חמש תחנות בחייה ובמותה של דנה בנט
האם, חוקר המשטרה, האח, בת הדודה, החברה. חמש זויות שונות על סיפורה הטראגי של הנערה דנה בנט, שהובאה השבוע לקבורה
"בחלומה דנה פנתה אליה ושאלה אותה אם יש לה סוודר כי נורא קר לה. היא אמרה לה 'קוראים לי דנה. דנה בנט. וקר לי נורא'. הצעירה רצתה להביא לה משהו לכיסוי הגוף, אבל לא מצאה. דנה כל הזמן אמרה: קר לי, קר לי".
זה קרה ב-2006, שלוש שנים לאחר ההיעלמות. ויקי לא נכנסה לסוכן הביטוח, גם לא שאלה את הצעירה לשמה. רק התקשרה מיד לאחד השוטרים שהיה מעורב בעבר בחקירה. בתוך דקות הגיע צוות חיפוש למקום שתיארה הצעירה בחלומה. השוטרים הפכו אבן אחר אבן, אך לא מצאו כל רמז לדנה. השבוע היא נמצאה, לא רחוק מאותו המקום.
ויקי מתחרטת שלא לקחה את פרטיה של הצעירה. "אני מקווה שעכשיו, עם מציאת גופתה של דנה, היא תתקשר אליי. אני מרגישה כאילו דנה ניסתה ליצור קשר דרך החיזיון הזה". בשש השנים האחרונות ניסתה ויקי למצוא שביב מידע על בתה באמצעות מיסטיקנים, רבנים ושאר מוכרי אשליות.
"בשבועות הראשונים פנו אליי כל מיני מתקשרים ולא רציתי לדבר איתם. לאחר זמן קצר פנינו, אני ובני רפי, לרב ידוע בצפון. היום התחזית שלו נשמעת תלושה. הרב אמר לנו שדנה בחיים ושהיא נחטפה על ידי שלוש נשים ושני גברים שאינם רוצים להזיק לה. בפעם השנייה שהלכתי אליו הוא אמר שבקרוב אראה את האור. קיוויתי שזה נכון. אבי אלגריסי (מפקד ימ"ר עמקים ומי שאחראי היום על החקירה) התחנן אליי שאפסיק. הוא אמר שאאבד את שפיותי, אבל לא ויתרתי".
ויקי לא שוכחת את החלום הראשון שלה על דנה, חצי שנה אחרי שנעלמה. "חלמתי שהיא ישנה במיטתי כשהיא מקופלת וקר לה. בחלום ניגשתי לארון כדי להוציא לה שמיכה, ופתאום דנה פקחה את עיניה הכחולות והיפות וחייכה. היא אמרה לי אמא אני מאושרת, הכרתי בחור חתיך וכל הלילה ישבנו וצחקנו. אני רוצה להמשיך לראות אותו".
אלגריסי זרם. כשאמרה לו שמצאה מתקשרת בטבריה התעקש להגיע. ויקי זוכרת את הגשם החזק באותו יום. לראשונה
"היא אמרה לי שדנה מתה באכזריות. נבהלתי. כי כל הזמן פחדתי מהתאכזרות לדנה, חששתי שירביצו לה בראש. ארבעה חודשים קודם לכן היא עברה ניתוח ראש והוציאו גידול שגרם לה לפעמים לאבד את ההכרה לכמה שניות. לא רציתי שרגעי חייה האחרונים יהיו מלווים בכאב. אם הרגו אותה אז לפחות שלא יענו אותה".
עוד באותו ערב סוער שלח אלגריסי את שוטריו לקיבוץ. דנה לא נמצאה. ויקי, שעד לאותו יום התאמצה לשמור על חוסן, התמוטטה. "הייתי שבר כלי ואבי המשיך להתחנן שלא אלך יותר למיסטיקנים. אבל אני התעקשתי ולא סיפרתי לו יותר. לאורך השנים חלקם אמרו שדנה בחיים, חלקם אמרו שלא. היה אפילו נומרולוג שאמר לי שמדובר במקרה סבוך ושהוא יבדוק אותו, אבל מעולם לא חזר אליי עם תשובות".
קשה להגיע למקום שבו נמצאה גופתה של בנט, שזוהתה השבוע בוודאות. גבעות מוריקות, שפני סלע מדלגים בעליצות, שדה חיטה מצהיב. הדרך במעלה הגבעה קשה, השביל צר ומתפתל. הנוף עוצר נשימה. פסטורליה שמסתירה זוועה שעוד ידובר בה רבות. בימים האחרונים נראה המקום כמו אתר ארכיאולוגי.
אוהל כהה, פטישים קטנים, סרטי ניילון כתומים של רשות העתיקות ושני תאי פלסטיק המשמשים כשירותים כימיים. היום שבו נמצאה היה חם מהרגיל. הטרקטור הרועם הפך מטר אחד בקרקע ונעצר. 28 שוטרים בבגדים אזרחיים התקדמו בשורה וסרקו את הרגבים באטיות. צעד צעד.
עד שאחד מהם הרים את ידו בדממה. אלגריסי נדרך. הוא והארכיאולוג גלעד צינמון, זינקו למקום. מצאו עצם. צינמון הרים את עיניו, הביט באלגריסי והנהן בראשו. "אי אפשר לתאר את הרגעים האלו", אומר אחד המשתתפים בחיפושים. "הבטן התהפכה לנו. הרגשנו המון כאב שמעורב בהקלה. הרגשנו שסוף סוף מצאנו את דנה, שהיא תוכל להגיע למנוחת עולמים".
בעוד חלק מהשוטרים המשיכו לסרוק את השטח ולחפור בידיהם, לקחו אחרים נפות חול ענקיות וניערו אותן בחוזקה. "לא ידענו מה אנחנו מחפשים", אומר צינמון. "ידענו שמדובר בשרידי אדם, אך לא ידענו של מי. זו הייתה הפעם הראשונה שהמשטרה נעזרה בארכיאולוגים בצורה כה נרחבת וכשנודע לי שאנחנו מחפשים אחר דנה בנט הבנתי את חשיבות המשימה".
באמצע השבוע חזר המקום לקדמותו. לא נותר כל זכר לדרמה שהתחוללה בו בשבועיים האחרונים. במקום בו נמצאו חלקי הגופה הונחו שתי אבנים ומסביבן סומן מעין עיגול. בקצה השטח, צמוד למטע הזיתים, הניחו השוטרים אבן גדולה עם ארבעה נרות גדולים. תמונתה של דנה שודכה לכרטיס תפילת הדרך והוצמדה לסלע בעזרת סרטי סימון משטרתיים. השוטרים ששלח אלגריסי סירבו להדליק את הנרות בעצמם והביאו את ויקי למקום. דומעת וידה רועדת הדליקה האם את הנרות.
הקשר בין סגן ניצב אלגריסי לויקי בנט יוצא דופן. כבר בתחילת ההיכרות ביניהם, כשכיהן כמפקד משטרת טבריה, אמרה לו ויקי: "אבי, אני חולמת על דנה בלילות. אני יודעת שאתה תחזיר לי אותה". לאחר מכן הסתובבה ויצאה בלי לחכות לתשובה.
"בתפקידו הקודם הוא בכלל לא אמור היה לחפש אותה, אבל משהו בעיניים שלו אמר שהוא יבשר לי את הבשורה, לטוב ולרע", אומרת ויקי. "הפלתי על כתפיו מעמסה אדירה שישבה עליו כמו משקולת כמעט שש שנים. רצה הגורל, ובתפקיד הנוכחי הוא נתן לי את התשובה".
השניים מתראים גם מחוץ לגבולות המשטרה. בל"ג בעומר האחרון נפגשו בבית של חברים משותפים, עשו יחד על האש. ויקי הבחינה כי פניו של אלגריסי אינם כתמול שלשום, לא ידעה שהחיפושים אחר בתה בעיצומם. "אבי, אתה נראה עייף", אמרה לו בדאגה, "תלך לישון".
אלגריסי לא הצליח להביט בעיניה. "את צודקת", אמר בשקט והצית את הסיגריה האחרונה מבין שתי החפיסות שעישן באותו יום. "יש באמת הרבה עבודה". שלושה ימים לאחר מכן הזמין את ויקי למשרדו. השוטר הרגיש, חובב צילומי הנוף והפרחים, אמר לה בעדינות: "יש התקדמות משמעותית בחקירה ההיעלמות של דנה. זו התקדמות שלא הייתה עד היום ואת חייבת לשמור על דממה מוחלטת".
ביום שני השבוע, כשלצדו יושבים סגנו ומי שגבה את תלונתה של ויקי, אבישי מועלם, וראש מחלק תשאול בימ"ר תמיד ארד, אמר אלגריסי בעיניים מושפלות: "ויקי, הבטחתי לעדכן אותך בכל. צר לי, אבל דנה לא בחיים".
לפני שמונה שנים, כשלמדה בפנימייה בקיבוץ טירת צבי, נבצר מדנה להגיע ליום הולדתה של אמה. היא שלחה לוויקי איגרת ברכה מוזיקלית, המעוטרת בזרי ורדים אופטימיים, וציירה למטה שני לבבות אדומים עם חצים שחורים. בכתב ילדותי עגול, במעט שגיאות כתיב שנובעות עדיין מקשיי שפה, ניסתה להסביר לאמה על תחושותיה. פתיחת האיגרת, עד היום, משמיעה נעימת happy birthday.
דנה , מעידה ויקי, הפגינה בגרות כבר בגיל שנתיים. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה. אם יבקשו מוויקי לזכור דבר אחד מבתה הקטנה היא תספר על טקסי הלבוש של דנה. "היא לא אהבה את הבגדים שלה, אפילו שהיא בחרה אותם", מחייכת ויקי בערגה. "היא אהבה את בגדיה של בת דודתה, סיגל, שהייתה מבוגרת ממנה בשלוש שנים.
"כבר בכניסה לבית הדודים דנה הייתה רצה לארון, מוציאה ממנו טי שירט של סיגל, פושטת את בגדיה ולובשת את החולצה, שהגיעה לה עד מתחת לברך. זה היה טקס קבוע, ואנחנו מדברים על ילדה בגילאי שנתיים עד ארבע. היא שנאה בגדים צמודים ואני הייתי משתגעת. אני פדנטית ומסודרת, והבת שלי מסתובבת ברחוב כמו שלומפרית עם חולצה גדולה.
"בחורף, הבגדים שלה היו נגררים בתוך המים והבוץ, ולה לא היה אכפת. הייתי מאיימת עליה שלא אקח אותה איתי לשום מקום, אבל זה לא עזר. תמיד אמרה לי 'אני מחליטה'. היא הייתה עקשנית, קטנה ודעתנית".
ריטואל הלבוש של דנה הפך להומור משפחתי. בנות הדוד התפקעו מצחוק, אבל קיבלו את השיגעון של דנה. היא הייתה הילדה האהובה ששנאה בגדים צמודים. רק בארצות הברית היא השתנתה. כשהייתה בת ארבע וקצת נסעה עם אחיה, אז כבן שבע וחצי, לביקור ארוך אצל האב בני, בסן פרנסיסקו.
אחרי חודש הודיעו הילדים לאמם שהם לא חוזרים לארץ. ויקי נקרעה מגעגועים. כשנסעה לבקר גילתה ילדה אחרת. דנה הייתה רק בת חמש, אבל הפגינה עצמאות מוחלטת. "אסור היה לרחוץ אותה או לסרק את שיערה", מספרת ויקי. "היא רצתה לעשות הכל לבד. בני הכין אותי מראש. הוא אמר 'אל תתעסקי איתה'.
"הוא סיפר לי איך הלכה איתו לקנות תחתונים וסידרה אותם במגירה לפי הימים. תחתונים לימי א', לימי ב' וכן הלאה. לא מערבבים את הימים. הגופיות היו מסודרות בארון לפי צבעים. משלומפרית היא הפכה פתאום לפדנטית.
כל החדר שלה היה מלא דובונים, זו הייתה האהבה שלה. דנה עוד לא הלכה לבית ספר וכבר התנהגה כמו אישה קטנה.
"היא לא הייתה צריכה אף אחד, חוץ מאחיה רפי, וידעה להעסיק את עצמה. אני זוכרת שיצאנו לטיולים עם האוטו והיא ישבה מאחור במשך שעות עם הצבעים ובלוק הציור". אהבתה של דנה לאסתטיקה התגברה עם השנים. פעם אחת אפילו הצליחה להכעיס את בני.
כשהייתה בת תשע ניגשה אליו ואמרה: "אני רוצה לספר לך משהו. אני יודעת שתכעס אבל אין מה לעשות, הדבר כבר נעשה. שתדע, שהיום נכנסתי למקלחת וגילחתי את הרגליים. היו לי קצת שערות וזה לא היה נעים לי".
האב התפלץ, הוא הודיע לה שזו הפעם האחרונה שהיא עושה זאת ללא רשות, אך דנה הסבירה לו ברצינות עד כמה זה חשוב לה. הסבריו של האב לא הועילו. כעבור שנה, באחד מהביקורים המשפחתיים בישראל, ניגשה דנה לבנות הדוד בנות ה-12 וסיפרה להן על הסרת השערות. השלוש נהגו כמוה. "היא קלקלה אותן", צוחקת ויקי.
לא היה אדם שדנה אהבה יותר מאשר את אחיה הבכור. היא העריצה אותו, סמכה עליו, נעזרה בו. כשהייתה בת חמש וחצי ניגשה לרפי, שהכין שיעורים, וביקשה ממנו ברצינות שיסביר לה איך באים ילדים לעולם. רפי, שהיה בקושי בן תשע, לא התבלבל. הוא לקח את דנה לאמבטיה והושיב אותה על האסלה.
"כשגבר אוהב אישה הם מתחתנים", סיפר לוויקי על אותה שיחה, "וכשמתחתנים מתנשקים ועושים אהבה". דנה הקשתה: "מה בדיוק עושים? ". ורפי בסבלנות של בוגר ועם ידע של ילד הסביר לה מה שידע על איברי המין. דנה הקשיבה בשקט ולאחר שסיים רק אמרה: "הבנתי", ופסעה בחזרה לחדרה.
הקשר בין דנה לבנות משפחתה בא לידי ביטוי במלוא עוצמתו בתקופת לימודיה בפנימייה. חברתה הטובה ביותר הייתה בת דודתה, אורטל מזרחי (היום בת 23), הצעירה ממנה בשנה. בשבתות שבהן יצאה לחופשה, היא הגיעה לביתה וחלקה עם אורטל חדר. שתי מיטות היחיד שלהן הוצמדו למיטה זוגית.
בערבי שישי נהגו השתיים לפגוש את חבריה של אורטל מהשכונה ולאחר מכן חזרו הביתה, ישר למקרר. "היינו יורדות על קובה בשתיים בלילה", צוחקת אורטל. "דנה פחדה להשמין אז היא הייתה מתבאסת אחרי האוכל. אחר כך היינו הולכות למיטה ומשחקות טאקי עד הבוקר. לפני השינה היינו מתפללות ביחד 'שמע ישראל' ואז הולכות לישון. לפעמים היינו עושות צחוקים או בועטות אחת לשנייה ברגליים".
השתיים חלקו הכל, גם סודות. הן השתמשו באותו ארון, באותם בגדים והעבירו אחת לשנייה מוצרי קוסמטיקה. יחד בהו בתקרה הזרועה מדבקות של כוכבים זוהרים וחלמו על העתיד. בחודשים האחרונים, בין סיום הלימודים ל-1 באוגוסט, היום שבו נעלמה, התחבטה דנה בשאלה אם להישאר בישראל ולהתגייס לצה"ל או לחזור לארצות הברית כדי ללמוד טכנאות שיניים.
"היא חפרה לי בראש", אומרת אורטל. "לא הפסיקה להתלבט ושאלה כל אחד מה דעתו. מצד אחד רצתה לשרת בארץ, מצד שני האמינה שבארצות הברית תוכל להתפתח יותר. דנה אמרה לי שעד שתחליט היא תצא לעבוד במלצרות כדי לעשות קצת כסף. בהתחלה עבדה בקפולסקי, אבל אחר כך עברה למסעדת 'ארזי הלבנון' שבטיילת, בה הספיקה לעבוד ערב אחד בלבד".
באותו ערב הגיעה אורטל לבקרה עם חברה. השתיים לא האריכו בשיחה. אורטל אמרה לה שהיא תסתובב עוד קצת בעיר ושהן ייפגשו בלילה בבית.
אורטל נרדמה והתעוררה בבוקר לקולו של אביה. "איפה דנה?", שאל. אורטל הסתכלה על המיטה המסודרת של בת דודתה והרגישה שמשהו רע עומד בפתח.
"דנה היא בחורה אחראית, היא לא מאחרת בלי להודיע, אז להיעלם ככה? התקשרנו לכל החברים שלה ומי שהכרנו, ואני הייתי בטוחה שהיא נחטפה, שהעבירו אותה לחו"ל". מה שאורטל לא הספיקה לדעת הוא שדנה החליטה לבסוף לנסוע לחו"ל וויקי הבטיחה לממן לה את כרטיס הטיסה. היא היתה אמורה לטוס בראש השנה אולם המחירים הגבוהים הרתיעו אותה.
דנה אמרה לאמה שתמתין עד אחרי החגים. "חודש אחד יותר או פחות לא ישנו", אמרה . אלא שהדחייה כן שינתה את הכל. לו היתה טסה אז, מותה כנראה היה נמנע. אורטל עדיין מתקשה להיפרד מבת דודה וחברתה הטובה. כששירתה במשמר הגבול היתה בטוחה שהתפקיד יעזור לה למצוא את דנה.
"תמיד הייתה לי תקווה שהיא עדיין בחיים. בכל משימה בשטחים, בחיפוש אחר מסתננים, חיפשתי אותה. היתה לי פנטזיה שאני זאת שמוצאת את דנה באיזה כפר ערבי נידח בו הוחזקה בניגוד לרצונה. בכל סמטה אליה נכנסתי אמרתי לעצמי 'הנה, תכף תראי אותה. את תמצאי אותה בסוף'".
את דנה היא לא מצאה ונאלצה להתמודד עם הניתוק הבלתי נמנע. בהתחלה היו אלו הבגדים שרוכזו בביתה של הסבתא מסעודה. "כשהוצאתי את הבגדים שלה מהארון שלנו הרגשתי שאני נפרדת ממנה. במיוחד צבט לי הלב כאשר קיפלתי את מכנסי הג'ינס שאהבה. קנינו אותו ג'ינס ואלו היו המכנסיים הראשונים שלנו עם גזרה נמוכה. אני כבר הספקתי לזרוק את המכנסיים הישנים, אצל דנה הם נשארו חדשים לגמרי.
"לפני כמה חודשים הלכתי בעיר עם אחותי, שמרית, ופתאום ראינו לפנינו בחורה מתולתלת עם שיער ארוך שלובשת אותו ג'ינס בדיוק. נפל לשתינו הלב, אני התחלתי לבכות. לרגע הייתי בטוחה שזו היא". האחרונה שראתה את דנה בחיים היתה שירן קוריה (23), היום סטודנטית להנדסה במכללת עמק הירדן.
השתיים הכירו במסעדת ארזי הלבנון. הן התחילו את המשמרת בשעות אחר הצהריים ודיברו ביניהן מעט, בעיקר בשביל ההיכרות. בסיום המשמרת, בסביבות חצות וחצי יצאו יחד לכיוון הבית. "עלינו בעלייה של הטיילת ונכנסנו לרחוב עם דוכנים של תכשיטים", קולה של שירן מתנגן בנעימות.
"עצרנו קצת להסתכל על הסחורה והמשכנו ברגל עד למוניות השירות. התיישבנו על הספסל האחורי ואני התווכחתי עם הנהג. ביקשתי שיוריד אותי בשכונת מורדות טבריה, שתחילתה היא ברחוב בו גרה דנה, אבל הוא סירב. אולי אם הוא היה מסכים להיכנס לשכונה דנה לא היתה יורדת בצומת בר כוכבא ומנחם בגין.
"לאורך הנסיעה דיברנו קצת ודנה עשתה עליי רושם נורא נחמד. קבענו להיפגש למחרת אחרי המשמרת ולצאת לפאב ה'צ'וקו בר'. תכננו לשבת שם ולהכיר אחת את השנייה. כשהגענו לצומת דנה ירדה בתחנת האוטובוס ואמרה לי 'להתראות, נתראה מחר' וזהו. לא הסתובבתי לאחור והמשכתי עם המונית".
שירן עוצרת לרגע. "אולי אם הייתי מסובבת את הראש הייתי רואה אם מישהו ניגש אליה. רק בבוקר שמעתי שהיא נעלמה. דוד שלה התקשר אליי. בהתחלה לא ייחסתי חשיבות להיעלמות, חשבתי שהיא הלכה לחברה.
"מדי פעם המשטרה קראה לי לחקירה ופעם אחת הם דפקו לי על הדלת ושאלו אם אני מזהה סיכת ראש והאם היא שייכת לדנה. זו לא הייתה הסיכה שלה".
בשנים האחרונות עברה שירן פעמים רבות בצומת. בכל פעם היא מצטמררת מחדש. "פעם חיכיתי שם למישהו והתפללתי שהוא יגיע מהר. אני משתגעת לאן היא נעלמה. אולי מישהו יצא אליה. אולי, אם הייתי מסתכלת עליה אחרי שירדה מהמונית, היה לי פתרון לתעלומה".
נא להמתין לטעינת התגובות
