אפור: כך נראה סבב המינויים הבא במטכ"ל
בימים אחרים היו עוסקים העיתונים במתרחש בצה"ל, אך התרגלנו שמה שקובע זה היכרות וקצת רגשות, אז מה הפלא שכבר לא אכפת לנו
אלוף פיקוד צפון גדי אייזנקוט צילום: חיים אזולאי
אבל סבב המינויים הזה והאווירה שאופפת אותו מלמדים לא מעט על הדרך שבה מקבלים החלטות פרסונליות בארגון הגדול והחזק ביותר בישראל, ועל מה שקרה למטכ"ל של צה"ל ולמעמדו. בתדרוך לעיתונאים הבהיר שר הביטחון לאחרונה שמבחינתו, ההחלטה הקרובה על סגן הרמטכ"ל לא תהיה סוף פסוק בקביעת זהותו של הרמטכ"ל הבא. סגן הרמטכ"ל, אמר ברק, אינו תפקיד הכרחי לרמטכ"ל, וחוץ מזה צריך שיהיה יותר ממועמד אחד לתפקיד - ואכן יהיו כמה מועמדים, אפילו יותר משניים.
ברק, שזיכרונו טוב בהרבה מזה שהוא מייחס לציבור, ער ודאי לאירוניה ההיסטורית.ב-1987 הוא עצמו איים לעזוב את הצבא, אם לא יובטח לו שיהיה סגן הרמטכ"ל לכל אורך כהונתו של דן שומרון, והמועמד היחיד לרמטכ"ל ה-14 של צה"ל. זה קרה אחרי שיצחק רבין מינה את שומרון למרות מהלך של הרגע האחרון מצד איתן הבר, שבדק אצל אלופי המטכ"ל וגילה שרובם תומכים בברק. תזכורת קטנה למי שחושב שמעורבות של אישים פוליטיים ומקורבים, כמו גם איומי פרישה וסחיטת הבטחות, התחילו אצל אריאל שרון.
הם לא אשמים
מודל ברק נשמר גם בקדנציה הבאה: אמנון ליפקין-שחק היה סגנו היחיד והמועמד היחיד לירושתו. אחר כך נולד סידור מפוקפק: הסגן הראשון הופך להיות מועמד קש, והשני זוכה בתפקיד בעיקר מטעמיו האישיים של הממנה.
דוגמאות יש למכביר: מתן וילנאי ושאול מופז, שהורץ במהירות מסחררת על ידי יצחק מרדכי וזכה ברמטכ"לות כהשלמת נקמתו של מרדכי בוילנאי; עוזי דיין ובוגי יעלון, מאבק הוגן שהוכרע מראש בגלל טינתו של הרמטכ"ל היוצא מופז לדיין; ואשכנזי ודן חלוץ, מועמדה המשוח של חצר שרון. אשכנזי זוכר ודאי היטב את הטקס המשפיל, שבו התבקש להציג את תוכניותיו והשקפותיו לפני שר הביטחון שאול מופז, בעוד חלוץ מחיל האוויר כבר סגור בהחלטת ראש הממשלה.
בכל המקרים היה מדובר בהחלטה אישית לחלוטין, נעדרת נימוקים אמיתיים, בתהליך שלא היה בו שום בירור לאן רוצים להוביל את צה"ל, שום תשומה של הדרג המדיני שיהפוך את המינוי למשהו יותר מבחירת שם. כדי למצוא תשומה כזו צריך לחזור עד ימי משה ארנס, שר הביטחון האזרחי המובהק, והעדפתו את משה לוי ב-1983.
אבל לפחות היה הוד והדר בשמות: ברק, החייל המעוטר ביותר בצה"ל; שחק, בעל עיטורי העוז מכראמה ו"אביב נעורים"; דיין ויעלון, שניים ממפקדיה של סיירת מטכ"ל. הפעם, קרב הירושה יהיה בין חבריו האפורים של מטכ"ל אפור. אין להם הוד, הדר וצל"שים, וגם אם זה לא עושה אותם קצינים פחות טובים מקודמיהם - כולנו כבר למדנו משהו על כל מי שהוזכר כאן - זה בוודאי עושה משהו לרמת העניין הציבורי. אייזנקוט, גלנט וגנץ? לרוב הישראלים זה מצלצל כמו פירמה של עורכי דין.
הם באמת לא אשמים, חברי המטכ"ל היום, שגורלם ייעד אותם לשרת בימים האפורים של צה"ל. המועמדים הנוכחיים לסגן הרמטכ"ל התגייסו בחצי השני של שנות השבעים, המלחמה המגדירה שלהם הייתה מלחמת לבנון הראשונה. שנותיהם עברו עליהם בלבנון ובשטחים, מלחמות ללא אות. אפילו גלנט, שלחם ופיקד בקומנדו הימי והשתתף בהרבה מבצעים, לא זכה לחריץ מיתולוגי על החגורה כדוגמת האי גרין.
הם חברים במטכ"ל, שהפך בעשור האחרון לגוף אפור, בירוקרטי, כמעט חסר חשיבות. אפשר לומר לא מעט דברי ביקורת על ימיו של ברק כרמטכ"ל. אבל המטכ"ל שלו (ושל שחק אחריו) היה סוער, דעתני וחזק. שחק, יעלון, דיין, עמירם לוין, אילן בירן, שלמה ינאי - אלה חלק מהשמות שאיישו את המטכ"ל של ברק. הם התווכחו, השמיצו וחתרו, ושמרו על פרופיל גבוה, לטוב ולרע, פי כמה מכל אחד מחברי המטכ"ל הנוכחי.
שאול מופז התחיל את השינוי צילום: שלום בר טל
מופז התחיל את השינוי, בפטיש גדול. מדיניות המינויים שלו הייתה כוחנית ומשפחתית: קצינים ששירתו תחתיו בצנחנים כשהיה מח"ט, כמו גנץ או יצחק גרשון (ג'רי), קודמו במהירות. מופז דרש ציות ואחידות, תקף חזיתית את מי שלא מצא חן בעיניו (השיא היה, כזכור, בדבריו על דיין בטקס הפרידה ממנו) והבהיר שבמטכ"ל יש קול אחד, זה של הראש.
מכאן הייתה הדרך קצרה למטכ"ל של לבנון השנייה, גוף שעבור חלוץ היה כה פורמלי ומיותר, שלא טרח לכנס אותו לישיבה בפורום מלא ולו פעם אחת ב-34 ימי לחימה. גרוע מזה, איש מהאלופים לא מחה, לא תבע מהרמטכ"ל לעשות זאת.
אשכנזי אינו יהיר כחלוץ, אבל בדרכו שלו הוא מבהיר לאלופיו כבר יותר משנתיים מה הוא חושב באמת. בחסות אפקט הנגד של לבנון הוטלה על הקצינים משמעת תקשורתית מוחלטת.
למי שנתפס כחורג ממנה, גלנט בימים שלפני "עופרת יצוקה" למשל, נרמז באופן ברור בהדלפות תקשורתיות שהרמטכ"ל יודע, ורשם לפניו. במקביל, נשמע לא פעם מסביבתו של הרמטכ"ל הביטוי "דור מדבר" ביחס למטכ"ל שירש מחלוץ. מתי שהוא, אמרו הלחישות, גבי יעשה את המהפכה שלו. אלא שיותר משנתיים עברו, וזה לא קרה.
להפך: נדמה שלו היה יכול, היה אשכנזי נמנע אפילו מן הסבב הנוכחי. זה לא סוד שגם שנתיים אחרי מינויו הוא עדיין חולם על שובו של משה קפלינסקי למטכ"ל כראש אמ"ן, ואחר כך כמועמד לרמטכ"ל הבא. העובדה ש"קפלן" כבר הסתגל היטב למנעמי השוק האזרחי, ולג'וב מכניס במיזם המכונית החשמלית של שי אגסי, לא מרתיעה את אשכנזי מלחלות את פניו שוב ושוב, ולהביע בכך גם את דעתו על העדרו של יורש אפשרי בקאדר הקיים.
אשכנזי במקום שהוא לא אוהב להיות
אשכנזי היה הראשון זה יותר מ-20 שנה שמינה סגן רמטכ"ל שהיה ברור לגמרי שלא יהיה מועמד לרמטכ"לות. דן הראל הוא סגן אידאלי מבחינתו: שקט, חרוץ, לא מקושר, לא מאיים. אלא שהמינוי הזה מילכד את בחירתו הנוכחית. עכשיו מי שייבחר ייראה כמועמדו המועדף ליורש, ומכיוון שאין מישהו הבולט מעל לשאר, אשכנזי ניצב במקום שבו הוא ממש לא אוהב להיות - במוקד הפומבי של קבלת החלטה פרסונלית.
הרמטכ''ל, רא''ל גבי אשכנזי, מבקר לוחמים בצפון רצועת עזה. צילום: דובר צה''ל
הסגן היה רק סמל למדיניות מינויים הססנית. מתתי האלופים המוכשרים, דור המח"טים של "חומת מגן", רק אחד נכנס למטכ"ל בשבע השנים שחלפו - יאיר גולן, וגם הוא לתפקיד הלא ממש מועדף של אלוף פיקוד העורף. אביב כוכבי וצ'יקו תמיר, שני המועמדים הבולטים, עדיין מחכים.
סיכוייו של כוכבי נחשבים טובים לקבל סוף סוף את הדרגה, אבל תמיר הסתבך בינתיים בפרשת הנהיגה של בנו בטרקטורון, וקידומו מעוכב. כך או כך, קידומו של מי מהם לא ייתפס עוד כרענון פני הגוף הישנוני והוכחה שהרמטכ"ל רוצה לעורר ולהתסיס, אלא פשוט כמשהו שקרה כי הפז"ם הבשיל.
ואכן, אלה היו השיקולים של אשכנזי במינויים שכן ביצע עד כה, ואפילו בבחירה העשויה להיות החשובה ביותר בתקופתו. מפקד חיל האוויר עשוי להוביל את המבצע ההיסטורי שכל כהונתו של אשכנזי תישפט לפיו, אבל הוא העדיף את עידו נחושתן על פני אמיר אשל בעיקר מפני שאשל הב?טיח שלא לפרוש, מונה לראש אגף התכנון ויהיה מפקד חיל האוויר הבא. נחושתן הוא בהחלט מפקד ראוי, אבל לכולם היה ברור מה היה השיקול המכריע.
המסר היה שגבי אשכנזי הולך בנתיב ההתנגדות המועטה, ולא בנתיב ההעזה והחידוש. בימים אלה, אגב, הוא עמל להשאיר את בני גנץ בצבא, מאותם טעמים ממש.
קצת היכרות, הרבה רגשות
ברק לא ממש מתערב. בעולמו יש איש אחד שנוכחותו חיונית לביטחון ישראל, והוא פשט מדים ב-1995. נדמה שחברי המטכ"ל הנוכחי צבועים בעיניו באותו גוון אפור. בכלל, נדמה ששר הביטחון שכולם מרוצים ממנו מסתפק בעיקר בשבחים לרמטכ"ל, ולא מתערב בעיצוב דמותו של הצבא, בין השאר על ידי קביעת חברי הפורום הבכיר שלו. מה שמשאיר אותנו עם הקריטריונים העתיקים של קידום: איפה התמזל מזלך להיות, ומי התמזל מזלך שהכרת.
אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט צילום: פלאש 90
אייזנקוט נושא עליו את כתם מלחמת לבנון השנייה, שבה שימש כראש אגף מבצעים. כמי שחקר את המלחמה, אני חושב שזה עושה לו עוול: הוא ראה את הטעויות קורות, עשה כמיטב יכולתו - עד כדי פגישה אישית עם שר הביטחון ערב המבצע המסיים הרה הכישלון - כדי לשנות את המצב, ובסוף נתקע בסיטואציה שבה היה יכול להתפטר או לעשות את עבודתו. אבל מי שמתנגד לו חוזר ומזכיר את שותפותו בכישלון, בתפקיד בכיר.
גלנט, לעומתו, מחזיק בכתר מי שתכנן את "עופרת יצוקה" ופיקד עליו. אין הרבה עוררין על תפקודו של צה"ל במבצע, גם אם מעט מאד מן הכוחות נזקקו ללחימה של ממש. אבל ככל שחולף הזמן וההיסטריה שוככת, קשה לבנות על המבצע הזה לבדו טענה של ממש לכתר.
אז מה נשאר? כמו תמיד בצה"ל, האינטואיציה והרגשות של מקבל ההחלטות. אשכנזי מעדיף את אייזנקוט, ובמנטליות הצה"לית מייחסים את זה מיד לעבר המשותף בגולני. אחרי הכל, ברק קידם את בוגרי הסיירת, הצנחנים משכו זה את זה למעלה במשך עשורים. זה נכון, גם אם לא באופן השבטי הפשטני: אשכנזי, ששם לב לראשונה לאייזנקוט כשזה היה מפקד פלוגה בחטיבה תחת סגן מפקד החטיבה אשכנזי בלבנון הראשונה, מכיר אותו הרבה יותר מקרוב מאשר את גלנט, למשל.
וזה בסוף מה שקובע, בתפקיד היוקרתי ביותר בישראל: קצת היכרות, הרבה רגשות. אם מופז היה שר הביטחון, גנץ היה הופך באחת למועמד המוביל לרמטכ"ל הבא. אצל אשכנזי, זה עשוי להיות אייזנקוט. לו היה שרון נשאר ראש ממשלה וקפלינסקי היה נושר מטעם כלשהו, יכול להיות שדווקא גלנט, שהיה מזכיר צבאי בלשכת שרון, היה נבחר. ככה זה היה, ככה זה יהיה. לא פלא שכבר לא ממש אכפת לנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
