לקראת הנאום, נתניהו קרוע בין אובמה לימין
הציבור מבין היטב שזה אמריקה או הגבעות ביו"ש. נתניהו מצדו יגיד לארה"ב "כן, אבל", אך האמריקאים שונאים שאומרים להם לא. פרשנות
למחרת חזר בגין ארצה. בשדה התעופה שאל אותו הכתב אלימלך רם על הדברים. בגין, חיה פוליטית ערמומית, הבין שמרימים לו להנחתה.
"יידעו נא כל אזרחי ישראל שאת ראש ממשלת ישראל בוחרים רק אזרחי המדינה, בבחירות דמוקרטיות, ואיש לא יכתיב להם", אמר.
אחר כך ניגש בגין לעיתונאי שפרסם את הסיפור, שלום קיטל שמו, לחץ את ידו ואמר לו, בקול רם: "עשית מעשה חשוב למען עם ישראל".
בגין, כידוע, לא הוחלף בסופו של דבר. מצד שני, תוך חצי שנה התקפל, והסכים לסגת עד גרגר החול האחרון. נשאר עם הפאסון, אבל בלי סיני. יותר גרוע: התקדים הזה, של נסיגה עד האינץ' האחרון, משמש עכשיו את שאר התור לשלום עם ישראל. הסורים, הפלסטינים, הלבנונים. זו התורה, זה שכרה.
בנימין נתניהו נמצא במצב דומה. האמריקאים היו מתים להחליף אותו. הם מתקשים לכבוש את היצר הזה, אבל יודעים שזאת תהיה שגיאה עצומה. נתניהו הוא אולי שלומיאל פוליטי, אבל הוא השלומיאל שלנו.
העם בישראל מתאחד רק תחת אש, בוושינגטון יודעים את זה מצוין. לכן, הם נוקטים שיטה שאחד מהם הגדיר "תחכום שטני". מרעיפים שבחים, מתחייבים לביטחון ישראל, מדברים על השואה באוניברסיטת קהיר ומחבקים. היד השנייה, בינתיים, מניפה נבוט גדול, כבד ומסומר, מעל ראשו של
נתניהו.
למרות התחכום, האמריקאים לא חפים משגיאות. כמו הסתבכותו של ג'ורג' מיטשל השבוע בהכחשה מיותרת. וכמו התמונה ההיא, שהפיץ הבית הלבן, של הנשיא אובמה מדבר בטלפון עם ראש הממשלה נתניהו. אובמה נראה בתמונה יושב, נינוח, ורגליו על השולחן. הערבים היו מפרשים את זה לחומרה. נעליים על השולחן, בערבית, זה זלזול בוטה. אנחנו לא ערבים, ועדיין, לא מדובר במחזה נעים.
נכון, הנשיא קלינטון
נתניהו קרוע. מתייסר באמת. בסביבתו היו חילוקי דעות בדבר הצורך ב"נאום המדיני". הזמינו סקרי עומק מהסוקר ישראל בכר, וניסו ללמוד מהם מה לעשות. בשלב ההוא, הראשון, נתן עדיין הציבור גיבוי לנתניהו ולהתעקשותו. אחר כך בא אובמה, והחל הסחף.
אז בשביל מה? ניתן לאמריקאים להציג את התוכנית, ואז נראה. אחרים אמרו שהגיע הזמן לגלות מנהיגות. שאין ברירה, צריך לדבר ולהגיד את האמת. בשביל זה צריך, כמובן, להחליט מהי האמת.
היו כאלה שחשבו שהוא היה צריך לדבר מזמן. לפני אובמה. להוביל, ולא להיגרר. ויש גם כאלה שאומרים שלא. טוב שחיכה לאובמה. נשיא ארצות הברית עשה לנו שירות מצוין. הכשיר את הלבבות. כמו שוברת קרח ענקית. עכשיו הציבור בישראל מבין שאין ברירה. שהפריץ עצבני. שזה אמריקה והגרעין האיראני או הגבעות ביהודה ושומרון. עכשיו, כבר יבינו את ייסורי נתניהו. עם הנחישות הזאת, היה צריך נתניהו להחליט. החליט לנאום.
"גושים", אמר ביבי באחד הדיונים לאחרונה. "איפה זה גושי ההתיישבות? מישהו יודע מה יש בגושים ומה בחוץ? אריאל, זה בתוך הגושים?", הוא שואל בייאוש. ואין תשובה. כששואלים אותו מה יגיד בנאום, הוא מבקש: "תכתוב לי טיוטה".
כשמקשים עליו מדוע הוא נואם באוניברסיטת בר אילן ולא בכנסת, הוא אומר שאובמה נאם באוניברסיטת קהיר, אז מה רע בבר אילן? הוא לא מבין שההקבלה מעוותת. אובמה בא למזרח התיכון, כי נאם על עתיד האיזור והתאים את הלוקיישן. נתניהו גר ומכהן במזרח התיכון. סמכותו נשאבת מהכנסת. מצד שני, יש לו את תקדים שרון עם כנס הרצליה. שם, בין בגין לשרון, בין איראן לבר אילן, הוא תקוע.
מישהו משריו הבכירים דימה השבוע את בנימין נתניהו לאנוס. ג'ורג' מיטשל הוא האינקוויזיציה. הבעיה היא, שגם בצד השני אורבת לביבי אינקוויזיציה. הלחצים שמופעלים עליו אדירים. שתי קבוצות לחץ תלויות משני צדיו כאבני ריחיים ענקיות.
את הקבוצה האידאולוגית, שתלויה על כתף ימין, מנהיגים האב והמורה הרוחני פרופ' בן ציון נתניהו, והאישה הימנית מאד, שרה נתניהו (השפעתה גדולה, בהרבה, מהשפעתו). הצטרף אליהם השבוע בני בגין (בדברים שנשא במצודת זאב ביום רביעי), וכמובן ראובן ריבלין הבלתי נמנע, ביבבות שהשמיע ביום חמישי ברדיו. נמצאים שם מורדי הליכוד דור 3.5, להלן החוטובלים, המתנחלים, ואולי גם, בקטנה, אלי ישי.
הקבוצה שמשמאל מונהגת על ידי ברק אובמה, הילרי קלינטון, רם עמנואל וג'ורג' מיטשל כשחקני חיזוק, שמעון פרס (האסטרטג), חוסני מובארק, שני מלכים בשם עבדאללה, פואד בן-אליעזר, אהוד ברק (בקריצה, הרי גם הוא לא לגמרי איש שלום), דן מרידור, חלק גדול מהציבור הישראלי, וחלק לא קטן משרי הליכוד וחברי הכנסת שלו (שבינתיים משתדלים להצניע את עצמם, חוששים מזעמם של המתפקדים). מדובר בקרב ענקים על לבו של נתניהו.
"תהיה מנהיג, לא עסקן", מפציר בו פואד בן-אליעזר, שישב איתו ביום רביעי, ויישב איתו גם במוצאי שבת. פואד לא פראייר. הוא יודע שביבי יושפע על ידי האדם האחרון שיהיה אצלו, והוא משתדל להיות האדם הזה. פואד גם מרגיש מחויבות מסוימת, הרי הוא היה זה שישב עם נתניהו והשתכנע שאפשר לעשות איתו עסקים, לפני הקמת הממשלה. עכשיו העסקים האלה צולעים.
ביום שישי, אגב, צפוי נתניהו לפגוש את נציגי ש"ס, אלי ישי ואריאל אטיאס, שהם דבר והיפוכו. ישי, שסיבך אותנו השבוע בתנופת התנחלויות, ואטיאס, שמייצג את ש"ס הפרגמטית שמקטרת, אבל יושבת בממשלה. מעניינים יותר הם אלה שפוגשים את נתניהו או מדברים איתו, אבל לא מופיעים בלו"ז הרשמי.
בסיום ביקורו האחרון בוושינגטון, היה לנתניהו אירוע פרטי. בעוד העיתונאים עושים דרכם לשדה התעופה הצבאי אנדרוז, נעולים ונשלטים בוואנים אטומים, מיהר נתניהו לבית פרטי מפואר באזור וושינגטון.
נתניהו הודה להם על החברות, על הליווי הנאמן כל השנים במדבר, וגם קיטר קצת על אובמה. החברים האלה, עכשיו, רוצים גם הם נתח השפעה. רובם ימנים. אדלסון אפילו הקים עיתון בשביל זה. גם הם יושבים על נתניהו במלוא כובד משקלם. הם וההיסטוריה.
המפגש הקצר שהיה בשבוע שעבר בין הברקים, אובמה ואהוד, הניב משפט מעניין אחד: "We mean business", אנחנו רציניים, אמר אובמה, והתכוון לשני דברים: ההתנחלויות, שם האמריקאים רוצים הקפאה אמיתית, מוחלטת, סופית; ובעניין תהליך השלום, בו האמריקאים חושבים שאפשר לסגור הסדר בתוך 12 עד 24 חודשים, ובמסלולים מקבילים: פלסטינים, סורים, לבנונים וערוץ מולטי לטרלי (זוכרים?) שישמש בעיקר לתמריצים מצד מדינות ערב לישראל.
במבט על, אפשר לחשוב שהאמריקאים נורו אל תוך המזרח התיכון כמתוך לועו של תותח. אנרגיות עצומות, להט חורך, נחישות אינסופית. הבעיה היא, שהתוכנית האמריקאית היא כללית. לא סגורה, לא בדוקה, מועדת לתקלות והתפוצצויות על כל צעד ושעל. הם טיפסו גבוה מדי והם עלולים ליפול על הראש (שלנו), או סתם לאבד ריכוז וכיוון וללכת לאיבוד, כמו הממשלים שהיו לפניהם.
בינתיים, הם מדברים עם כל מי שמוכן לשמוע על "תרבות השקר" הישראלית שריפדה במשך עשרות שנים את מפעל ההתנחלויות, כשוושינגטון עוצמת עין אחת, ובשנייה מסתכלת למקום אחר.
דוגמה מרהיבה לתרבות הזאת ניתן היה לראות השבוע בתוכנית "המקור" בערוץ 10, אצל עפר שלח ורביב דרוקר, שראיינו את מנהיג מפלגת האיחוד הלאומי יעקב כץ (כצל'ה). הוא סיפר להם איך הצליחו לבנות את המפעל האדיר של היישובים ביו"ש מתחת לאף של העולם.
כצל'ה סיפר איך שרון התקשר אליו ושאל כמה יחידות דיור נבנות עכשיו. כצל'ה אמר 15 אלף, ושרון הסביר ששמיר שואל, וכדאי להגיד לו 12 אלף. אחרי שעה שרון תיקן וביקש שכצל'ה ידווח רק על 8,000 ובסוף היום נשארו רק 2,000 יחידות דיור שעליהן דיווח כצל'ה לשמיר, שבטח דיווח לאמריקאים שמדובר באלף.
עכשיו אנחנו באים וזועקים חמס: רחמו עלינו, אנחנו יתומים, בעוד את ההורים הרגנו לבד, בכוחות עצמנו. הממשל האמריקאי נראה כמי שמתכוון באמת לגמור את הסיפור הזה, כאן ועכשיו. אם זה המצב, אנחנו בבעיה.
כל העניינים האלה אמורים להתנקז לנאום בר אילן מחרתיים. נתניהו בנה את הדרמה הזו בכוחות עצמו, עכשיו הוא גם צריך לשרוד אותה. כשצפה בנאומו של אובמה בקהיר, חש קנאה עזה. הסופרלטיבים שגרף הנשיא האמריקאי ברחבי העולם צרבו בבשרו של נתניהו.
הוא הרי נחשב פעם לאוראטור הגדול, למר טלוויזיה, לקוסם ורבלי. והנה קם מלך חדש שלידו נראה נתניהו כמו איש האתמול. הוא משקיע את נשמתו בהכנת הנאום. יושב שעות, מתחבט, מתלבט, מתייעץ. "לך למהלך, ביבי", אומר לו אחד משריו, איש ליכוד שורשי. "אנחנו איתך. אבל לך באמת. לא כאילו. בקו ישר. בלי זיגזגים. בלי אולי ובלי קריצות. תחליט מה אתה רוצה להגיד, כן או לא, ותגיד. אל תגמגם. יהיה לך רוב. לא יפילו אותך. אל תפחד, ביבי".
מצד שני, אחד משרי העבודה הבכירים מגלה פסימיות. "הוא איבד לגמרי את הביטחון העצמי שלו. טוטאל", אומר השר. "מפחד מאבא, מפחד מהאישה, מפחד מעצמו. אין לו את זה. הוא לא אריק, מה לעשות. הוא לא אריק".
שר אחר אומר, בהקשר הזה: "אני מקווה שביבי ימצא בטחון עצמי כמו זה שיש לציפי. לא, לא לבני. חוטובלי". ואילו עופר עיני, בשיחה סגורה השבוע, אמר למישהו שבנושא הכלכלי אין בעיה והכל זורם. בנושא המדיני, לעומת זאת, בעיה וחצי. הממשלה לא תשרוד הרבה זמן בגלל הנושא המדיני, אומר עיני, ובדרך כלל כשהוא אומר, הוא גם יודע מה שהוא אומר.
וזה אומר שנאום בר אילן יהיה נאום שמום, ונתניהו ינסה למכור לאמריקאים סחורה משומשת, יגיד להם "כן, אבל", ויקווה שהם לא מבינים שהוא אומר להם לא. האמריקאים שונאים שאומרים להם לא. במצב כזה, הם מתניעים את המכבש, מתדלקים אותו, ומתחילים לנסוע.
נתניהו יהיה מתחת למכבש הזה בקרוב מאוד. הוא ינסה לעשות שריר, ויתפלל שיקרה נס. תקלה קטנה במנוע, שינוי כיוון פתאומי, רעידת אדמה, מה שיבוא קודם.
מצד שני, אסור לשכוח: נתניהו קיבל את אמון הכנסת, העם הצביע ימינה. יכול להיות שזה מה שצריך לקרות. עימות חזיתי בין העולם לבין הימין בישראל. הטוב ינצח. מצד אחד אמריקה של אובמה, מצד שני ישראל של נתניהו. פוזיטיב ונגטיב. מי שיהיה, מול מה שהיה. בעימות כזה, הכל אפשרי.
הבעיה העיקרית של נתניהו היא שהוא בפינה. נושא ההתנחלויות הוא קונצנזוס בארצות הברית. במשברים דומים ישראל מצליחה, בדרך כלל, לאתר נישה, למצוא ואקום כזה או אחר בין הקונגרס, לממשל, לבית הלבן, למשרד החוץ, ונדחקת פנימה. עכשיו, אין דבר כזה. אפילו לא חריץ.
"וושינגטון מדברת בקול אחד", אמר רם עמנואל לאבו מאזן. "ביבי יעשה טעות קשה אם לא יבין שוושינגטון אחרת לגמרי", אמר הרמטכ"ל האמריקאי, מייקל מאלן, לאותו אבו מאזן. לאן הגענו, שהאמריקאים מזהירים את הפלסטינים על הצפוי לישראלים, ולא להפך.
ובינתיים, בפוליטיקה, מנסה נתניהו לתחזק גם את פירוק קדימה, וגם את הרכבתה. שומרים את מפעל הפיס לרונית תירוש ואת הבונדס לזאב בוים. אשתו של בוים, עדנה, התפארה בשבוע שעבר במהלך אירוע חברתי שהיא מכירה את דירת השרד של יהושע מצא, נשיא הבונדס הנוכחי המכהן בניו יורק.
בוים עצמו נשמע השבוע משכנע כשהסביר, בתשובה לשאלה, שאין מצב לפירוק קדימה עכשיו, שהאחדות של קדימה היא עוצמתה, אבל מצד שני ייתכן שינוי במצב המדיני שיצריך את קדימה לשקול שוב אם להצטרף לממשלה. רק התנהלותו הגמלונית במיוחד של שאול מופז, שלא מצליח לעכל שאפשר להיות גם חבר כנסת פשוט ולהישאר בחיים, מסגירה מדי פעם את המזימה הזאת.
האופציה השנייה היא, כמובן, להביא את קדימה פנימה. בשביל זה יצטרך נתניהו לפנות שמאלה. הוא יצטרך גם להתיז כמה ראשים אצלו בבית. המועמד הראשון הוא שטייניץ. אם ליברמן הולך בגלל כתב אישום, יש בהחלט היתכנות ללבני במשרד החוץ, מופז באוצר, וכולם שמחים וטובי לב. אפשרות רחוקה, לא נמצאת בקלפים הנוכחיים, לא כל עוד נתניהו הוא נתניהו, וציפי היא לבני.
סקר עומק פנימי שמתגלגל בקדימה דווקא מנפח את מפרשיה של לבני. הליכוד יורד, על פי הסקר הזה, ל-24 מנדטים, קדימה עולה ל-31, מרצ עוברת את העבודה (8 מול 7 מנדטים), בעיקר בגלל מה שמעולל ברק לח"כים המצטיינים של המפלגה הזו (ומעמיד במקומם, בחלון הראווה, טיפוס כמו ויצמן שירי).
עוד עולה מהסקר, שאחוזי התמיכה בנתניהו מידרדרים לפחות מ-40 אחוז, שזה מדאיג מאוד בשלב כזה של העונה. בקרב מצביעי קדימה שיעור נאמנות גבוה (84%), בין מצביעי הליכוד נמוך יותר
(74%). במילים אחרות: האכזבה מביבי כבר ניכרת. ציפי מתוגמלת על התנהלותה. העבודה מתרסקת. ובמילים אחרות יותר: נתניהו קיבל מלכתחילה אשראי מוגבל, אבל כבר בזבז את רובו.
והלשכה? נורא ואיום. לשר הטלוויזיוני רובי פולישוק יש לשכה יעילה יותר. כולם דורשים שכולם ייחקרו בפוליגרף. כמעט כולם מסוכסכים עם כולם. במקום לשמור על ראש הממשלה, הם שומרים לעצמם על הגב. עוזי ארד נגד צביקה האוזר, דרמר נגד ארד, נתן אשל מסתובב עם תיקים על כולם, החברים מתקוטטים סביב נתניהו, שאובד עצות ביניהם.
הבעיה של ארד, למשל, היא שהלך עם נתניהו במדבר עשור שלם ועכשיו הוא בטוח שיש לו קושן על ראש הממשלה.
השגריר המיועד, מייקל אורן, נשמע מתלונן שארד כבר הבהיר בפניו שכל התחום המדיני בין ישראל וארצות הברית מחוץ לתחום. אתה תתעסק בתקשורת, אני בכל השאר. ככה זה לא יעבוד.
אם זה המצב, הרי שאפשר לאפס שעונים ורוב האנשים האלה לא יהיו שם בעוד שנה. ואם נתניהו לא יתאפס בעצמו, הרי שגם הוא לא יהיה שם עוד הרבה זמן. ראשי ממשלות בישראל קמו ונפלו על התנהלותם, ורק עליה. בנושא הזה, נתניהו מקבל נכון להיום ציון נכשל. טוטאל. כדאי שיתעשת.
נא להמתין לטעינת התגובות
