורדים ממנו?
רק גצלר - "העקרוניסט", ככה הם קוראים לו - מרים את ראשו ואומר בשקט ש"גם הם יכלו, כמו מושב בית יצחק, לא לאפשר למכור משקים בסכומים אסטרונומיים". " זה היה תלוי בנו", הוא אומר, "אם לאפשר לטייקונים להיכנס לכאן, ובהצבעה אני הייתי היחיד שהרמתי יד נגד. ועכשיו מינהל מקרקעי ישראל מעוניין לנשל אותנו מהקרקע. אבל עכשיו יש להם בעיה חדשה, יש להם פה חבורת טייקונים חזקה שהם צריכים להילחם גם נגדם. אז אני מתפלל ששרי אריסון וכל החברים שלה יצליחו במאבק, כי ככה אולי גם אני אשאר על האדמה שלי. אבל אחר כך אני חושב רגע, תופס את עצמי, ואומר, אתה טיפש גדול אריה גצלר, טיפש גדול היית וטיפש גדול תישאר. כי היא תסתדר בכל מקרה. השאלה הגדולה היא מה אתה תעשה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
