החיים החדשים של הטמילים בסרי לנקה
השבוע הובסו בסרי לנקה אנשי "הנמרים הטמיליים", ויחד איתם הובס גם הכח שעמד אחורי המיעוט הטמילי. השאלה מה יהיה כעת?
השחרור מאימת "הנמרים", אחד מארגוני המחתרת החזקים והאכזריים בעולם. השחרור ממנהיג צבא המורדים האדיר, ולופילאי פראבהקאראן, שנהרג, על פי הדיווחים, בהשתלטות צבא סרי לנקה על אחרון המעוזים הטמיליים.
ראש מחלקת קשרי החוץ של "הנמרים", סלווארסה פאתמאנאתן, מכחיש את הדיווחים הללו. "נכון שבכירים בארגון שלנו נהרגו בלחימה", אמר בריאיון לאתר טמיל.נט, "אבל פראבהקאראן שרד וימשיך להוביל את העם הטמילי במסעו אל החירות". התצלומים, אגב, לא מותירים מקום לספק.
גופתו של פראבהקאראן נראית שם כשהיא מובלת על אלונקה. את הפציעה בראשו, אם להתבטא בלשון המעטה, סביר להניח ששום בן אנוש יכול לשרוד. אבל ההיסטוריה של מפקד צבא המחתרת האימתני מלמדת שיש לו כוחות גם לחזור מהמתים.
פראבהקאראן, שעבר ממחבוא למחבוא בג'ונגל אחת ליומיים, שנהג לשכור כפילים, שנהג להוציא להורג חיילים שהביעו אפילו שביב של חוסר נאמנות, עוד יכול לצוץ פתאום מאיזה מחבוא. בינתיים מחכים בסרי לנקה לתוצאות בדיקת הדנ"א של הגופה, ומתנחמים בתמונות גופתו של האיש שהטיל את אימתו על המדינה ב-20 השנה האחרונות.
תושבי המדינה מוכת הטרור לא חשבו שיזכו אי פעם לראות את המחזה הזה, שעד כמה שאיננו נעים למראה, הוא מייצג עבורם את סופה של המפלצת שטבחה בהם בכל הזמן הזה. האושר אכן גדול. מצעדים מרגשים של בכירי צבא בדרכם אל הנשיא ראג'אפקסה, נושאים עמם דליי פרחים כדי לבשר לו שהמלחמה העקובה מדם נגמרה.
המורדים הטמיליים שלחמו על עצמאותם הובסו באופן רשמי, אמרו לו ביום שני. האי כולו מאוחד מחדש. מדינה אחת, דגל אחד. מובילי הריקשות צפרו ברחובות
התקווה הגדולה בסרי לנקה היא שדבריו הפייסניים של ראג'אפקסה יתורגמו בשטח למאמצים כנים של המדינה להידבר עם המיעוט הטמילי. אבל הייתה גם רמיזה מפלגת בנאום הניצחון שלו: "אין מיעוטים במדינה הזו. יש רק שתי קהילות - אחת שאוהבת את המדינה ואחת שלא". סיום המלחמה הזו - במידה שאכן הסתיימה - מעלה שאלות חדשות.
"סוף המלחמה הזו הוא משהו שלא חשבנו שיקרה", אומר רג'ינדה ג'איאסינגה, עובד סוציאלי סינהלזי במחנות הסיוע שבצפון הטמילי. "מותו של פראבהקאראן מבשר את מותו של הפילוג בסרי לנקה. אבל השאלה האמיתית היא מה יהיה היחס כלפי הטמילים מעכשיו. האם הטמילים יוכלו להרגיש שהממשלה חפצה ביקרם?".
אסור לשכוח שפראבהקאראן, אימת הרוב הסינהלזי, היה בעצם התקווה של המיעוט הטמילי, שלחם כל הזמן הזה נגד אפליה והפרה של זכויותיו הבסיסיות. "אנחנו מפחדים", אומרת ג'איה באלאדורה, טמילית בת 32, שעבדה עבור סוכנות סיוע גרמנית. "אנחנו יודעים שאנשים חוגגים את סיום המלחמה. אבל מה זה אומר על הגורל שלנו? איש אינו יודע".
לאחרונה עברה באלאדורה עם אמה ואחותה מהצפון החבול לקולומבו הבירה. הרשויות בסרי לנקה עדיין מודאגות מאוד מיכולתם של "הנמרים" לשגר מחבלים מתאבדים אל קולומבו. בקאמבק הם מבינים - יודעים ראשי מערכת הביטחון על המורדים הטמיליים.
"הנמרים" ידועים בחזרות הדרמטיות שלהם למשחק גם אחרי שהממשלה מכריזה על ניצחון.
כבר עכשיו יש פחד מגדול מהדור הבא של "הנמרים", שעלול לצמוח מתוך הייאוש של בני המיעוט הטמילי, במידה שהממשלה לא תשכיל לטפל בו כראוי. "אנחנו עומדים היום בפני אתגר עצום", אמרה שרת החוץ של סרי לנקה, פליטה קוהומה, "אסור לנו להחמיץ את ההזדמנות שקיבלנו להשבת האמון ולשילוב כל בני הקהילה במדינה".
הטמילים מהווים כ-15 אחוז מתוך 20 מיליון תושבי האי. שלטי חוצות בכל פינה באי מראים את הנשיא ראג'אפקסה עם חיוך צחור שיניים רחב, עוטה על חליפתו הלבנה צעיף בצבע ארגמן, ומתחתיו הכיתוב: "אי אחד, מאוחדים נגד הטרור. מוכנים לבנות את האומה". בוושינגטון , אמר דובר מחלקת המדינה איאן קלי כי סוף הלחימה הוא "הזדמנות לסרי לנקה לפתוח דף חדש" ולבנות מדינה שמגנה על זכויות כל תושביה.
אבל בחלקים מסוימים של קולומבו ישנם אנשים שמתאבלים. רבים בקרב המיעוט הטמילי חשים שפראבהקאראן ו"הנמרים" היו הכוח שמאחורי ההנהגה הפוליטית שלהם, שעסקה בהידברות עם הממשלה על עצמאות וזכויות שוות.
דמותו של פראבהקאראן כבד הגוף, בעל השפם שהפך לסימן ההיכר שלו, הייתה לסמל ברחבי דרום אסיה. חמקמק ומחתרתי כמו אוסמה בן לאדן, אבל בעל אישיות של מנהיג דרום אמריקאי מהפכני, כמו צ'ה גווארה.
פראבהקאראן צבר את כוחו באמצעות הוצאה להורג של יריבים פוטנציאליים ואפילו של אינטלקטואלים טמילים. על יורש אין מה לדבר. לעתים נדירות מאוד היה נצפה בציבור, ובדרך כלל נצפה בסרטוני תעמולה, כשהוא יורה בנשק אוטומטי בסבך הג' ונגל. מדי נובמבר היה מגיח ליום אחד, כדי לציין את זכרם של המורדים שמתו בפיגועי התאבדות.
"הנמרים" המציאו את פיגועי ההתאבדות ואת חגורות הנפץ הרבה לפני אל-קאעידה. הם גייסו גם מאות נשים למשימות ההתאבדות הללו וציידו אותן בכדורי ציאניד למקרה שייתפסו. לפראבהקאראן מיוחסת שרשרת הפיגועים שבשיאה נרצחו נשיא סרי לנקה, שישה שרים וראש הממשלה ההודי דאז, רג'יב גנדי, במאי 1991. מה שהביא את ארצות הברית להכריז על "הנמרים" כעל ארגון טרור לכל דבר.
למרות זאת, עדיין קיימת אהדה ל"נמרים" בתוך סרי לנקה ומחוץ לה. ארגוני זכויות אדם האשימו לא פעם ממשלת סרי לנקה בשימוש מופרז בכוח נגד המיעוט הטמילי. אבל הרשויות הציגו את הקונפליקט כמלחמה בטרור.
סרי לנקה הדפה ביקורת קשה מצד עיתונאים, עמותות סיוע וארגוני זכויות אדם, שגינו את המהלכים הצבאיים במובלעות הטמיליות בצפון. "צריך להסתכל על הסיבות האמיתיות למלחמה הזו ", אומר יהאן פררה, ראש ארגון "מועצת השלום של סרי לנקה", "אחרת יקום לנו עוד פראבהקאראן".
הממשלה הכריזה על אזורי הקרבות כעל שטח צבאי סגור. מה שהופך את הגישה לעיתונאים ולארגוני הסיוע לבלתי אפשרית. וככל שהדי המערכה הצבאית נחלשים, נחשף המצב ההומניטרי הקשה בצפון הטמילי, עם 300 אלף אנשים שאיבדו את בתיהם ויחיו מעכשיו במחנות פליטים. "הנמרים הטמיליים, הקטלניים והאכזריים, נוצחו", אמר דובר האו"ם גורדון וייס, "השאלה היא באיזה מחיר".
נא להמתין לטעינת התגובות
