מה דוד בן-גוריון היה אומר על כל זה?
אנשים שהכירו את בן-גוריון באופן אישי מנסים להניח על סמך אותה היכרות עמו, מה היה אומר למראה עיניו לו רק היה מתהלך כאן בינינו
עמוס דגני, אף הוא חבר כנסת מטעם רפ"י ומקורב לבן-גוריון, גם לא בטוח שהוא היה חושב שהמדינה מתנהלת על פי עקרונותיו. אם הם מאוכזבים, גם הוא בוודאי היה מאוכזב.
מסכים איתם זלמן שובל, גם הוא איש רפ"י לשעבר, שהיה מקורב לבן-גוריון. מיכאל בר זוהר, הביוגרף של בן-גוריון, מאזן ביניהם לבין המציאות וסבור שלא הכל היה שחור בעיניו, אילו היה רואה מה התרחש כאן בהעדרו.
בתפר הזה שבין האנשים הקרובים לו, נעה דמותו של ראש הממשלה הראשון כמו צל מהלך במחוזות ישראל בשנתה ה-61. מסע בין הרצוי למצוי.
"הוא היה חושב שהערבים אינם מופלים, ממש כפי שהמגילה הבטיחה", אומר בר זוהר, "הוא האמין שניתנת להם זכות שווה להצביע ולהיות חברי כנסת, אבל מצד שני האמין בחובות ובזכויות, ובתמורה לזכויות הוא היה דורש מהם חובות, כמו שירות אזרחי או צבאי".
דגני מוסיף: "מצד אחד הוא רצה שזו תהיה מדינה שבה נוהגים עם הזרים לפי הצדק החברתי הנכון, אבל הוא גם הבין שכשיש כל כך הרבה ערבים
"גם מעמדם החברתי של עולי ארצות המזרח לא היה מטריד אותו", אומר דגני. "הוא התלונן על כך שאצל המזרחים מעמד האישה נמוך יותר, אבל הוא היה רואה את ההתקדמות שחלה בתחום הזה. היום לא מתייחסים למרוקאים כפי שהתייחסו אליהם לפני 30 שנה. שינוי לא קורה ברגע", הוא אומר.
"השלום האזורי שבן-גוריון מדבר עליו במגילת העצמאות כמה פעמים היה כפי הנראה מאכזב אותו", אומר זלמן שובל.
"הוא היה אוהב את השלום עם מצרים וירדן, אבל יכול להיות שהיה מאוכזב ממצבנו הכללי באיזור. הוא האמין שנגיע לשלום, אם כי התנה את זה בשלום אמת שבו הערבים יכירו בזכותו של עם ישראל לקיום מדינה משלו".
"הקריאה במגילת העצמאות להושטת יד לשלום לכל המדינות השכנות ועמיהן הייתה נתפסת אצלו היום כאילו התגשמה בחלקה", אומר מיכאל בר זוהר.
"הוא אמנם היה מברך על השלום עם ירדן ועם מצרים, אבל היה סבור, כפי שאמר מיד אחרי מלחמת ששת הימים, שצריך להחזיר את כל השטחים מלבד ירושלים ורמת הגולן, וזה אחרי הרבה מאוד שנים שבהן היה חסיד ארץ ישראל השלמה".
"ב-56' הוא אפילו הגה תוכנית לסידור חדש של המזרח התיכון כך שישראל תהיה בברית עם הנוצרים ותרחיב את גבולה עד לליטני, במצרים נגיע עד לתעלת סואץ וירדן תחולק בינינו לבין העיראקים", אומר בר זוהר.
"אבל אחרי מלחמת סיני הוא סייר בעזה וראה שבניגוד למה שקרה במלחמת השחרור, הפעם התושבים הערבים לא עזבו את בתיהם וזה היה בשבילו טיפול בהלם. פתאום הוא הבין שכל כיבוש רק יוסיף אלפי ערבים לשטח שלנו ואז הוא החליט שלא הולכים לשום מלחמה עם כיבוש".
עוד אומר בר זוהר כי "על ההתנתקות אני מניח שהוא היה אומר שכל דבר ניתן תמורת משהו אחר".
"העובדה שעדיין אין חוקה הייתה גורמת לו עוגמת נפש", קובע בר זוהר. "כראש ממשלה הוא לא הצליח להעביר חוקה, וזה שאין חוקה עד היום היה מקפיץ אותו. אני מניח שהוא לא היה אוהב את האקטיביזם השיפוטי".
"הוא חשב שבית המשפט העליון לא צריך להתערב בניהול המדינה. הוא אף פעם לא קרא לשופט ואמר לו שיכתוב פסק דין על פי השקפתו שלו, אם כי נכון שהייתה לו סמכות אישית גדולה והקנאקרים הכי גדולים היו נעשים קטנים על ידו".
שובל סבור שבן-גוריון דווקא היה מרוצה ממערכת המשפט ומעצמאותה, ורואה בה את התקיימות סעיף הצדק.
בנושא הפריפריה בר זוהר מניח שבן-גוריון היה מתאכזב מההבטחה במגילת העצמאות שמדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ.
"הוא אמר שאנחנו צריכים לפתח את הנגב והגליל כי הנגב ריק והגליל מלא. הוא התכוון שהגליל מלא בערבים", מסביר בר זוהר. "כדי לייהד את הגליל הוא הטיל על שמעון פרס להקים את נצרת עלית. הוא היה משווה מספרים של יהודים וערבים בגליל ובוודאי לא היה מרוצה".
"פיתוח הנגב היה מאכזב אותו אף יותר", אומר בר זוהר. "הוא עבר לגור בשדה בוקר מתוך מטרה למשוך אחריו בני נוער וזה לא קרה. זה הדבר העיקרי שהיה מטריד אותו בנגב, העובדה שהוא נשאר ריק מיהודים".
"הייתה לו אפילו תוכנית לייהד את הבדואים", מגלה בר זוהר, "אבל הם לא הסכימו להתגייר. בעיות אחרות בנגב, כמו רמת חובב, לא היו מטרידות אותו. מה זה רמת חובב לעומת הנגב הריק".
"בסופו של דבר צריך לראות את הדברים בעין בלתי מזוינת", אומר שובל. "בן-גוריון היה אדם פרגמטי. כמו כל מנהיג, גם הוא פעל לא רק על פי אידיאולוגיה, אלא גם על פי מציאות משתנה, וסביר להניח שכך היה רואה את מה שקורה כאן היום".
"המגילה מבחינתו", אומר דגני, הייתה חזון אחרית הימים. "הוא הבין שיש פער בין מה שרצוי לבין מה שאפשר להשיג", הוא מסכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
