מיטשל: הישראלים שיקרו לנו כל השנים
על רקע הנאום ההיסטורי שאובמה צפוי לשאת בקהיר, אמר השבוע שליח ארה"ב למזרח התיכון כי בוושינגטון חשים מרומים. "זה נגמר"
מיטשל אמור להגיע לכאן בקרוב, לפתוח משרד בירושלים ולהקים צוות עבודה גדול. הצוות של מיטשל יהיה כאב הראש של נתניהו. ברק אובמה יחנוך היום בקהיר את הפיוס ההיסטורי הגדול בין אמריקה לאיסלאם, אבל הבעיה האמיתית שלנו טמונה במה שיעשה מיטשל בירושלים.
בסביבתו של בנימין נתניהו סבורים שהשונא העיקרי שלנו בבית הלבן הוא רם עמנואל. אחרים סבורים שדווקא הגנרל ג'יימס ג'ונס הוא הבעיה. אז זהו, שהבעיה בסיסית ועקרונית יותר מסך מרכיביה. לאמריקאים נמאסה הדרך הזו, בה נגנבו סוסים ונבנו מאחזים במשך שנים.
זה נגמר, הם אומרים. אם הם גם מתכוונים לזה, ולא יירדו מהעץ הגבוה הזה בעתיד הקרוב, תהיה כאן התנגשות חזיתית בעוצמה חסרת תקדים. אנחנו, הפעם, נהיה בצד החלש. זה שמתרסק.
נתניהו טובע, בינתיים, בים של תסכול. הוא יביט היום בעיניים כלות על אובמה, זורח וחגיגי באוניברסיטה של קהיר, אחרי ביקור בריאד, אך לא יוכל לגעת בו. בלילה אחד, הפכה ישראל מבן יחיד ומפונק של אמריקה, לבן חורג ומנודה. בחלומותיו המסוייטים ביותר לא פילל נתניהו שזה יקרה לו כל כך מהר, כל כך חזק, כל כך לא אלגנטי.
הוא משכנע את עצמו עכשיו שזה לא הוא, זה הם. יכול להיות שהוא צודק. על פי התפיסה הזו, האמריקאים היו עושים את זה גם לשרון, גם לאולמרט, בטח שגם לציפי ליבני, אפילו ליוסי ביילין. הם פשוט החליטו להוריד אותנו על הברכיים ולהחזיר אותנו לגבולות67' תוך שנתיים.
מצד שני, יש כאלה שמבינים בנושא, וחושבים שהוא טועה. שהוא הרוויח ביושר רב את תלאותיו. שהגישה היהירה, היודעת כל, איתה הגיע לוושינגטון (כרגיל), שיחקה לידיהם של האמריקאים. שהעובדה שהוא סירב ללכת בתלם שנחרש בין הממשלים ב-15 השנים האחרונות וניסה להמציא הכל מחדש, ניפקה לממשל את האמתלה הרשמית לשבור לו את העצמות, בלי שאף אחד יוכל לצעוק גוועלד.
אם ביבי לא מחוייב לכל מה שהתחייבו קודמיו, אז גם אנחנו לא מחוייבים לשום דבר, בטח שלא למכתבי בוש או הבנות וייסגלס-רייס, אמרו האמריקאים לעצמם, והוציאו את הנבוט מהארון.
אפרופו וייסגלס: דובי וייסגלס, הוא ולא אחר, זומן בבהילות השבוע ללשכת ראש הממשלה. בוקר טוב אליהו. רק עכשיו מתברר שאנשיו של נתניהו נכנסו לתפקידיהם החדשים בלי שום הכנה. בלי שום חפיפה. אני ואפסי עוד. מה שנכון. המשלחת המכובדת (מי לא היה שם. אפילו דן מרידור) נסעה ללונדון, לפגישה עם מיטשל ואנשיו (שהסתיימה בקטסטרופה), בלי לדעת דבר ומחציתו על המכתבים, על ההבנות, על הסיכומים. איש לא טרח ללמוד את החומר.
שלום תורג'מן, היועץ המדיני היוצא, ששירת בתפקיד שמונה שנים רצופות, הלך הביתה ואף אחד לא שאל אותו כלום. עוזי ארד קרא לו לפגישת חפיפה אחת, בודדה, ביום חילופי השלטון. הפגישה ארכה כשעה. ארד דיבר בה כמעט לבד, ובסוף השאיר מקום לשאלות. הם היו בטוחים, אנשי נתניהו, שהגישה החדשה שלהם, ההערכה מחדש שלהם, תטרוף את הקלפים ותותיר את האמריקאים והערבים משתאים. ובכן, הגישה הזו טרפה, אבל לא את הקלפים, אלא אותנו.
עכשיו, מה שנשאר זה לאסוף את השברים ולהתפלל. לנס, לאירוע גלובלי ענק שישנה סדרי עולם, מה שיבוא קודם. כי האמריקאים, עושה רושם, מתכוונים ללכת עם זה עד הסוף. הם כוחניים, הם ארוגנטיים, כשהם מחליטים לדרוס מישהו, הוא נדרס. בפעם האחרונה עשה את זה ג'ורג' בוש ליאסר ערפאת. מחק אותו, וזהו. עכשיו, להבדיל אלפי הבדלות, נראה שאנחנו על הכוונת. נכון, לא בעוצמות ההן, ולא כדי להרוג, אבל כדי לחנך. לאלף את המדינה הסוררת. ישראל שמה.
איך בכל זאת אפשר לצאת מזה? שלושה תרחישים: להוריד ראש, להגיד "לא", להיכנס לעימות עם המימשל האמריקאי ולקוות שתוך שנה זה יעבור. אובמה יתחיל להתכונן לבחירות לסנאט ולקונגרס ב-2010 ויימאס לו. התרחיש האחר הוא להיכנע. לזרום עם אובמה, לקוות שהקואליציה תחזיק מעמד ואם לא, אז להחליף אותה.
התרחיש השלישי, זה שבו יבחר נתניהו, הוא לנסות לייצר, איכשהו, סוג של פשרה. הוא יצטרך להגיד בפומבי את מה שאמר לאובמה בתוך החדר (שבסוף תהיה מדינה פלסטינית), הוא יצטרך להוריד את המאחזים, הוא יצטרך להתחייב לתהליך מהיר, ובינתיים יקבל אישור לבנות לריבוי טבעי בלבד בתוך הגושים הגדולים.
אבל כל זה, כסף קטן. הסיוט האמיתי של נתניהו הוא מה יקרה בחודש הבא. כשיפקע הדדליין האמריקאי. ביבי אומר, בשיחות סגורות, שבקיץ האמריקאים יציגו תכנית שלום שעיקריה חזרה לגבולות 67. הם יכנסו ועידה בינלאומית גדולה, עם כל העולם ואשתו, בה אמור להיסגר הכל בין ישראל לעולם הערבי. ישראל תיגרר לשם בשערותיה. השאלה היא, אם גם תחזור משם.
נא להמתין לטעינת התגובות
