מגזין או סטודיו: על התערוכה "מהדורה אחרונה"
האם העיתונות יכולה לבנות או להרוס אמן? כיצד משתמשים האמנים בעיתונות כחומר גלם? והאם העיתון בעצמו הוא יצירת אמנות? התשובות, בכנס שייפתח השבוע באוניברסיטת באר שבע
מודעות מין של דוד ריב צילום: יח"צ
"מיום ראשון ועד הדקה האחרונה של התערוכה הגלריה הייתה מפוצצת", מספר מאור, "כולם באו לראות על מי אדם ברוך משפריץ ניטים. במהלך השבוע כל המבקרים בעיתונים התייחסו לתערוכה. חצי שעה לפני הסיום, כשהגעתי לפרק את התערוכה, נכנס מישהו עם העיתון, שבו נכתבה הביקורת, מתחת לבית השחי שלו. הוא אמר 'שלום, אני מרק שפס, מנהל מוזיאון תל אביב, באתי לראות ממה אדם ברוך התלהב כל כך. אחר כך הוא הצביע על כמה עבודות ואמר 'אני לוקח לתערוכה במוזיאון לרגל 35 שנה למדינה'. בלי הביקורת של אדם ברוך לא הייתי היום אמן".
הסיפור של מאור, היום פרופסור במחלקה לאמנות באוניברסיטת בן גוריון, אינו יוצא דופן. במשך שנים רבות ביקורת האמנות בתקשורת הייתה משפיעה, לעתים חורצת גורלות. אמנים רבים חבים לה את הצלחתם (ואחרים דווקא את אי הכרתם). היום הדברים האלו נראים דמיוניים: בשנים האחרונות סיקור האמנות בעיתונות קוצץ, והמבקרים נעלמו. אבל יחסי הגומלין תקשורת-אמנות מתבטאים גם בכיוונים אחרים.
בתערוכה "מהדורה אחרונה", שאצרו תלמידי המחלקה לאוצרות בבאר שבע (הפתיחה ב-19 במאי במסגרת הכנס "אמנות ועיתונות בעידן הרייטינג" שיתקיים באוניברסיטת בן גוריון), מוצגות עבודות רבות של אמנים ישראלים בולטים שהשתמשו בתקשורת כחומר לעבודתם. במקביל, גם העיתונות המודפסת הפכה לעתים לסוג של אמנות. לא מעט שערי עיתונים, המתבססים על המתח האירוני בין טקסט לתמונה, יכולים היו להיות מוצגים במוזיאון.
ב-1975 השיק אדם ברוך את המגזין "מושג", שנחשב לפורץ דרך. "מושג" הביא לקורא הישראלי תמונת מצב רחבה של האמנות בארץ ובעולם והכול בשפה מובנת, בהירה ומלומדת. המגזין לא החזיק מעמד זמן רב וכעבור 13 גיליונות הפך לפריט אספני.
ב-1989 נעשה ניסיון נוסף. בני הזוג טולי ואילנה באומן, בעלי מרכז האמנות בגבעת חביבה, החליטו להוציא מגזין לאמנות. מאור, אז כתב אמנות ב"על המשמר", מונה לעורך המגזין, שנקרא "סטודיו", ונעזר בשירותיו של האוצר אמנון ברזל. "ניסינו לתת מקום לקולות מושתקים", מספר מאור, "אמנים שלא קיבלו מקום במוזיאונים ובגלריות הגדולות. עשינו גיליון שלם על אמנות פלסטינית, גיליון לאמנות פמיניסטית. גידלנו דור של כותבים צעירים: רלי אזולאי, חיים לוסקי, רותי דירקטור, סמדר שפי".
ב-1993 החליט מאור להתמקד באמנות, ושרה ברייטברג סמל, אוצרת אמנות ישראלית במוזיאון תל אביב, החליפה אותו. במשך כעשור הפכה את המגזין למשפיע ביותר בזירה. "היא התרכזה באמנות 'דלות החומר' ובקולות של צעירים פוסט מודרניסטים והרחיבה את מקום התיאוריה", מספר מאור. "היא קיבלה עיתון עם מעמד ושדרגה אותו".
טענו נגד כותבי "סטודיו", כמו גם נגד דור המבקרים הנוכחי, שהם מדברים רק עם עצמם ושהשפה שלהם בלתי נגישה. "מאמצע שנות ה-90' הכתיבה התחילה להיות לא מובנת. הכותבים על אמנות הבינו שידע זה כוח. שאם תכתוב בטרמינולוגיה של רופאים, רק הרופאים יבינו ואחרים יחשבו שאתה חשוב. זו בגידה בתפקיד שלך. לקחת על עצמך משימה - למה לעשות את החיים קשים. הסיבוך הפך לטרנד. היה מקרה שדוקטור חשובה אחת כתבה על יצירה בלי שבכלל הזכירה אותה. כשהערתי לה, היא אמרה: 'אתה דינוזאור. לא שמעת על מות המחבר, הוא לא פרטנר בשיח המודרני'".
גם עיתוני הבוקר לא נתנו מענה. "מדורי האמנות הצטמצמו. באחרונה התבשרנו שהמדור של רותי דירקטור ב'7 לילות' לא יתפרסם. זה לא מפתיע: הסיקור הפך להודעות לעיתונות של יחצנים. אוצר שולח טקסט ודימויים וזו הכתבה. בלי עבודת שטח של כתב אין לאמנות הפלסטית סוכן תרבות. אין מי שישווק אותה".
אם אין אני לי - מי לי. במקום לכתוב ביקורת בעצמם, האמנים ניכסו לעצמם את העיתונים. "פיקאסו לקח גזרי נייר ושתל אותם כקולאז'", מספר מאור. "זה המשיך בדאדא, בסוריאליזם ועבר לפופ ארט. בשנות ה-60' זה נהפך לחגיגה גדולה. העיתון כמצע שעובדים עליו. האמנים הישראלים השתמשו בעיתון כדופק החיים של הרגע. לקחת משהו של מישהו אחר ולהכניס לסביבה חדשה כדי לומר דבר חדש. האמנים העכשוויים עוסקים בקולות של המושתקים. הדימויים מהאינתיפאדה הראשונה והשנייה מככבים בגדול. דוד ריב, מיכל היימן, טרטקובר. אלה עבודות שנועדו לזעזע, שעושות שימוש בטכניקות דיגיטליות כדי לטשטש את הגבול בין מציאות לדמיון - דם, יזע ודמעות. מכיוון שזה פוסטמודרניסטי,
זה בכזה כאילו. הדם שלהם זה הצבע האדום שלי".
ויש את הצלע השלישית, העיתונים כיצירת אמנות. "עורכי העיתונים הפכו לקופירייטרים. כשהייתה שריפה בצומת שואבה הכותרת הראשית בעיתון הייתה 'אש בהרי ירושלים' ומתחת צילום של שלט 'ירושלים-תל אביב' ומאחור תמונת אש. גן עדן, גיהינום. בעיתון אחר התפרסמה תמונה של אדם לבוש חולצה לבנה כשסכין נעוצה בגבו כתוצאה מפיגוע חבלני והכותרת: 'סכין בגב'. זו מטאפורה, שירה. אמנות קונספטואלית המתבססת על טקסט תמונה. כשאתה רואה את זה אתה שואל מי הבוגד: הפצוע או המפגע. אז אתה יכול לומר, זה גאוני. אבל מצד שני אולי העיתון בוגד בתפקידו. הוא הופך להיות יצירת אמנות".
נא להמתין לטעינת התגובות
