אחרי מאה שנה: פוענח הביטוי על הכד העתיק
כל השנים תהו החוקרים מה משמעות המילים "שמן רחֻץ" שעל חרס עתיק. פרופ' עמר מבר אילן גילה: מדובר בשמן יוקרתי ליצור בשמים ותרופות
שבר החרס והכתובת עליו בכתב עברי קדום הצילום באדיבות פרופ' זהר עמר
על פי ההסבר של פרופ' עמר, הכלי לא שימש לשמן זית זך, שמן כתית או שמן לסיכה ולטהרה. לדבריו, "שמן רחֻץ" היה שמן צמיגי משחתי ולבן, ללא ריח לוואי, ששימש בסיס נייטרלי לערבוב חומרים בתהליך ייצור בושם, תרופות שונות ושמנים ארומטיים לטקסי פולחן.
את פריצת הדרך לפיתרון השיגו החוקרים בכתבי יד נדירים שהתגלו באחרונה. את כתבי היד כתבו שני רופאים, ערבי ויהודי, בספרד של תקופת תור הזהב - המאה ה-12-10 לספירה. הרופא הערבי היה אבו-אל-קסים כליף בן-עבאס א-זהרווי שחי בקורדובה. היהודי היה יונה אבן בקלריש, תושב סרגוסה.
פרופ' עמר רקח בעצמו את השמן העתיק והיוקרתי
א-זהרווי, אחד מגדולי הרופאים בימי הביניים שבספרד המוסלמית, כתב אנציקלופדיה רפואית בת 30 כרכים, שהיא אוצר עשיר ללא תקדים בהיקפו בנושאי רפואה, לרבות אפילו שיטות מקוריות ברפואה צבאית לטיפול בפצועי מלחמה, שיטות וכלים לניתוח, מתכונים להכנת תרופות והמלצות לדיאטה. על בקלריש פרסמה אשתקד אוניברסיטת אוקספורד ספר מדעי חשוב.
בכתבי היד של שני הרופאים, השמורים בספריה הלאומית בבירת ספרד, מדריד, מצא פרופ' עמר את הביטוי הערבי "זית אלמע'סול" - שמן זית שטוף ורחוץ. א-זאהרווי גם כתב מרשם מדוקדק לרוקח כיצד להכינו.
פרופ' עמר, המתמחה בחקר תרופות וחומרי מרפא קדומים, החליט לשחזר את דרך הכנת השמן, בדיוק לפי המתכון
שמצא בכתב היד העתיק. כשסיים מצא שמן צמיגי, משחתי ולבן. בכתבי היד שלהם, שני הרופאים ציינו הרופאים כי מדובר ב"שמן איכותי שיוצר בארץ ישראל".
לדבריו של פרופ' עמר, מחקרו מספק לראשונה גם הסבר על כלי החרס הגדולים, בעלי הידיות והמנוקבים בבסיסם, שהם שרידי תעשיית בשמים, שמצאו החוקרים בחפירות בשומרון, מגידו, בית שמש, חצור, לכיש, תל מקנה ותל-גורן (עין גדי). כולם תוארכו לתקופת הברזל, המאה השמינית לפני הספירה, והחוקרים קבעו שהם מתקופת בית ראשון.
כלי החרס שימשו ליצירת שמן מיוחד ובושם יוקרתי, שבמקרא כונה "שמן רוקח". כיוון שהיו שמנים יקרים במיוחד, אחסנו אותם באתרים שמורים, בתי האוצר של המלכים.
נא להמתין לטעינת התגובות
