תיק דמיאניוק: הכל עדיין תלוי ועומד
עיון במסמכי ההסגרה של דמיאניוק מסיר הספק: שירת בטרבלינקה וסוביבור ועל גופו נותרו סימני אס-אס. כעת ברור למה נשלח לגרמניה. פרשנות
ג'ון דמיאניוק צילום: אי-פי
האוקראיני תושב אמריקה, אלמלא עונש המוות שהיה תלוי מעל ראשו, עבר בישראל את אחת התקופות היפות בחייו. אומה שלמה ישבה מרותקת לטלוויזיה. מה שהיה משפט אייכמן, עד חבל התלייה, שרפתו ופיזור אפרו בים, אמור היה משפט דמיאניוק להיות חצי יובל לאחר מכן. אזכור מזוויע למה שעברו הורינו בשואה ונטייתם לא לדבר על כך.
דליה דורנר, לשעבר שופטת בעליון ואחת מנציגותיו היותר ליברליות והאנושיות, אמרה לי השבוע כאשר קבענו לשוחח כי התנגדה נחרצות להפיכת המשפט לספקטקל טלוויזיוני, שקרה למגינת לבה. כמי שמתנגדת באופן עקרוני לעונש מוות, החובה של ההרכב שבו ישבה להרשיע את דמיאניוק לא גרמה לה לדלג באושר.
צריך להכיר את הגברת דורנר, שהשואה נגסה ללא רחמים במשפחתו של בעלה שמואל, כדי להבין כמה חמים היה יכול להיות עבורה לשוב הביתה, לבשר על הרשעתו בדין של הווכמאן בעל המראה הברוטלי וההליכות הקולאקיות. אבל לא זה מה שהרגישה.
מנגלה טבע למוות בחופי ברזיל
ההחלטה העקרונית שקיבל דוד בן גוריון אחרי מופע הזוועה של משפט אייכמן בבנייני האומה בירושלים 1961 הייתה שמדינת ישראל עמדה בחובתה כלפי אזרחיה והרשיעה בפומבי את המבצע הסוטה ביותר של הפתרון הסופי ומיצתה את הקתרזיס הלאומי.
זמן קצר אחרי המשפט, נקלע ד"ר יוזף מנגלה, מלאך המוות מאושוויץ, לכוונות המוסד הישראלי, אבל ההחלטה הדקלרטיבית הייתה שמשפט אחד בדור הוא די והותר, וכי ישראל אמורה להמשיך עם תנופת חייה ובנייתה ולא להיתקע לשנים חומציות נוספות של מנגלה.
לכן מת הנ"ל בטביעה בחופי ברזיל ב-1979, ולא בקצה חבל ישראלי. למרות ההחלטה האנטי משפטית בעליל, בן גוריון צדק. איסר הראל לא סלח לו מעולם, אבל ישראל הייתה חייבת להתמסר לבניית המולדת ולא לעצור כל כמה שנים לשוב ולחוות את השואה באופן כה טוטאלי ומזעזע.
לא היה צריך לשלטט בבולמוס בטלוויזיה האמריקאית בשבועות האחרונים כדי לראות את השוטרים מוציאים את ג'ון דמיאניוק מביתו בכיסא גלגלים, ומחזירים אותו בחזרה בשל צו עיכוב כזה או אחר. דמיאניוק, בן ה-89, שמאד לא רצה להגיע לגרמניה שביקשה את הסגרתו, הוכיח שבכל הקשור למחוות תיאטרליות, הוא עדיין המלך.
מראה של מאותגר שכלית
נישא בידי ארבעה שוטרים, הוא הטיל את ראשו לאחור, פיו פעור בזעקות כאב היסטריות של ילד לפני חיסון פוליו ראשון. לא ברור ממה סובל דמיאניוק, אולי ממצפון לא נקי, ומטענת חתנו לשעבר שגבו של הווכמאן דפוק.
כל אמריקאי יודע ממי והיכן משיגים משככי כאבים נרקוטיים ובשפע, כדי להפוך את חוויית הגרירה הזאת ללוסי בשמי היהלומים. אבל דמיאניוק צרח במלוא ריאותיו. זה היה מביך, פאתטי וספק אם עורר את תחושת הרחמים הקלושה ביותר אצל הצופים.
דמיאניוק, כפי שאומרת השופטת דורנר, נראה להרכב שבו ישבה מהרגע הראשון כאיש שלו מיוחסות כל הזוועות הנוראות. אייכמן לעומתו נראה ניצול.
עם פרצופו העגול ותווי פניו הברוטליים, מבנהו הפיזי הגדול והמוצק, ידי הבטון שלו ויכולתו לעטות על פניו (המשפטים התנהלו בעזרת מתורגמנים) הבעה של מאותגר שכלית, הטמיעו בהרכב הראשון, המרשיע, את התחושה שבידיהם האדם הנכון, או לפחות מישהו שהיה מעורב בזוועות אחרות.
מלאכת התחקיר הייתה רשלנית
השבוע הגיעה לידיי ערימה גדולה של מסמכים מהשימועים שנערכו לדמיאניוק באוהיו, מדינתו המאמצת. הראשון, סטנוגרמה של מסכת האישומים, העדויות והאסמכתות שהביאו להרשעתו החד משמעית, בחתימת השופט פול ר. מאטיה.
ג'ון דמיאניוק בבית משפט באוהיו צילום: אי-פי
השני, החמור יותר, מסמך היסטורי קשה לקריאה בשל גילו, של היחידה האמריקאית שהוקמה בשנות החמישים כדי לבדוק ולפשפש בעברם של יוצאי אירופה שאמריקה הרשתה להם להגר אליה בתנאי שעמדו בתנאים מחמירים של חוסר מעורבות טוטאלי במלחמה ובזוועותיה.
מה שמקומם במסמך הזה, שעבדו עליו קונסולים, חוקרים מיוחדים ואנשי הגירה, הוא העובדה שמלאכת התחקיר הקריטי הזאת הייתה רשלנית, מחוררת, לא עניינה אף אחד ואיפשרה לדמיאניוק להיות במיטבו: לשקר כל קילומטר בדרכו לאוהיו עם משפחתו. בקליבלנד, אפרופו מצבה הנוכחי העגום של תעשיית הרכב האמריקאית, עבד דמיאניוק כפועל הרכבה בחברת פורד.
בהחלטה ביזיונית קלטו האמריקאים בידיים פתוחות ובאותה יכולת לנטרל כל עכבה מוסרית מאות מהמהנדסים, ממציאי הרקטות והנשק המתקדם, הכשירו ורתמו אותם למלחמה הקרה בברית המועצות. יכול להיות שלא כולם היו גרועים מדמיאניוק, אבל העיקרון היה דומה. ספרו לנו סיפור מתקבל על הדעת ואנחנו נכשיר את השרץ. בתמצית: ללא וורנר פון בראון הגרמני, לא היו מגיעים האמריקאים ראשונים לירח.
רוצח היהודים האכזר מטרבלינקה
כדרכם של סיפורים הזויים, הגיש עיתונאי אוקראיני למשרד המשפטים האמריקאים רשימה ובה 75 שמות של אזרחי ארצות הברית שלטענתו שיתפו פעולה עם הנאצים. זו הייתה הפעם הראשונה בה הוזכר ג'ון דמיאניוק כאיוון האיום, הווכמאן הידוע לשמצה מטרבלינקה.
כחמש שנים מאז שנמסרה הרשימה לאמריקאים, שהבינו את הפוטנציאל המביך שלה וניסו לעכב את ההליכים, זיהו עדים ישראלים יוצאי טרבלינקה את איוון האיום. דורנר אומרת כי עד שהביט בצילום והתעלף במקום שכנע אותה כי יש דברים בגו. בהליך מזורז, כאשר הבינו האמריקאים את הבושה, הורה בית משפט אמריקאי על שלילת אזרחותו של דמיאניוק, ובשלהי
1985 נעתר לבקשת ישראל להסגרתו כדי להעמידו למשפט במדינת היהודים.
מי שמוציא ערמונים לוהטים מהאש, כפי שהוכיח פסק הדין הסופי, עלול להיכוות. אף שברית המועצות טרם נפתחה, נמצאה בארכיונים תעודה שבה נראה דמיאניוק וזוהה מעבר לכל ספק. בשנת 1986 הוסגר דמיאניוק לישראל בה עמד למשפט כאיוון האיום, רוצח היהודים האכזר מטרבלינקה.
המשפט ארך שנה, ב-1988, שנות הסטגנציה של יצחק שמיר, שבו כל אירוע שהקפיץ את הקו הישר במוניטור, נחשב לאטרקציה. בית הדין המיוחד שחבריו היו דליה דורנר, דב לוין וצבי טל, הרשיע את דמיאניוק על סמך עדויות רבות ודן אותו למוות.
עו"ד שפטל עשה באולם המשפט כבשלו
ההרשעה הייתה תחילתו של הפיאסקו. אחרי שעורך הדין דב איתן הסכים להגן על דמיאניוק ומאוחר יותר התאבד, נכנס לזירה כגלדיאטור נטול כל מוסר עורך דין יורם שפטל. קיצוני ימני בדעותיו. מי שנלחם על זכותו של המאפיונר מאיר לנסקי לחיות בישראל והפסיד, לא לפני שקיבל מלנסקי מכונית פורשה מתנה.
למרות היבטים קשים לעיכול באישיותו, ואחרי נטייתו המקדמית של הרכב העליון ללעוג לו, התגלה שפטל כמשפטן מוכשר וממולח, ובעיקר חוצפן. מול הרכב של חמישה שופטי עליון, ביניהם הנשיא מאיר שמגר ואהרן ברק, עשה שפטל באולם המשפט כבשלו.
לאחר התפרקות ברית המועצות היה יכול שפטל לחטט בארכיונים, במקרה היה זה התובע שקד, שחזר עם תעודה שהוכיחה כי שם משפחתו האמיתי של איוון האיום היה מארצ'נקו, וכנראה מת. לבית המשפט העליון לא נותרה ברירה אלא לשחרר את דמיאניוק חזרה לארצות הברית.
"תם ולא נשלם"
דליה דורנר אומרת כי מה שנראה בעיני ההדיוט כרגע של בושה וקלס, היה עבורה רגע של גאווה. בית משפט ישראלי, שלא היה ספק בעיניו לגבי זהותו ומעשיו של דמיאניוק, נכנע לראיות ולמסמכים ושחרר את דמיאניוק לדרכו.
ג'ון דמיאניוק מועבר לכלא במינכן צילום: אי-פי
בית הדין אמר, כמי שניתנה לו הנבואה, "תם ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם". דמיאניוק גורש לארצות הברית. אזרחותו, שהושבה לו, ניטלה בשנית ב-2002 על ידי בית דין אמריקאי והוחלט להסגירו לאוקראינה, למרות טענת פרקליטו כי צפויה לדמיאניוק סכנת מוות בשל מצבו הרפואי.
ערכאות פה, ערכאות שם, עד שפתאום, בנובמבר 2008, הגישה יחידה גרמנית לחקר פשעי השואה הוכחות לכאורה לשותפותו של דמיאניוק. כעת הגישו הגרמנים, למרבה האירוניה, בקשת הסגרה לאמריקאים. יוחסו לו 29 אלף מקרים של סיוע ברצח.
המסמכים המשפטיים המפורטים בעניין דמיאניוק הם מהחד צדדיים שאף משפטן לא קרא מימיו. מתעודה אחת שהייתה בידי ישראל התגלו לפתע עשרות תעודות ומסמכים. סימנים בגופו של דמיאניוק, כולל סוג דמו שקועקע לאנשי האס-אס בבית השחי, עדיין שם.
כל רגע שדמיאניוק בכלא הוא רגע לזכות היהודים
יש תיעוד מסודר של אימוניו, הנשק שניתן לו, רובה עם כידון, ועדויות רבות על התנהגותו. מתברר שדמיאניוק היה בטרבלינקה, מיידאנק וסוביבור, שזה הספק מרשים לוואכמן אחד. השקרים שהאכיל את יחידת הניטור האמריקאית בשנות החמישים הם מהיצירתיים והבוטים מסוגם. על רקע זה בלבד לא קשה להבין מדוע עמלו האמריקאים כה קשות להיפטר ממנו והעלו אותו על מטוס לגרמניה ב-12 במאי האחרון.
דליה דורנר מסכימה שרבים הסיכויים שדמיאניוק ימות משיבה. החוק הגרמני אינו דורש גזר דין מוות. הוא בן 89 והמשפט יארך שנים ואחריו הערעור הבלתי נמנע. דורנר מציינת בסיפוק את דברי ראש הקהילה היהודית בגרמניה, שאמר ש"כל רגע שבו יישב דמיאניוק בכלא גרמני הוא רגע אחד לזכות היהודים".
בעיקרון אני מסכים עם דורנר בעמדתה בעניין גזר דין מוות. מההיבט הזה בלבד טוב שזוכה מחמת הספק ונמלט מידינו. אבל אינני מאשים ניצולים, שבלילה, בסיוטיהם, הם חונקים את צוואר הפר בידיים חשופות. בעיקר משום שמבחינתם זה עוד לא סגור. עדיין מחכה להם זימון לעדות בגרמניה. שזה כמעט בחזקת עוול על חטא.
