האופוזיציונר: רביב דרוקר ממשיך לנסות להתבלט
יהיר, זחוח, לא תמיד פטריוט: רביב דרוקר מבין כל נאצה שמשוגרת אליו מכיוון הצופים, ומקבל כמחמאה את שרשרת הפוליטיקאים הנעלבים והמחרימים. עכשיו, עם ההגליה מיומן סוף השבוע הנשכני שהגיש עם עפר שלח, לתוכנית תחקירים של תחילת השבוע שמאוד רוצה לתת פייט ל"עובדה" - הוא מבטיח: גם את נינט נראיין בשמחה
דרוקר לא נתן לעצמו להישאר זמן רב בעמדת הקורבן. בעזרת חושים פוליטיים מחודדים, שלא היו מביישים עסקן ליכוד בימי השיא של המרכז, הוא זיהה בקיעים בקונסנזוס הכיתתי וגייס את הילדים שתמכו בו עד שהחרם האישי הפך למה שבז'רגון המפלגתי מכונה "מלחמת מחנות". הוא שרד את ניסיון ההפיכה.
יש בטראומת הילדות הזאת יותר מרמז אחד לפענוח האישיות של רביב דרוקר הבוגר. זה כעשור הוא אחד העיתונאים הבולטים בסביבה, אבל הוא לא ממש אהוב. רשימה (חלקית) של הגורמים שאיתם הסתכסך כוללת את נתניהו, שרון, אולמרט, ברק, מופז, ליברמן, "ידיעות אחרונות" ורני רהב. דרוקר מבין שזה הקורבן שהוא נדרש לשלם עבור העצמאות המקצועית שלו, החופש לומר הכל ללא צנזורה. "אין שום מקצוע אחר שבו הייתי יכול להתבטא בכזאת חופשיות כמו בעיתונות", הוא אומר.
כמו שאר הקולגות שלו, דרוקר נבנה על יריבויות, שנאות ועצבים חשופים. אבל אף אחד מהם לא מפגין כזאת התלהבות נוכח החולשות האנושיות של הגדולים והחזקים. כמעט כל שאר עיתונאי הטלוויזיה במעמדו - רינה מצליח, אמנון אברמוביץ, איילה חסון, אהוד יערי, אהרון ברנע - נראים כאילו הם כורעים תחת כובד האחריות, מתפקעים מחשיבות עצמית על הזכות שנפלה בחלקם "לדעת". דרוקר, להבדיל, נראה כמי שנהנה מכל רגע מול המצלמות.
האוהדים של דרוקר אוהבים את טון הסיקור הנונשלנטי שלו, את יכולתו לחשוף את בעלי הכוח דרך המלחמות הקטנוניות, הטריקים הנכלוליים והפער שבין הצהרות פומפוזיות למעשים. מתנגדיו מרגישים שהוא ציני כלפי התהליך הפוליטי כולו, שהוא ושכמותו הם הסיבה לכך שהציבור הישראלי כל כך סולד ממנהיגיו, כל כך לא מאמין באפשרות לשינוי.
דרוקר מציע פרשנות משלו: לא שהוא נהנה להיות הצ'ילבה של אולמרט, הסדין האדום של נתניהו, העיתונאי שאביגדור ליברמן היה מעדיף לתת ראיון לאל-ג'זירה רק לא ליפול אצלו. כמו כולנו, הוא חפץ בחום ואהבה, אבל הצורך הזה חזק פחות מהדחף לבלוט, לצאת מהשורה. וכמו בכיתה ד', הוא מעדיף להיות דעתן, שוויצר, מעצבן - המלך השנוא של הכיתה.
"אני בן אדם שיש לו יצר התבלטות גדול מהממוצע", הוא מנדב. "ציניות היא דרך לקבל בולטות, תשומת לב. כמו לספר בדיחות שואה".
ציניות מוסברת בדרך כלל גם כמנגנון הגנה.
"לא בטוח שאני השופט הנכון כאן, אבל עוד כילד, כשהייתי פגיע, הבנתי שהדרך שלי להתגונן מאלה שפגעו בי היא קודם כל להיחשף, ליזום את החשיפה בעצמי. בשלב מוקדם הבנתי שאם אתה אומר את הדבר הכי גרוע על עצמך, לא תיפגע. אם תגיד יש לי קטן, אני לא יפה, הייתי נורא לא מצחיק - מה כבר אפשר להגיד עליך מעבר לזה? חיסנת את עצמך. הציניות היתה חלק מתהליך ההתבגרות שלי, אפשרה לי להגיע למצב שבו יהיה מאוד קשה לפגוע בי. היום אני מרגיש יותר חזק, ובדרך כלל אני לא נפגע. זה לא שלא קשה לי עם ביקורת, אבל אני מכיר אותה כי השמעתי אותה קודם בעצמי. כשמישהו אומר בקבוצת מיקוד, 'הוא יהיר', אני מבין מה הוא אומר, כי אמרתי את זה על עצמי".
אבל הציניות שמזוהה איתך תשאיר אותך תמיד במקום פחות פופולרי.
"כמובן. אבל בוא לא נגזים. אני לא אנטי ממסדי אמיתי. אני עובד בערוץ עשר, לא באיזה אתר אינטרנט שכוח אל שקורע את הממסד. אני עדיין בתוך הגבולות של המיינסטרים. ברור שאני מת להיות אהוב ומצליח, ורוצה רייטינג גבוה, אבל ארגיש זוועה עם עצמי אם אבוא ביום שישי ואבטא את העמדה הפופולרית שכולם אוהבים. ארגיש שלא סיפקתי את הסחורה.
"כשהגנתי ב'שישי' בחירוף נפש על מפקד חיל הים אחרי שהלך למועדון חשפניות, ואמרתי שגם אם ההתנהגות שלו היא לא מופת ודוגמה, הוציאו אותה מפרופורציה, התפללתי כל השבוע שאף אחד לא יגיד דברים כאלה לפניי. זו גם הסיבה שעפר ואני מחפשים לתוכנית אנשים שיבטאו דעה ימנית. אני לא רוצה לשמוע את עצמי כל הזמן".
הרצון של דרוקר לבלוט מככב באחד הסעיפים של התביעה על לשון הרע שהגיש נגד "ידיעות אחרונות", בעקבות כתבה עוינת שפורסמה עליו במוסף "7 לילות". בין היתר נטען שם שדרוקר אמר פעם לחבר שלו שהוא נהנה ממעמדו כפרשן פוליטי בטלוויזיה
"אני מסתכל על אנשים באופן מעט יותר מורכב", הוא אומר, "לכל אחד מאיתנו יש יצרים אישיים ואגו, וכולנו עושים שיקולים שיותר קשורים לאגו ושיקולים שיותר קשורים לעמדות אידאולוגיות. אין דיכוטומיה אמיתית בין השניים. הכל מעורבב. אני מאמין שגם אם אני רוצה לבלוט, אני עדיין אומר את האמת, ויש לי תחושות חזקות של שליחות שהייתי הרבה יותר שמח להתהדר בהן אבל לא אעשה את זה כי הרבה אנשים לא יאמינו לי וזה גם לעשות לעצמי הנחה. כשאני מביע דעה שנתפסת כחיובית על מפקד חיל הים, אני בעצם לועג לחמישה אנשים שדעתם אחרת, חלקם ספקי אינפורמציה שלי, ואני לא מכיר אותו בכלל, לא פגשתי אותו בחיי. כך שחוץ מהרצון לבלוט יש אצלי גם תחושה שאני עושה את הדבר הנכון, רק שעליה אני לא כל כך רוצה לדבר כי היא ישר מעוררת חשד".
טלוויזיה היא בכלל המקום המתאים להגיד את הדבר הנכון?
"ענת (גורן, בת הזוג של דרוקר - ר"ט) חושבת שאני יותר מדי זמן בטלוויזיה. גם אני לא חשבתי שאהיה בתחום הזה כל כך הרבה זמן, אבל היום אני מאמין שאזדקן בו. ענת תקרא את זה ותרצה להרוג אותי".
הנה ההזדמנות להסביר לה.
"תמצא לי ג'וב אחר - חבר כנסת, שר, יועץ של ראש הממשלה - שבו אוכל לבטא את עצמי ככה. אין כמעט. אין לי סיכוי להסתדר באף אחד מהמקומות האלה כי התרגלתי לרמה כזאת של חופש ביטוי, של לדבר אמת, שלא אוכל לוותר עליה. לפעמים אני יושב עם חברים ואני שואל אותם, תגידו, מתוך מאה אחוז של הדברים שאתה חושבים, כמה מזה אתם מבטאים? עורכי דין, כשהם כנים, אומרים לי, 20-30 אחוז. ספינרים אומרים 40-50 אחוז והם משקרים. גם אני לא יכול להגיד מאה אחוז, אבל 70-80, זה כן, וזה המון.
"כמעט אין אדם במערכת הפוליטית שאני לא יכול להגיד עליו את רוב האמת, אם לא כולה. זה פשוט צורך נפשי אגואיסטי. וכן, אני אוהב שמכירים אותי, גם אם לא אמרתי שאני אוהב שרואים אותי בסופרמרקט. לעולם לא אתלונן על זה שאני חצי מפורסם, אבל זו ראייה מטומטמת על החיים, שאם אני משהו אחד אני לא יכול להיות משהו אחר. זה כל כך הרבה יותר עמוק - ואני כבר מצטער על המילה הזאת, 'עמוק'".
זו שעת צהריים מאוחרת במסעדת טאטי, למרגלות בית הוורד, המגדל שבקומה ה-16 שלו שוכנים אולפני החדשות של ערוץ 10. ראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות של הערוץ, ומודי פרידמן, יו"ר מועצת המנהלים, נעצרים להגיד שלום. נאור ציון, שתוכניתו "החברים של נאור", משודרת בערוץ, מזהה את דרוקר ממרחק, ניגש ללחוץ יד ומסביר ש"שישי" חסרה לו. הוא לא היחיד שחושב כך. בני זוג מבוגרים שבדיוק שילמו את החשבון, משתהים ליד השולחן שלנו, שואלים מתי חוזרת התוכנית ומדגימים מה זה להיות "חצי מפורסם". "אתה הבן שלי חזי, נכון?", שואל הגבר. "לא. עפר, השותף שלי, הוא הבן של חזי שלח", עונה דרוקר בסבלנות. ואחרי שהם נעלמים: "אתה רואה, זה נותן קצת פרופורציה".
אז "שישי" לא חוזרת. במקום זאת היא עוברת, עם דרוקר, שלח, והצוות שכולל את נסלי ברדה, ישראל רוזנר, מיקי רוזנטל והעורכת עדי גרתי, ליום ראשון, תחת שם חדש, "המקור". השליפות הקבועות, הדעות המנוסחות באגרסיביות, וחילופי הדברים החופשיים בין המנחים יישארו, אבל במקום כתבות שמחויבות לסיכום אירוע השבוע דרוקר בונה על תחקירים מורכבים יותר, מאתגרים יותר, בסגנון "עובדה".
ההחלטה להעביר את תוכנית הדגל של ערוץ 10 למועד אחר דורשת הסבר. מאז ימי הבראשית של ערוץ 1, מגזיני החדשות של סוף השבוע נתפסו כריטואל הכרחי של הציבוריות הישראלית - לפחות זו שאינה שומרת שבת - שעה של התעדכנות, ניתוח אקטואלי וקביעת סדר יום. עם דרוקר ושלח הצליח ערוץ 10, בקשיים ניכרים, להעמיד מותג חדשותי מזוהה עם טמפרמנט וסגנון משלו, אלטרנטיבה רעננה לממלכתיות של המתחרים. גם אם רייטינג של שמונה אחוזים עדיין רחוק מזה של ערוץ 2, במונחי הערוץ, "שישי" נחשבה לתוכנית מצליחה. רבים מאמינים שההחלטה להיפרד משעת השידור היוקרתית עלולה לעלות לערוץ 10, שגם כך שקוע במאבק הישרדות נואש, בזליגה נוספת של צופים. אם המהלך ייכשל, היא גם עלולה להסב פגיעה קשה לקריירה של צמד המגישים.
הספקות האלה לא פסחו גם על דרוקר. "בהתחלה לא רצינו לעבור", הוא אומר. "הרגשנו שבנינו קהל, הרגלים. זו היתה עבודת פרך להגיע למקום שאנחנו נמצאים בו היום ואמרנו, איזה טמטום לעבור עכשיו. מי יודע אם נשרוד שם. ואז מתחילות לפעפע אצלך כל מיני תאוריות קונספירציה. אולי זו דרך מתוחכמת להוריד אותך משידור. הרי תמיד אפשר להגיד לך, אחרי עשר תוכניות, שערוץ 10 כל כך מרוצה מדרוקר ומשלח אבל נגמרה העונה ונחזור באביב או מתישהו. אבל הצליחו לשכנע אותנו שזו לא קונספירציה. שבעצם רוצים לשדרג אותנו".
איך?
"יש לערוץ מניעים משלו. בגלל מצוקות תקציביות נוצרו חורים בלוח המשדרים. ויש ענייני רגולציה. השיקול הוא שאם יש תוכנית מגזין מושקעת, אז למה שלא נקבל עליה הכרה כסוגה עילית, ונעביר אותה לתשע בערב. הרי על חדשות אתה לא מקבל הכרה רגולטיבית. מנכ"ל הערוץ, יוסי ורשבסקי, אמר לנו: 'אני לא רוצה רק תוכניות ריאליטי וטראש ושעשועונים. אני רוצה תוכנית תחקירים רצינית'. והכוונה לתחקירים אמיתיים, לא איזה רב שממשש ילדים - דבר שאנחנו כמובן מגנים. במקום ארבע כתבות ושלושה כתבים, יהיו לנו שלוש כתבות וארבעה כתבים. נהפוך את התוכנית ליותר חזקה, יותר מעמיקה, עם כתבות שעובדים עליהן יותר ימים. ביום שישי אתה קצת בית חרושת. אין כתבה שעוד יומיים עריכה לא היו עושים לה יותר טוב. זו המצוקה של האקטואליה - פשוט אין זמן".
אין קושי להיפרד מיום שישי?
"קושי? מהרגע שהתקבלה החלטה - ואני שוב אומר שבהתחלה היינו מסויגים מאוד - נהיינו מאושרים. אני סופר את הימים כמו חייל בסדיר. שלוש שנים עשיתי טירונות ביום שישי, וכבר שכחתי מה זה לחיות. זה קורבן עצום לעבוד ביום שישי. כל היום זה יושב עליך, ואתה בטלפונים, ושולחים לך כתבה לראות ואתה צריך לקרוא את כל העיתונים כדי למצוא שליפות מהמותן. הכל מתנהל במין מועקה. אין לך זמן לשחק עם הילד שלך. וכשאתה חוזר הביתה בעשר אתה סמרטוט רצפה. לא נשאר יום שישי. עכשיו נוכל לחיות כמו בני אדם".
רק שעכשיו תצטרכו להתמודד מול "האח הגדול".
"או 'כוכב נולד'. אני בטוח שבקשת יש צמרמורת גדולה, חשש גדול מהתחרות העצומה. אגיד את זה ככה: בגלל הקשיים הכלכליים דרוקר ושלח מקבלים משבצת בפריים טיים. ערוץ 2 לא היה נותן לנו משבצת כזאת. ברור לי שאנחנו לא מיועדים לכל אדם. זה לא שאנחנו לא רוצים, ואולי עם השנים נלמד לעשות את זה יותר טוב, אבל גם אז לא ננצח את 'כוכב נולד'. אבל אם נעשה את התוכנית שאנחנו רוצים לעשות, זה יהיה מצוין.
אני מאוד מרוצה מרייטינג של שמונה, תשעה אחוזים. אם תתרגם את זה לאנשים, זה 250 אלף צופים שראו מוצר שהוא לא בדיוק קל לעיכול, עם שני אנשים שהם לפעמים נודניקים, לפעמים יהירים, לפעמים זחוחים, שמביאים כתבות ביקורתיות, לא בהכרח פטריוטיות. זה לא שלא נשלם מס למולך של הרייטינג. אם נינט תרצה להתראיין אצלנו, יהיה מי שיראיין אותה. אבל אני רוצה שהצופה יידע שאצלנו אין אינטרסים זרים, שאנחנו אומרים את מה שאנחנו מאמינים בו, שאנחנו יותר נשכניים מהאחרים".
"האחרים" הם בעיקר יאיר לפיד. דרוקר לא נהג לצפות בלפיד. בזמן השידור היה עסוק יותר מדי בתוכנית שלו, וכשהוא סוף סוף הגיע הביתה, העדיף להתפרקד עם מיכאל וענת במקום לראות מה קרה אצל המתחרים. ההימנעות מלפיד נמשכת גם אחרי ירידת "שישי". "זה באמת לא משהו אישי נגדו", הוא מדגיש.
איך עושים את זה?
"אנחנו חייבים לעבוד על עצמנו, עפר ואני, להיות פחות שליליים, פחות ביקורתיים, להגיד דברים טובים כשצריך, לא רק בגלל שהצופים רוצים את זה אלא בגלל שגם זה מתאר את המציאות, זה אמיתי. הבעיה היא שהרבה יותר קל להגיד דברים שליליים מחיוביים. הכתבה שניקזה הכי הרבה ביקורת היתה 'בדרכים' עם רון חולדאי והחמאנו לו. הבלוג שלי רתח מתגובות. אני לא רוצה להגן פה על העמדה שלנו, היא לא חשובה כשלעצמה. אמרנו שהוא איש בלתי נסבל אבל ראש עיר טוב. כשאתה אומר על מישהו שעשה דבר טוב, זה מוציא אנשים מדעתם, וחולדאי הוא אחד שיודע לצבור שונאים גם בלעדינו, ובכל זאת כולם בברנז'ה שלך נעים בחוסר נוחות, כאילו אומרים:'תגיד משהו שלילי, הרי בשביל זה אנחנו צריכים אותך'".
דרוקר (40) נולד בפתח תקווה, אחיו של שרון, עוזר המאמן של מכבי תל אביב ("ברור שמעכשיו לא אוכל לדבר על מכבי"). הוא שירת במצ"ח, למד משפטים, אבל החליט לעבור לעיתונות. אחרי ששיגר מכתבים לכל עורך עיתון בעברית הוא התקבל ל"מעריב" כפרח כתבים, ואחרי שנה עבר לסקר את תחום הנדל"ן. ב-97' מונה לכתב המדיני השני של העיתון, ואחרי שנה עבר לגלי צה"ל.
בתקופה זו הוא כתב את "חרקירי", הספר שמתאר את הקדנציה של אהוד ברק בראשות הממשלה. אחרי שנה בתוכנית "ניימן" לעיתונאים בהארוורד, הוא שב לישראל ובקיץ 2003 קיבל תפקיד של כתב-פרשן פוליטי בחדשות ערוץ 10. לזכותו ספר נוסף, "בומרנג", שאותו כתב עם שלח, על כישלון המנהיגות הישראלית במאבק באינתיפאדה השנייה.
עם רשימת ברוגזים כל כך ארוכה, פלא שדרוקר בכלל מסוגל לבצע את תפקידו. הוא מפצה על האיבה של הגדולים בקשרים קרובים שהוא מתחזק עם גורמים בדרגי הביניים, שתמיד שמחים להדליף לו סיפורים. אבל הוא מאשר שלא קל להיות כתב פוליטי כאשר כל ראשי הממשלה האחרונים מסרבים לדבר איתך בארבע עיניים. "אני לא רוצה להגזים ברמת הקורבניות, אבל זה קשה. גם המערכת שלי משלמת מחיר על זה. אני תמיד אהיה באופוזיציה. זה הטבע שלי. איך שבן אדם עולה לשלטון אני רב איתו. וזה גם חלק מהטבע שלהם. כי ברגע שהם בשלטון הם פחות מוכנים לקבל ביקורת, החיזור שלהם הופך להרבה יותר אינטנסיבי, כולם רוצים אותם והם יכולים להיות יותר בררנים אז הם מחרימים אותך. ואתה אומר, 'אתם מחרימים אותי? עלה לכם השתן לראש'. האתגר שלי הוא לנסות להפריד בין האישי למקצועי".
וברמה האישית, איך אתה מרגיש מול כל האנשים האלה, שאתה יודע שלא סובלים אותך?
"מרגיש חרא. אני מסתובב בכנסת ויש אנשים שלא אומרים לי שלום. עוברים מולי כאילו אני אוויר. ויש שולחנות במזנון שאני לא יושב לידם. יכולים להיות שם ארבעה אנשים שאני בקשר טוב איתם, אבל מספיק אחד שלא מוכן לדבר איתי, ואני לא יכול להצטרף".
דרוקר רשם כמה סקופים חשובים - חשיפת יומני עמרי שרון וביקור המותרות של בני הזוג נתניהו בלונדון בזמן מלחמת לבנון השנייה - אבל בעיני רבים הוא קודם כל טאלנט, כוכב טלוויזיה. ההכרה שהטלוויזיה היא המדיום ההולם - ההכרחי - עבורו באה, לדבריו, בשלב מאוחר.
"כבר כשהתחלתי בעיתונות ידעתי שאני רוצה להיות עיתונאי חשוב, מרכזי, להשפיע, אבל לא הבנתי אינטואיטיבית שרק טלוויזיה יכולה לתת לי את הסיפוקים האלה ברמה הזאת. לא הבנתי - למרות שכבר דיברו על זה אז - שהטלוויזיה תירש את המקום של העיתונות המודפסת, דבר שמאוד חבל לי עליו כי אני נרקומן של עיתונים. כשהתחלתי לעבוד, הייתי יוצא מדעתי מקנאה כשהייתי רואה מישהו בטלוויזיה, שואל את עצמי מה הוא עשה בשביל הכתבה הזאת? למה רואים אותו על המסך ואני עובד כל כך קשה ואף אחד לא רואה אותי".
בגלל שיש איזו חפיפניקיות מובנית בתוך המדיום?
"לגמרי. כתבה ממוצעת במהדורה אורכת דקה ו-40, מאה שניות. בתוך זה יש שלושה סינקים של 15 שניות, כך שהכתב אומר 120 מילה ב-60 שניות. מה אתה כבר יכול להגיד? מה בכלל אתה צריך לדעת? קראת את העיתונים בבוקר, דיברת עם שני דוברים, וזה מספיק להביא 120 מילה סבירות לגמרי. לי יש פריבילגיה, כי אני גם פרשן ואני כל הזמן עובד על התוכן, אבל כשהגעתי לטלוויזיה הייתי המום מהפרופורציה שבין המאמץ ההפקתי למאמץ התוכני. כתב כלכלי בטלוויזיה מקיף תחום שב'דה מרקר' עושים 20 אנשים. כמה הוא כבר יכול לדעת?".
אז למה הכתבים האלה שם, כי הם נראים טוב?
"כתב טלוויזיה טוב הוא הכלאה בין עיתונאי טוב לבין פרזנטור - אחד שיודע לדבר, לארוז את הדברים במילים קצרות, שעומד בלחץ של השידור החי, דברים שיותר קשורים למשחק מאשר לעיתונות. היום, כשהאחראים בטלוויזיה חושבים את מי להעסיק, את זה שמביא מידע או את הפרזנטור, ברוב המקרים הם יביאו את הפרזנטור. אני לא הופך את חברי למקצוע לחבורה של אנשים שטחיים, אבל אם השאלה היא אם המדיום מעודד שטחיות, אז התשובה היא: בטח".
יש מתאם בין השטחיות של הסיקור לשטחיות של מקבלי ההחלטות, הפוליטיקאים?
"אני לא חושב שרמת הפוליטיקאים נמוכה מפעם. הם רק הרבה היותר חשופים, כך שאנחנו רואים יותר את הדברים שפעם לא היינו רואים. חלק מהם לא עשו את הקפיצה המתחייבת מהמעבר לעידן המודרני. לרבים אין את ההבנה שהכל שקוף, שאתה צריך לחיות את החיים שלך כאילו יש מצלמת ריאליטי בחדר כבר משלבים יחסית עובריים של חייך הפוליטייים. אתה צריך להיות מסוגל להגן על כל מעשה שאתה עושה כשיבוא הטלפון מהעיתון. אל תאמין לרגע שהמינוי המושחת שלך או קניית הדירה בהנחה או הסטוץ שחטפת לא יתגלו. אתה צריך לשאול את עצמך אם אתה מסוגל לעמוד בתוצאות. ואתה צריך לדעת שככל שתעלה בסולם ורמת העניין בך תעלה, כך גדל הסיכוי שכל מה שעשית בעבר ייחשף.
"אם הייתי שר, דבר ראשון שהייתי עושה זה פותח את הצהרת ההון שלי, החשבון בבנק, הכל. ואני אומר את זה בתור אחד שאין לו כלום. אני בן 40 ואין לי דירה. ואם היתה לי דירה, אז בואו תראו איזו דירה ותבדקו את כל הפעולות בחשבון ואת כל ההוצאות בוויזה. רוב פרשות השחיתות של השנים האחרונות היו נמנעות אם היתה רמת שקיפות כזאת. אם היית רואה את הלו"ז של אולמרט היית יודע אם הוא נפגש עם אנשים מסוימים בזמן מכרז בל"ל, והיה מדווח על הפגישות האלה בזמן אמת, הכל היה נגמר. כשאתה מדבר איתם הם תמיד אומרים, 'התקשורת בזה לנו, כל הזמן צינית, כל דבר מגחיכה'. זה נכון. אנחנו, כולל אותי, עושים את זה יותר מדי. אבל האם זו הסיבה האמיתית למשבר האמון?".
הרבה מהדברים שהתקשורת יודעת היא שומרת לעצמה. ראה את הטענות שהועלו בזמן פרשת קצב, שלפיהן עיתונאים ידעו על ההתנהגות שלו במשך שנים - ושתקו.
"לא הגענו לתחתית החבית, זה נכון. האם צריך להגיע? התשובה הקצרה היא לא. התשובה הארוכה יותר היא שיש קורלציה בין רמת העניין לרמת החשיפה וכל אחד צריך להבין את זה. שלא ירוץ להיות ראש ממשלה אם יש לו שלדים נוראיים בארון. פעם דיברתי עם פוליטיקאי מוכר מאוד שאמר לי, 'לעולם לא הייתי רץ להיות ראש ממשלה, כי אז כל הנשים ששכבתי איתן - גם בתשלום - היו יוצאות מהחורים'. והוא צודק. אם תביא לי סיפור סגור על רומן מחוץ לנישואים של בנימין נתניהו, אני מודיע לך שזה ישודר. אם לא אצלנו אז במקום אחר".
צריך להוציא פוליטיקאים מהארון?
"לא. בעיניי זה קצת כמו רומן לא חוקי. אני רוצה אנשי ציבור מוכשרים וחלק מהאנשים המוכשרים הם בארון. אם אני רוצה רק כאלה שהם בלי חטאים ובלי סודות, אז אני מפסיד הרבה מאוד אנשי ציבור ראויים. ברמה האישית, יש לי ביקורת על אנשים שנמצאים בארון, למשל אמנים מהשורה הראשונה. אני חושב שהמסר שלהם לחברה הוא איום ונורא. הם אומרים בעצם, זה כל כך נורא, שלמרות שאני מפורסם וחזק ועשיר, אני לא מעז להגיד את זה לאף אחד".
כשמדובר בחייו האישיים, אין שלדים שמתחבאים בתוך הגרדרובה של דרוקר. כבר שמונה שנים וחצי הוא מנהל זוגיות מתוקשרת עם אשת הטלוויזיה המוערכת ענת גורן. יש להם ילד בן שנתיים, מיכאל, ועוד אחד, שמינו לא ידוע, בדרך. שניהם דיברו בעבר בחופשיות על חייהם המשותפים, בעיקר גורן, שבמסגרת התוכנית "בנות" חשפה לא פעם פרטים אינטימיים על האיש שאיתו היא חולקת מיטה -מהרגלי ההיגיינה שלו ועד כינוי החיבה שנתנה לו, "רביבקל'ה".
נאמן לשיטתו, המצדדת בחשיפה מוחלטת, דרוקר שמח להשלים מידע. "לפני ענת חייתי במשך שנים עם אותה בחורה והיינו מאורסים ואז זה התפרק. היה לי חודש וחצי של תור הזהב בחיי כדון ז'ואן. בחודש וחצי האלה ניסיתי להספיק מכל הבא ליד, אבל אז פגשתי את ענת בבליינד דייט, ומאז אנחנו יחד. ענת היא תזכורת חיה להתפרקות כל התאוריות שלי. היתה לי תאוריה שלמה למה בליינד דייט לא עובד - שהמסגרת המלאכותית הנוקשה לא מאפשרת תקשורת אמיתית. תאוריה שנייה היתה שאהבה כמו שמתוארת בספרים לא אפשרית. שאהבה היא פשרה. אתה פוגש מישהו ואתה יודע שהוא רצה את ג'וליה רוברטס, והוא התחתן עם כונפה ששוקלת 250 קילו. אז הוא לא התפשר? התפשר. אבל זה מה שקרה לי עם ענת".
פגשת את התגלמות הפנטזיה שלך?
"לגמרי. אף אחד לא יאמין לזה, אבל ענת היא מעל הפנטזיה. לא האמנתי בחיי שאהיה עם אישה כזאת מדהימה. פגשתי אותה ואחרי דקה היה לי ברור שלעולם לא אוכל להשיג אותה, שאני חייב לחנך את עצמי להיפרד מהאישה הזאת כי היא תשבור את לבי כמו ששברה את לבם של אחרים לפניי. וככה ניהלתי את היחסים בהתחלה, כאילו שכל רגע הם הולכים להסתיים. לא להתאהב יותר מדי, לא להיות צמוד מדי, להתרחק, לשמור על עצמי. אבל כמובן שלא הייתי מסוגל להתנתק לגמרי, אז היינו נפגשים פעם בשבוע. במקביל המשכתי לראות נשים אחרות והיא המשיכה לראות גברים אחרים. זה היה מוסכם".
חשבת שלא תשיג כזאת בחורה מדהימה?
"כן. בשלב מסוים ממש החלטתי לעזוב אותה. היא הבריזה לי מהפגישה השבועית ואמרתי לעצמי, הנה זה מתחיל. התקשרתי להודיע שזה נגמר והיתה שיחה ממתינה. בסוף תפסתי אותה מאוחר בלילה והבנתי שהבחור השני שאיתו היא יצאה נמצא אצלה. זה נראה לי פאתטי לסיים קשר שעוד לא החל כשיש אצלה מישהו ואמרתי לעצמי, אחכה עם זה למחר. למחרת התעוררתי עם רגשות אחרים וזה הסתדר".
התרגלת לזה שהיא אוהבת אותך?
"כן, לגמרי".
נא להמתין לטעינת התגובות
