מבית אלפא לנהלל
מסע בעקבות גיבורי מלחמה: המקום שבו גדלו האנשים שידעו מה צריכים היהודים לעשות כדי לשרוד בארץ הזאת
גבעת שימרון. קבר משה דיין - "זו גזירת דורנו"
משמעות המושג "ישראלי" הפכה בעשורים האחרונים חמקמקה ושנויה במחלוקת. הוא מעיד היום על המגדיר הרבה יותר מאשר על המוגדר: אמור לי על מה אתה חושב כשאומרים "שיר ישראלי," "גיבור ישראלי," "תמונה ישראלית," ואומר לך בן כמה אתה ומאיפה באת. כל השאר נתון לוויכוח.
מגיל מסוים ומעלה, נוף ישראלי הוא מה שנשקף מגבעת שימרון. מסביב עצי אורן, שבקושי נותנים צל ביום החם והמאובק. ומדרום, על כף היד, החלק המערבי של עמק יזרעאל. העיגול האגדי של נהלל, הקווים הישרים של המושבים, לפני שהתערבלו והיטשטשו בשכונות הרחבה ובני ממשיכים, ושדות ככל שהעין רואה.
מגיל מסוים ומעלה אתה לא צריך איי־פוד ואפילו לא טייפ קסטות של פעם כדי לשמוע באוזן הפנימית את אלתרמן וסמבורסקי, בביצוע הישן של שלישיית שריד, הקיבוץ שגם בתיו מציצים אי שם באובך. "מה, מה, לילה מליל / מה, מה ביזרעאל / נומה עמק ארץ תפארת / אנו לך משמרת."
שיר ישראלי, "שיר העמק." מתחיל פסטורליה ")באה מנוחה ליגע / ומרגוע לעמל,(" נגמר טרגדיה ")מי ירה ומי זה שם נפל / בין בית אלפא לנהלל.(" זוהי ארצי ושדותיה, ועל השדות האלה צריך לשמור, כל הזמן לשמור, כי הלילה החיוור והפסטורלי הוא רק אחיזת עיניים. ים הדגן מתנועע, אבל מי שיסיט עיניים מכוונת הרובה ויילך שבי אחריו, ימצא את עצמו מתחת לרגבים.
שני קברים ידועים יש על גבעת שימרון. קברו של אילן רמון, ישראלי שרק מעטים הכירו וחייו נודעו רק עם נסיבות מותו, וקברו של משה דיין. אני בספק אם מתחת לגיל מסוים, גבוה בהרבה מהחציון הישראלי, דיין עוד אומר הרבה למישהו.
יותר מ-27 שנים מאז מת, והמיתוסים שסימל מתים לא פחות: הילד הראשון של הקיבוץ הראשון, מפקד גדוד הקומנדו הראשון של צה"ל, הרמטכ"ל שיצר את צה"ל החדש, שר הביטחון שקונן על מות הבית השלישי ביום כיפור.
מצבתו של דיין פשוטה וצבאית. ישראלית מובהקת לא רק משום שהיה רמטכ"ל ונקבר בהלוויה צבאית, אלא משום שבישראליות נעדרת האסתטיקה, לא היה מראה ראוי מזה.
בדיוק לפני 53 שנים, ב-29 באפריל ,1956 ביטא את תמצית תפיסת העולם של הישראליות שגדלה בעמק יזרעאל: "אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים היושבים סביבנו," אמר דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז, מנסח את ה"יורים ולא בוכים:" "אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו וייכרתו חיינו".
בכוח. באכזריות, שהשקט של בוקר אביב אסור לו שישכיח אותה מאיתנו, פן נסונוור כמו רועי רוטברג והרוצח השפל יזנק עלינו מהמארב. כשהערגה לשלום, שאותו אנחנו נושאים על השפתיים ומבטיחים במגילת העצמאות, לא מחרישה את אוזנינו מלשמוע את
כך גדל דיין, כך גדלו עשרות הקצינים הבכירים ולוחמי היחידות המיוחדות ומאות חללי המלחמות שילדותם הייתה כאן, בין בית אלפא לנהלל: דיין ורפול ובנו יורם איתן, טייס חיל האוויר שנהרג בתאונה.
הבצרים מנהלל, שאחד מהם הוא היום ראש המועצה האזורית, ועוזי דיין וארז גרשטיין ואילן רמון. 13 חללי קיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמה אחת ביום הכיפורים וחיים שטורמן מעין חרוד, שעלה על מוקש ב־1938 ובנו נהרג במלחמת העצמאות ושניים מנכדיו, ובהם לוחם השייטת שנקרא על שמו, נפלו במלחמת ההתשה, וכל כך הרבה אחרים.
אם יש מקום שבו נוסדה תפיסת הכוח הישראלית, שצורך קיומי וכדרך היחידה להתמודד עם קיומנו כאן וכאמת שכל מי שמתכחש לה חי במדינה אחרת, הוא כאן - בין בית אלפא לנהלל.
מאיר הר ציון מתעקש להכין קפה. זה תהליך ארוך, מכאיב למראה, בוודאי למי שבילדותו היו מעט מיתוסים מוכרים כמו "הר" עם הטומיגן, האיש שדיין קרא לו "הלוחם היהודי הגדול ביותר מאז בר כוכבא."
הר ציון הוא בן ,75 והנכות שגרמה לו פציעתו הקשה בפשיטה על משטרת א־רהווה מחמירה עם השנים. מיתר הקול היחיד שנותר לו נושא בקושי בעומס הדיבור, ידיו ורגליו מתקשות לתפקד. קשה לתפוס, כשמתבוננים בו, איך איש עם מגבלות כה קשות הקים לבדו את "חוות שושנה," בשטח המבודד על פסגת כוכב הירדן, וניהל אותה עד לפני עשר שנים.
הוא מכין קפה, שחור בלי סוכר, ומביא פיצוחים ומקפיד שתאכל. הוא מראה את ספר החווה, בו מפורט כל בן בקר שאי פעם נולד וגדל ונמכר כאן, והוא מספר כמעט כבדרך אגב איך בידיים האלה, שמחזיקות את ספלי הקפה בצורה בלתי אפשרית, גלל אבנים כבדות כדי לחסום את דרכם של גנבי הבקר, שמזמן ניסו לבקר אותו ולא יספו.
ובפניו עוד אפשר לראות את האיש מהתמונה המפורסמת ההיא, אחרי הפשיטה על משטרת כונתילה, עומד משמאל (בתמונה) ומימין (במציאות) לדיין ואריק ורפול ואסף שמחוני, גבוה מכולם ומנותק משהו גם בתמונה מלפני 50 שנה בשחור־לבן.
הר ציון ממעט להתראיין, ולא רק בגלל הקושי בדיבור. כששבר שתיקה לאחרונה, ערב ההינתקות, אמר בראיון ל"מעריב" דברים שמיקמו אותו לא רק בקצה הימני של הקשת הפוליטית, אלא גם בעמדות לא מקובלות מאוד, כמו תמיכה בסירוב לפינוי התנחלויות וקבלה של תיאוריות קונספירציה על רצח רבין.
במהלך השיחה, ממש כפי שעשה לקלמן ליבסקינד ב־,2005 הוא שולף מתוך ספר קונספירטיבי בשם "המזימה של סאדאת" תמונה של סאדאת ובגין, שבה עניבתו של הנשיא המצרי המנוח מעוטרת ציורים המזכירים צלבי קרס, תמונה שעשתה קילומטראז' גדול בחוגים שהתנגדו להסכם השלום עם מצרים לפני 30 שנה. המצרים, אם תשאלו אותו, מתכוננים למלחמה גם היום.
אך לא להתקלס במאיר הר ציון באנו, וגם לא להתווכח איתו. הוא אינו דמות ציבורית. גם את ההרצאות שנתן פעם בנדיבות בחוגי המתנחלים ")חבר’ה אלף אלף," הוא מכנה אותם עד היום) צמצם מאוד בשנים האחרונות, עניין של זמן וקושי.
אפילו הסקופ שהוא נותן לי בדרך למרפסת - בהליכה המפורסמת לפטרה עם רחל סבוראי לא הייתה לו מפה של ממש, רק משהו של אחד ל־250 אלף, שלא שווה כלום, ולכן המסע ארך ארבעה ימים במקום יומיים; בשורה התחתונה, הסייר הכי גדול בתולדות צה"ל התברבר במסע הכי מפורסם שלו - ספק אם זה אומר משהו למישהו מתחת לגיל .50
גם בשתיקתו, הוא האתוס של בית אלפא־נהלל בצורתו הקדמונית. הוא נולד בהרצליה, אבל מגיל צעיר גדל בעין חרוד, לא רחוק מהמקום בו הוא חי היום. ובשנים ספורות, אחרי שנבחר בקפידה על ידי דיין ושרון, הר ציון טבע את דפוסי הסיור והלחימה של ה־101 והצנחנים, שעליהם נוצק צה"ל החדש, חזק, עיקש - ומאמין גדול בכוח ובשטח. בלי שטח אדמה, הוא פותח וחוזר ומדגיש, הכל הבל הבלים.
ההיסטוריה הישראלית על פי הר ציון נסובה על השטח. כשלא היה לנו מספיק, עד ששת הימים, האמריקאים לא ספרו אותנו כי לא חשבו שנחזיק מעמד. אף אחד בעולם לא מדבר על החזרת שטח, רק אנחנו. בכל פעם שאני שואל אותו מה קרה, איך לשיטתו איבדנו את מה שהיה פעם מובן מאליו, הוא חוזר לזה: שכחו את העיקר. בלי שטח אדמה, הכל הבל.
האשמים הם הרשימה הרגילה, שרבים בימין מונים אותה וגם מאיר הר ציון אינו יודע להסביר איך ולמה זה קרה לה: השמאל, התקשורת, המשטרה, בית המשפט העליון. הם שסירסו והכניעו כל מנהיג אחר, הם שרדפו כל מי שניסה לצאת מהתלם המידרדר שלהם.
את אריק שרון, הוא אומר, הם שחטו במלחמת לבנון הראשונה, עד שגורש בבושת פנים על טבח שעשו נוצרים במוסלמים. 20 שנה אחר כך הפך לראש ממשלה במקרה, אבל זה כבר היה אריק המובס. ההסבר היחיד של הר ציון למה שקרה למפקד שהעריץ הוא שאריק פחד שאם יסטה מקו הנסיגות, השמאל יחסל אותו. זה כמעט כמו כוח עליון, וזה נורא.
אבל למה? אני חוזר ושואל אותו. איך הם איבדו את הדרך? הר ציון הוא לא איש שמסביר. הוא רק חוזר ומספר: הקיבוצים היו פעם העילית, חוד החנית של הציונות. והם נפלו עד לאפס. נעלם החינוך לאהבת המקום, שפעם היה מובן מאליו.
הצבא, שיכול לעשות דברים גדולים, שמקבל לידיו נוער שרוצה שיהיה לנו שטח משלנו, משותק בגלל הפחד שאנשים ייהרגו. בגלל שהשמאל הפסיד את השלטון ורצה לנגח אותו, התחילו לספור הרוגים ליד ביתו של בגין, ועכשיו כל מה שחשוב הוא שאנשים לא ימותו.
במלחמת השחרור איבדנו אחוז מהאוכלוסייה, הרוסים איבדו 10 אחוזים במלחמת העולם השנייה. כל שנה נהרגים אנשים בתאונות דרכים, 1,200 איש נהרגו בעקבות מחדל אוסלו, אבל את הצבא משתקים בגלל הפחד מהרוגים, וכך הפסדנו במלחמת לבנון השנייה.
ויהיה גרוע יותר אם נחזיר את השטח. האמריקאים יעשו עוד פעם את החשבון: הם יבינו שאנחנו לא חזקים, וכמו ב-,48 יעזבו אותנו לנפשנו. כי אם אתה לא מתעקש עד הסוף, אם אתה מוותר, אתה אבוד. ואם לא נתעשת, לא נהיה.
אני שואל אותו על חייו כאן. תמיד רציתי להיות חקלאי, הוא אומר. אחרי שנפצעתי, הדבר היחיד שחשבתי היה "אוי, לא אוכל להיות חקלאי." אבל עם הכל, בניתי את החווה וגידלנו פה מאות ראשי בקר והכל היה טיפ-טופ.
הכביש לכאן גם הוא רק בגלל הניסיונות של הערבים אחרי ששת הימים למקש את הדרך. אחת לכמה זמן הם צריכים לראות את העוצמה שלנו. אסור לנו לפחד שנאבד אנשים, אסור לנו לפחד בכלל. אם נפחד, זה אבוד.
אני יוצא מהר ציון מדוכדך, ולא כל כך ברור לי למה. אף שגם אני הכרתי את ספר הצנחנים בעל פה, הוא לא היה מגיבורי ילדותי. הדברים שאמר לא הפתיעו בדבר. בחלקם, למרות תיאוריות הקונספירציה והפרשנות ההיסטורית הפשטנית, יש היגיון.
נדמה לי שבעיקר אני מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר.
בין בית אלפא לנהלל היו לא רק המושבים הוותיקים והקיבוצים הגדולים, אלא גם התענכים. על שרשראות המושבים האלה, שרק מעטים מכירים את כולם בשמם, שום אלתרמן לא כתב.
הגיעו אליהם מרוקאים וכורדים שזכרו את הערבים כשכנים, בדרך כלל טובים. הימניות שלהם באה ממקום אחר לגמרי, הרבה יותר נגד מפא"י מאשר נגד הערבים. ובימים שבהם בני נהלל ותל עדשים הלכו לסיירת מטכ"ל, אח מביא אח וחבר מביא חבר לחבורת השו-שו הסגורה, שרק החליפה בסיס ותג יחידה, הבנים שלהם הלכו לצנחנים ולגולני, בלי שום מיתוס.
דני עטר נולד במושב דבורה. בערבים היו החבר'ה הולכים בין דבורה לברק, כי לא היה משהו אחר לעשות. הוא גדל והיה מ"פ בגולני, נפצע במלחמת לבנון הראשונה, ועכשיו נבחר בפעם השלישית לראש המועצה האזורית גלבוע.
פעם התמודד על תפקיד מזכ"ל העבודה. בין אהוד ברק, שהשבוע קם על המזכ"ל המכהן להדיחו, לבין דני עטר, פעורה התהום בין מצבה הטרמינלי של העבודה לבין מה שיכלה להיות: הקיבוצניק הביטחוניסט שהפך למיליונר וכל חייו הפוליטיים מבוססים על הפחד מאיראן והכוח בעזה, ובן המרוקאים מהתענך שרואה ערבים ויהודים, מושבניקים וקיבוצניקים, בגובה העיניים, בלי לבדוק אם מה שרואים הוא לבן או שחור.
אחד הדברים הראשונים שעשה כשנבחר לתפקיד היה למנות סגן ערבי. לא לענייני ערבים, אלא לארנונה ושירותים לאזרח - לכולם. רבים מהמושבניקים הוותיקים, שהעלו אותו לשלטון, יצאו מדעתם. מה פתאום שערבי יגבה מאיתנו כסף, מה פתאום שנבוא אליו כשאנחנו צריכים משהו. היום, אומר עטר, סגנו עיד סלים מקבל יותר ברכות בבתי הכנסת בתענכים ממנו.
כל העניין, עטר אומר, הוא שמעולם לא יצר שום שלטון סדר יום אזרחי משותף ליהודים וערבים. ההצבעה בבחירות הכלליות בתחום המועצה האזורית שלו היא, כצפוי, לא מעט אביגדור ליברמן וש"ס ומפלגות ערביות. בבחירות המקומיות, במקום שבו האג'נדה אינה מבוססת על פחדים אלא על מה שצריך באמת, הקווים נחצים במקומות הכי לא צפויים.
קח אפילו את האדמה, שהר ציון הרבה לדבר עליה: לא מזמן הורחבה תוכנית המתאר של הכפר הערבי מוקייבלה. האדמות שקיבל היו על חשבון המשבצת של מגן שאול, יישוב שתושביו הם בעיקר בני הכורדים של מושבי יעל בתענך.
כל ההתנגדויות היו על כסף, וברגע שזה יושב, איש לא דיבר על אתוס. כי כשאדם בונה את חייו על מה שטוב לו, על תקווה ולא על פחדים, נעלמים הצורך בכוח והדמוניזציה של הצד השני.
עטר מגייס היום סכומים אדירים לטובת פרויקטים משותפים, לטובת המועצה שלו וג'נין שמעבר לגבול. מוסא כדורא, מושל ג'נין, הוא חבר, ועטר מסתובב בעיר שהייתה בירת הטרור כמו שזכריה זביידי הסתובב בה לא מזמן. האויבים של שניהם הם הבירוקרטיה והביטחוניזם הישראלים והשחיתות הפלסטינית.
ובאותו זמן, מיום ליום, הוא רואה איך ברמה הלאומית, הכוחנות שעליה גדל מאיר הר ציון מתחלפת בפחד ובתחושת קורבנות. איך החזק והחלש מאוחדים בתחושה של חוסר תקווה, בין בית אלפא לנהלל.
מתוך מוסף יום העצמאות של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
