שרון גל לא דופק חשבון
שרון גל לא פראייר. והוא הראשון להודות בזה. הכתב הפלילי לשעבר הצליח (שוב) להסתדר. הפעם על הג'וב המפנק של מגיש הרצועה הכלכלית של ערוץ 10. נכון, לא כולם מתים על הפה הגדול שלו. אבל לשרון גל לא אכפת. עם כיפה על הראש, חוש לפוליטיקה ואהבה להימורים - הוא בדרך להיות סופרסטאר
את גל עצמו אני תופס בחדר המערכת הצנוע של "לילה כלכלי", שקוע בכיסא מנהלים, משלב רגליים על השולחן. מכאן אנחנו יוצאים לסיבוב בקומה כדי למצוא משרד פנוי. זה לא עובד. למרות שנראה שכולם כאן מכרכרים סביב הטאלנט הצעיר (34, נשוי פלוס שניים), שהצליח לסדר לעצמו תוכנית כלכלית יומית ולעקוף את חבריו בסיבוב - משרד עדיין אין לו, ואף אחד כאן גם לא ממהר לפנות לו אחד כזה לצורך הראיון. בסופו של דבר חצי מהראיון מתקיים בחדר העישון, תוך כדי שגל משנורר סיגריות מעוברים ושבים.
כלומר, מה שאתם קוראים כאן זה לא בדיוק ראיון עם סופרסטאר. זה ראיון עם חובש כיפה מטירת הכרמל, דתי ציוני שהולך ומתחזק - בתורה כמו במסדרונות ערוץ 10 - מאז שהגיע לכאן לפני כשש שנים.
חוץ מזה גל הוא גם עיתונאי חוקר, סקרן אובססיבי וצייד סיפורים בעל כישורים מוכחים ויכולת תמרון מרשימה בפוליטיקה של תעשיית התקשורת המקומית – או, לכל הפחות, מרשימה יותר מזו של נעה קולפ, הכתבת הכלכלית של "חדשות 10", שלכאורה הייתה אופציה הגיונית יותר להנחיית "לילה כלכלי". גל ידע שמתישהו נגיע לסוגיה הזאת, המסתורית משהו. "אל תכתוב בסוגריים 'צוחק'", הוא מבקש בתגובה לתהייתי בנושא.
או.קיי, אבל למה?
"עזוב, אני לא מרגיש נוח לעסוק בזה".
או.קיי, אבל למה?
"שמע, אני לא מתחמק מהשאלה הזאת, אבל אני באמת לא יודע. היא כתבת כלכלית מדהימה בעיניי, אבל יש לה עבודה מהבוקר עד הערב, ואני מניח שאחרי עבודה כזאת נורא קשה להמשיך אל תוך הלילה".
אבל היא גם הייתה יכולה להיות מגישה מדהימה של תוכנית כלכלית, לא?
"יכול להיות, אני לא יודע".
למה, לדעתך, לא כולם כאן שמחו לשמוע שקיבלת תוכנית כלכלית?
"רגע, בוא נלך לאט לאט, איזה דברים שמעת עליי?".
כל מיני. למשל, שאתה ממולח.
"בסדר, נגיד, מה עוד?".
שאתה ערמומי.
"לא, ערמומי אני לא. מה עוד?".
שאתה ילד רע.
"לא, ילד רע גם לא, אבל תשמע, אני שובב לא קטן. אני לא פראייר. אני תמיד אומר מה שאני חושב ועושה מה שאני אוהב, וככה זה: יש אנשים שאוהבים את זה יותר ויש כאלה שפחות. בכלל, זה חשוב לעיתונאי, הדברים האלה, אבל צריך לסמן את הגבולות. יש עיתונאים שהולכים
ה"זה" שגל מדבר עליו מתייחס, בין השאר, להערות בנוגע למהות הכיפה שעל ראשו. כשנחת שם לפני כשש שנים, אחרי שעבד כעורך במקומון זמן חיפה, ולפני כן ככתב בהארץ ומגיש תוכנית ברדיו צפון, ראשו עדיין היה חשוף, אבל זמן קצר אחר כך החלו להתהדק קשריו עם בורא עולם.
"שמע, כנראה יש במקום הזה משהו שגורם לאנשים להתחזק, כי אני לא היחיד שעבר תהליך כזה", הוא מספר. "בבית אמנם לא גדלתי כילד דתי, אבל כל המשפחה הרחבה שלי בטירת הכרמל היא דתית. עד לפני ארבע-חמש שנים הייתי חילוני כי... אתה יודע, זה היה יותר נוח. היום אני מקפיד מאד על שמירת שבת, משתדל לעשות עוד כמה דברים בסיסיים, והכיפה היא חלק מזה".
"עם עניין השלמות הפנימית אני יכול להתווכח. כל אחד והתפיסה שלו. לי זה תרם בעיקר יותר שקט נפשי - אבל מה, אני לא יושב בבתי קפה כמו אז? לא יוצא לבלות עם חברים כמו אז? ברור שכן. זה לא הפך לי את החיים לגמרי. לא גידלתי פאות ושמתי שטריימל כמו שחוזרים בתשובה רבים אחרים עושים. כשאתה מתחזק ושם כיפה אתה שואל את עצמך 'רגע, לאיזה סקטור אני שייך', ואתה צריך להיות מאוד שלם עם עצמך כדי לעשות את זה, כי כולם שואלים אותך, מתעניינים, מעירים הערות".
וזה מעצבן אותך?
"לא ממש. בסך הכל זה לא בא אצלי ממקום של צורך בתיקון או משהו כזה. הרי כל אחד צריך לתקן אצלו דברים כל הזמן. גם היום, אגב, אני אותו שרון שמעדיף את החיים הפחות מחייבים, תמיד אומר את מה שיש לו להגיד ולא עושה חשבון, אבל בהתחלה היה לאנשים פה מאד קשה לעכל את זה. אתה יודע, כשבנאדם פתאום משנה את אורח חייו, לאנשים לוקח זמן להתרגל - אבל עזוב, בבקשה אל תציג אותי כמי שמייצג את הדתיות, כי אני באמת לא".
בכל אופן, די ברור שהכיפה היא לא הדבר היחיד שמושך אש לכיוון של גל. גם האומץ להביע דעות שהן לא בהכרח פופולריות, והעובדה שניחן בחוצפה עיתונאית מהזן היעיל במקומותיו, גרמו למתחרים קנאים לארוב לפישר מטירת הכרמל בכל שעל ולקוות בסתר לבם שיתרסק במהרה. כמו שאתם בטח כבר מבינים, זה לא בדיוק קרה, אבל כן, פה ושם היו לגל פאשלות, חלקן איומות. "קצת אחרי שהגעתי לפה היה פיגוע בחיפה, ובין ההרוגים היה ילד", הוא מספר, "ביקשנו מהמשפחה קלטת של סרטים עם הילד, ובאחד מהם היו שני ילדים ששיחקו בסירה בים, ואני התבלבלתי בין שני הילדים, סימנתי את הילד הלא נכון בעיגול, וככה שידרנו את זה".
אופס.
"כן, באמת אופס. אחר כך התנצלתי בפני האבא של הילד ההוא, אבל זה היה נורא ואיום, זה היה אירוע מאד מצער מבחינתי. למחרת בבוקר מנכ"ל החדשות קרא לי לחדר, שאל אותי 'מה קרה?', הסברתי לו שקרתה טעות נוראה, והוא אמר לי 'בסדר, תראה את זה כשיעור לחיים'".
ועדיין, גם אחרי שלמד את שיעורו לחיים, היו מי שהמשיכו לעקוץ ולבקר את גל על אופי עבודתו ככתב משטרה, ובעיקר על הדרך שבה סיקר את בכירי משפחות הפשע בארץ. אחד כזה, למשל, היה ירון לונדון, שביקר את גל בעקבות כתבת מגזין שעשה על מאיר אברג'יל, ובה תיאר את האחרון כ"איש עסקים שמנהל קזינו בסיירה לאון".
לונדון, שתהה על עצם התיאור המעודן הזה, שב ושאל את גל בתוכניתו אם אברג'יל אכן עשה את הונו בקזינו, אבל גל התחמק. "אענה לך על זה בפרסומות", אמר. "תקשיב", הוא מסביר, "יש כללי משחק ברורים מאד בתחום הזה, ובוא לא נקשקש אותם. אני הרי לא בא לראיין את אותם אנשים כשופט אלא כדי להראות איפה הם חיים, איך הם מנהלים את חייהם. אני לא יוצא איתם לבלות, אבל אני כן מוצא את עצמי יושב אצלם בבית, ובסופו של דבר הוא חייב לבטוח בי שמה שאני מסכם איתו יכובד".
מה שמוביל למידה מסוימת של צביעות בכתבות האלה – שלא נאמר הטעיה.
"מה שהפריע לי יותר מכל בעניין הצביעות זה דווקא שיטת העבודה של עורכי הדין. זה נהיה מסחרה ברמות שאתה לא תצליח אפילו לדמיין. שם נמצאת הצביעות האמיתית. מה שקורה שם זה פשוט ניצול ציני של התחרות בין הערוצים. בוא נגיד שיש כמה עורכי דין בארץ שממש סוחרים בחומר הזה כדי להופיע בטלוויזיה. אחת הסיבות שאמרתי 'די, אני לא עושה את זה יותר' הייתה ההתנהלות של עורכי הדין בסיפורים האלה. אם תעבור על כתבות שנעשו בשנים האחרונות בתחום הפלילים, תמיד תראה שם קטע וידיאו מתוך חומר החקירה ושלושה עורכי דין שאומרים אותו דבר. אתה מבין? פשוט הרגשתי שאני משקיע יותר במסחר מאשר בעיתונות".
"לא, זה לא היה מהסיבות האלה. כתבתי את זה כי אני חושב שזה מייצר הכנסה למדינה, וגם כי אני לא חושב שיש הבדל בין שליחת טופס לוטו ללשים כסף על ז'יטון ברולטה. הרי גם בלוטו אתה יכול להמר בסכומים אסטרונומיים. אין חוק במדינה שמגביל אותך בזה. תגיד, היית פעם בחו"ל והימרת קצת? שמת את ה-150 דולר שלך על משהו?".
שמתי פעם 3.5 ליש"ט על סוס בלונדון, הוא ניצח, הרווחתי 7 ליש"ט, אבל הפסקתי באותו רגע, כי פחדתי להתמכר.
"בסדר, אם אתה מתמכר לזה ומחליט שאתה שם את המפתח של המכונית שלך על שולחן הרולטה, זו בעיה שלך, אבל אני לא מאלה שמסתירים את דעתם. אני תמיד אומר את מה שאני חושב, גם בנושאים כאלה".
ובמקרה הזה, מה שאתה חושב מגיע מתוך ניסיון אישי שלך בתחום?
"הייתי בקזינואים בחו"ל לפחות חמש פעמים ונהניתי מאד. אני לא אגיד לך שלא".
את המהפך המקצועי השלישי שעשה בשש השנים האחרונות, כשהפך מכתב משטרה לכתב מגזין במהדורת החדשות של שלח ודרוקר (קודם לכן הוא היה כתב הערוץ בחיפה), מסביר גל בחוסר יכולתו להמשיך להתמודד עם הלחץ, האינטנסיביות והטירוף שמאפיינים את התפקיד ההוא.
"אתה עבד של הביפר, לא שולט בזמן שלך כמעט בכלל, כל יום מייצר כתבה או שתיים למהדורה - אני אוהב את זה מאד, אבל זה לא פשוט. מה גם שאני אדם תזזיתי. באמת. אני משתעמם מהר. אחרי שנתיים בתפקיד הזה פשוט לא יכולתי יותר. הלוואי שהמנטאליות של הכתב הישראלי הייתה כזאת שהוא מתחיל תפקיד בגיל 21 ועושה אותו עד הפנסיה. אלון בן דוד, למשל, הוא פלא בעיניי. האיש כתב צבאי שמשוגע על העבודה שלו ולא מעניין אותו שום דבר אחר. הוא מגיש מצוין את 'היום שהיה', אבל לא מעניין אותו להגיש את זה. הוא משתעמם. אני, באופן אישי, קשה לי לעשות משהו יותר מדי שנים, ואני כל הזמן מחפש את השינוי. אני נהנה מזה. טוב לי ככה, ואני לא מרגיש שאני צריך להתנצל על זה".
אלא שהבלגן סביבו המשיך להתקיים גם בהמשך, הן במסדרונות הערוץ והן מחוצה להם, בייחוד כשהחליט לרדת לעומק סיפור הרצח המסתורי של תאיר ראדה ז"ל, ולדרך הקלוקלת, לטענתו, שבה הלכו המשטרה והפרקליטות כדי להאשים ברצח את רומן זדורוב.
התחקיר שביצע בנושא, כפי שגולל בסרט התיעודי שלו "רק תאיר יודעת", לווה בריקושטים עצבניים מכל הכיוונים - חלק מהמבקרים אמנם הביעו את התלהבותם מהסרט (למשל ירון פריד מהארץ), אבל אחרים טענו שגל בסך הכל מיחזר בו עובדות שהיו ידועות קודם. משרד המשפטים האשים אותו בהדלפת חומרי חקירה שעשויים לפגוע במהלך המשפט.
כל זה, אגב, ממש לא הדיר שינה מעיניו באותו זמן. "בדברים האלה, אני אומר לך - אני לא רואה ממטר", הוא טוען בחיוך ממזרי. "כשיש לי מטרה, אני נדבק אליה ועושה את העבודה הכי טוב שאני יודע, ובסופו של דבר לאף אחד גם לא היה קייס לעשות נגדי שום דבר. הכל התחיל מזה שמשהו שם לא נראה לי סגור עד הסוף, והיה ברור לי שנעשו שם דברים שהם לא מאה אחוז סגורים.
"אני לא יודע אם זדורוב רצח או לא, אבל מה שהמשטרה הצליחה למצוא נגדו לא מספיק כדי להוכיח את אשמתו. הם פשוט עשו שם עבודה איומה. שמע, לא יכול להיות שניגשים לזירה כמו שניגשו לזירה ההיא, ולא צריך להיות מומחה כדי להגיע למסקנה הזאת. גם המשטרה עשתה שם עבודה לא טובה, וגם הפרקליטות, בלהיטות שלה ללכת אחריה".
מה גרם לך להיות כל כך בטוח בזה?
"קח לדוגמה את המקרה של רצח אולג שייחט. כשהייתי כתב בחיפה, נחשפתי לחומרי החקירה והיה לי ברור במאה אחוז שאין קשר בין אלה שהואשמו ברצח למקרה הזה. אותה פרקליטות בדיוק, זו של מחוז צפון, ניהלה מולם משפט בעיניים עצומות, למרות שבאיזשהו שלב השב"כ אמר להם 'רבותיי, טעיתם פה באנשים', ובסופו של דבר הייתה איזו תקרית ירי לעבר ג'יפ של משמר הגבול, השוטרים הרגו את היורה, מצאו את הנשק של אולג שייחט, הגיעו לחוליה, ולמחרת הנאשמים ברצח שייחט הלכו הביתה.
"תאמין לי, אם המקרה הזה לא היה קורה, השלושה האלה היו יושבים היום בבית סוהר. שלא יהיה לך ספק בזה. עכשיו, כשאני נתקל במקרה דומה, לא מעניין אותי בכלל שיקפצו עליי ויאשימו אותי בכל מיני דברים. שמע, אני לא בעד עיתונות אקטיביסטית מדי, שמנהלת משפטים בתקשורת. רק לקחתי את העובדות, שמתי אותן לאנשים מול הפנים, ואמרתי 'תשפטו אתם'".
בכל זאת, חלק ממטרת הסרט הייתה להעלות ספקות ביחס לזהותו של הרוצח - מה שעשוי לעלות לך ביוקר אם רומן זדורוב אכן יורשע בסופו של דבר.
"רגע, אני אמרתי שהוא לא רצח? אני לא אמרתי כזה דבר. מה שכן, לדעתי אם היו מטפלים אחרת בסיפור הזה, לאיש לא היה ספק במה שקורה שם. אתה יודע, במדינת ישראל יש יותר מ-99 אחוזי הרשעה במשפטים פליליים, ויש לזה משמעויות מרחיקות לכת. זה לא דומה לסטטיסטיקות באירופה ובארה"ב. אם אתה עומד כאן למשפט פלילי, הסיכוי שלך לצאת זכאי הוא מזערי. זה היה מה שרציתי להראות".
"רק תאיר יודעת", אגב, ממש לא היה המקרה היחיד שבו גל מצא את עצמו קורבן לאמבוש מצד רשויות החוק. זה קרה לו גם אחרי שעשה כתבה שחשפה את בכירי המשטרה נוהגים במהירות מופרזת, ובתגובה לכך האשימה אותו המשטרה שעבר על החוק בעצמו כדי להביא את הצילומים.
ובמקביל לכעס עליו מבחוץ החלו להישמע גם אי אלו לשונות רעות שנגעו לענייניו בתוך הערוץ - רובן ככולן הסבירו את מעבריו התכופים מתפקיד לתפקיד ביחסיו עם הממונים עליו. "אני נהניתי מהם ואני חושב שהם נהנו ממני", מתאר גל את יחסיו עם שלח ודרוקר, למשל. "אתה יודע איך זה - כולם מונעים מאינטרסים וכולם אוהבים לדבר סתם ולהכפיש".
בכל מקרה, מרבית השירנונים במערכת עסקו במערכת יחסים הפכפכה בינו ובין טלי בן עובדיה, סמנכ"ל החדשות בערוץ. גל, מצדו, מסרב להתייחס לשמועות על סכסוך שכזה, או על כך שהאחרון היה הסיבה, כביכול, לעזיבתו את מהדורת שישי לטובת הגשת תוכנית כלכלית - למרות שבקורות חייו אין שום רמז להתמחות בכלכלה ("יש לי בגרות", הוא טוען).
"אני מאחל לכל מערכת חדשות שיהיה להם בנאדם מוכשר כמו טלי בן עובדיה", הוא מצהיר. "הסיפורים האלה... לא יודע, תשמע, מערכת חדשות זו סביבה מלחיצה. צריך אופי חזק כדי לעמוד בזה. מי שמחפש סביבת עבודה יותר קלה, שילך למקום אחר".
"מה לעשות, הדרישות פה גבוהות, כי המקום הזה מנסה לעשות את מהדורת החדשות הכי טובה בטלוויזיה, ומי שלא מסוגל לעשות את זה - על הכיפאק, שיגיד שלום וילך הביתה. חוץ מזה, תחרות פנימית זה מצוין. היא מובילה אנשים להישגים גדולים יותר. בסך הכל זה פלא מה שקורה כאן, וזה רק בזכות אנשים שנותנים מעצמם מאה אחוז ומאד אוהבים את המקום. זה לא מובן מאליו שמייצרים כאן את מה שמייצרים כאן בתקופה כזאת".
עד מתי באמת נמשיך, לדעתך, להשתמש בצמד המילים "תקופה כזאת"?
"ייקח זמן לכלכלה להתאושש מהמשבר הזה, שכל סקטור אפשרי חטף ממנו - כולל, כמובן, המקומות שאתה ואני עובדים בהם. כרגע אנחנו עדיין לא רואים את האור בקצה המנהרה. יש פה ושם איתותים חיוביים, אבל זה מעט מאד. מצד שני, יכול להיות שכבר עברנו את החלק הכי קשה".
ואכן, גל מסביר את "לילה כלכלי" כתוכנית שנולדה כתגובה ישירה למשבר הכלכלי העולמי. "אמרנו, אורי רוזן סמנכ"ל התוכן ואני, שצריך לנצל את המשבר הזה בדיוק כמו שערוץ 1 ניצל את מלחמת לבנון הראשונה וייסד את 'ערב חדש', שנשארה איתנו עד היום", הוא אומר. "אני חושב שרק בערוץ 10 אפשר ללכת להרפתקאות כאלה. יש במקום הזה דנ"א מיוחד. אתה יודע, זה לא מובן מאליו שטלוויזיה מסחרית משבצת בלוח השידורים שלה תוכנית כלכלית מהסוג הזה. כשהרמנו את הפיילוט חלק אמרו שהוא על הכיפאק וחלק עיקמו פרצוף, אבל בסוף הלכנו על זה".
בשעה מטורפת, אחרי 11 בלילה.
"נכון, השעה באמת מאוחרת מדי. אני לא מסתיר את זה. זה מה שהיה פנוי, אבל אם זה ימצא חן בעיני קברניטי הערוץ, אני מניח שזה יתקדם למקום אחר וישודר בשעה קבועה, כי כרגע זה רע מאד שאנחנו משדרים אחרי הכדורגל, למשל, רק ברבע לחצות".
אתה חושב שאנשים מסוגלים בכלל להתמקד בנושאים כבדים כאלה בשעה כל כך מאוחרת?
"בוא נשים את הדברים במקומם - זה לא מאד מעמיק. בסופו של דבר זה קצר וקצבי. זה לא 'בלומברג' וזה לא 'גלובס'. זה מכוון מעבר לצרכנות, אבל זה לא הולך רחוק. אני מקפיד לא להשתמש במושגים מסובכים מדי ולא לחשוב רק על קהל המשקיעים הקלאסיים, אלה שחיים את שוק ההון.
"מטרת התוכנית היא לפנות לאנשים בשעה שבדרך כלל מזפזפים בה כי אין הרבה מה לראות, ולתת להם להבין מה הם יכולים להרוויח ביום המסחר שלמחרת. בסופו של דבר, כל מי שנמצא עכשיו בפינת העישון הזאת מושקע בשוק ההון בצורה כלשהי, ובתקופה הזאת זה מעניין יותר ויותר אנשים, אבל כן, לפעמים אני מקבל מיילים מאנשים שאומרים לי 'וואלה שרון, באייטם האחרון נרדמתי כי לא החזקתי מעמד'. אין ספק שזו שעה מאוחרת מדי. אני לא מתכחש לזה".
האמת שגם די קשה להתכחש לשינוי התדמיתי שאתה עובר עכשיו.
"שמע, לא ישבתי בבית ואמרתי 'רגע, איך אני ממצב את עצמי עכשיו מחדש ועוזב את התחום הפלילי והולך למשהו שנחשב ליותר יוקרתי, יותר רציני?'. אני לא בא מרקע כלכלי. אני לא כלכלן, אבל זה תחום שמעניין אותי מאד. היתרון שלי הוא שאני לא בא עם דעות קדומות לנושאים מסוימים ויכול לרכך אותם קצת, לטפל בהם קצת אחרת".
ועל הדרך גם להפוך את עצמך לטאלנט מן המניין.
"נשבע לך שממש ממש לא משם באה לי המוטיבציה לעשות דברים בטלוויזיה, למרות שאני לא חושב שיש מישהו שעובד בטלוויזיה שלא שואף להתקדם ולהתפרסם".
זאת אומרת שהיית מסרב להיכנס לבית "האח הגדול", למשל?
"האמת שכצופה אני לא מסוגל להתחבר לזה. לא מדבר אליי, כל הדבר הזה. לא בא לי טוב. לא מעניין אותי לראות אנשים מקשקשים עם עצמם כל היום. אבל להשתתף בזה? וואלה, לא יודע. תכל'ס, אני לא פוסל את זה. דבר עם המלהקים, נראה".
האמת היא שיש לך יותר סיכוי להצליח דווקא ב"הישרדות".
"לגמרי. חבל לך על הזמן. הייתי בטוח מגיע שם עד הגמר. אתה לא חייב להיות בריון או משהו כזה כדי להצליח שם, אתה יודע".
נא להמתין לטעינת התגובות
