פה ושם בארץ השקשוקה: שובו של מיקי רוזנטל
מיקי רוזנטל חזר לטלוויזיה המסחרית. והוא כועס. על התקשורת שמרסקת את החברה. על העיתונות שחדלה מלתפקד. על המסרים של הריאליטי. על החלק שלו בקריסה הזאת. יחד עם החברים החדשים מערוץ 10, עפר שלח ורביב דרוקר, הוא בכל זאת ינסה להפוך את המדינה למקום טוב יותר. "שיטת השקשוקה 2" כבר בדרך
זהו זן נכחד, כפי הנראה, המחסום השברירי היחיד שעדיין מפריד בין ההון והשלטון, שבסך הכל נורא רוצים להתמזמז קצת ולעשות זה לזה ילדים. ב"שיטת השקשוקה" הימר רוזנטל (יחד עם הבמאי אילן עבודי) על כל יוקרתו המקצועית. זה עלה לו בביטול חוזה טאלנט עם הזכיינית קשת, הביא אותו לסף פשיטת רגל, סיבך אותו בתביעה קנטרנית מטעם העופרים ובמשברים משפחתיים בבית. המקום האחרון בו הייתם מצפים למצוא אותו, אחרי כל זה, הוא בטלוויזיה המסחרית.
רק תראו מה יש לו להגיד עליה. כל מה שהיה צריך כדי לשאוב ממנו נאום חוצב להבות זה להרים לו להנחתה את מילות הקוד "דודו טופז". רוזנטל לוקח אוויר ויורה: "הצביעות חוגגת. הבעיה היא לא דודו טופז, אלא המסרים הסמויים האיומים שהטלוויזיה המסחרית מעבירה. על זה שווה להמשיך לדבר. לא על דודו טופז, אלא על התוכנית הבאה שלהם. מה זה אומר? איזה ערכים הם מעבירים לאנשים?".
לא יודע, תגיד אתה.
"הבעיה בתקשורת היא לא המסרים הגלויים, אלא המסרים הסמויים. למשל, כל הריאליטי. אני פלורליסט גדול. אני אומר, 'תשדרו איזה זבל שאתם רוצים'. אבל מה אומרות לנו 'הישרדות' ו'האח הגדול'? המסר הסמוי לציבור הישראלי הוא כזה: תרמה, תתחמן, תשקר, תבגוד – תצליח".
ותקבל פרס.
"כן. זה הופך את כולנו לחברה של תחמנים, גונבי רמזורים, שקרנים קטנים, מעלימי מס. זה המסר".
יוצרי הריאליטי יגידו שזה רק משקף את החברה. הרי היינו כאלה גם קודם.
"כן, השאלה היא איפה זה התחיל. וערוץ 2 הוא הקטליזטור הכי גדול להשחתת החברה. אני לא אומר את זה כי עכשיו אני לא עובד שם. אמרתי את זה גם כשעבדתי שם. הטלוויזיה המסחרית היא המשחיתה הגדולה של החברה הישראלית".
איך אתה מצדיק את הנוכחות שלך בה?
"אני מתייסר. עיתונות בשבילי היא לא ערך בפני עצמו והיא לא מטרה בפני עצמה. זה בסך הכל אמצעי להשפיע. ואני רוצה להשפיע. לצערי, מדורת השבט נמצאת כרגע בערוצים המסחריים, ואני רוצה להיות במקום שממנו אני יכול להשפיע".
ואי אפשר לעשות את זה בעיתונות הכתובה?
"לא. קשה מאד. האינטרנט הוא הכלי הכי דמוקרטי שיש, כל אחד יכול להגיד את דעתו, אבל שם אוהבי עוגות הגבינה מדברים עם אוהבי עוגות הגבינה. הם אפילו לא מדברים עם אוהבי עוגות גבינה ותותים. זה לא מייצר מדורת שבט. תקשורת חופשית ודמוקרטית, אבל עם מי אתה מדבר? עם אלה שחושבים כמוך. זה לא פתרון לאדם כמוני".
עם כל סלידתו מהטלוויזיה המסחרית, ואחרי החורבן הפיננסי ש"שיטת השקשוקה" כמעט המיטה עליו, לא נשארו לרוזנטל הרבה ברירות. הוא חזר אל חיק הזכיינים ונחת בתוכנית החדשה של עפר שלח ורביב דרוקר בערוץ 10. "המקור", מגזין אקטואליה עם קצת טעם של פעם. ועדיין, ניכר שגם הוא מעט מופתע מכך ששוב הוא עובד
"תשמע", הוא אומר ואני שומע, "כשהתחלתי לעבוד בעיתון זה היה עניין רציונלי. אנחנו לא חיים יותר בעידן רציונלי. אנחנו חיים בעידן חזותי. אז אני משתמש בסגנון עיתונאי שאני בכלל סולד ממנו. אני באמת לא אוהב את הסגנון הזה".
את הדוקו-אקטיביזם האגרסיבי? אז למה בחרת בו?
"נורא פשוט - כתבתי מאמרים בעיתון, ערכתי עיתונים, ניהלתי גופי תקשורת. לפני שנהייתי ליצן על המסך עשיתי כמה דברים רציניים. וראיתי שזה לא משפיע. יום אחד ישבתי מול ערוץ 2, הסתכלתי רק בפרסומות וראיתי שאף פרסומת לא מדברת לשכל שלי. אף אחד לא אומר שהמוצר שלו יותר זול או יותר טוב. אין נימוקים רציונליים".
נו, אז?
"אז הבנתי מה אני צריך לעשות. כל הדברים שעשיתי למשל ב"בולדוג", כתבתי אותם בעיתון קודם. על רמת חובב. על גניבת החופים. ולא קרה שום דבר. בקושי היו תגובות. שניים וחצי אנשים אמרו לי 'בוא'נה, זה מעניין'. זהו. הבנתי שאני צריך למכור את הרעיונות שלי כמו בפרסומות".
קצת מזעזע לשמוע את זה מעיתונאי כמוך.
"אני צריך לייצר הזדהות רגשית, ואז הצופים יהיו מוכנים להקשיב לי. אז זה מה שאני עושה. זו מניפולציה רגשית. אני סולד מכך, כי כאמור הייתי מעדיף לכתוב מאמרים מנומקים בעיתון. אבל זה לא עובד יותר. לצערי".
אז עכשיו אתה בתוכנית אקטואליה רצינית, וערוץ 10 משבץ אותה מול הלהיט הגדול של ערוץ 2 בקיץ. לא מדכדך?
"בוא נאמר שערוץ 10 אף פעם לא היה חזק בפרוגרמינג. אני לא מעורב במה שקורה שם, לא יודע מי מחליט מה ולא רוצה לפגוע באף אחד. זה גם לא העיתוי. אתה לא מעלה תוכנית תחקירים בקיץ. זה די מוזר. אבל אם יהיה לערוץ מספיק אוויר לנשימה – ולא בטוח שיהיה לו – והוא יחזיק את התוכנית וייתן לה סיכוי, אני מעריך שהיא יכולה להתרומם".
הערכה אופטימית?
"לא, כי 'כוכב נולד' תגיע לגמר הגדול ותרד בסוף העונה, אבל 'המקור' תישאר. תראה את 'עובדה'. היו לה שנים רעות, גם ברייטינג, ומקבלי ההחלטות אמרו 'התוכנית הזאת צריכה להיות'. היום היא מספקת גם את הסחורה הרייטינגית".
קח תסריט דמיוני: אתה בא עם סיפור, שלח ודרוקר מתלהבים, אתם הולכים על זה ואז מקבלים הנחתה מלמעלה לגנוז. זו הרי סיטואציה שיכולה לקרות בתקשורת המסחרית.
"מה זה יכולה, היא אירעה לי לא מעט פעמים בערוץ 2. נשכתי את השפתיים והמשכתי. אמרתי לעצמי, 'מיקי, לא מספיק להיות צודק, צריך גם להיות חכם'. באתי לאבי ניר ואמרתי לו, בוא נעשה תחקיר על עמלות הבנקים המתואמות. הוא לא אמר שזה נושא לא ראוי. אף פעם לא אומרים לך כזה דבר. גם לא 'אל תיגע בזה'. נותנים לך נימוקים שנשמעים נורא בסדר. נגיד, שאחד הבעלים שלנו הוא בנק לאומי, ואי אפשר לצאת טוב מזה. זה נימוק שאי אפשר לבטל אותו".
"כן, נדירים המקרים שבהם אומרים לך את האמת בהקשר הזה. בסופו של דבר אתה רואה שאי אפשר לעשות תחקיר על חברות ביטוח, כי אלה מפרסמים גדולים בערוץ 2. זה האתוס שמשתיק עיתונאים. רובם לא יתקרבו לנושאים כאלה. והצנזורה העצמית הזאת גרועה מכל".
מבחינה תדמיתית הייתי תופס ממך אדם שזה הרגע שבו הוא דופק על השולחן והופך אותו.
"לא מעט פעמים בחיי המקצועיים עזבתי מקום עבודה על רקע עקרוני-אידיאולוגי. זאת לא חוכמה. יש שישה ערוצי טלוויזיה בישראל? ארבעה כבר שרפתי. כמה נשאר לי? חסמתי את דרכי באמצעות העקרונות המטופשים שלי. אבל אם ארגיש שמפעילים עלינו לחצים לא ענייניים, אני כנראה לא אהיה שם".
איזה מין דברים תעשה בתוכנית?
"הנה, היום יש לי בתוכנית תחקיר על הבנקים", הוא זורח לפתע מגאווה, "על איך שהם מסייעים להימורים לא חוקיים בישראל. באופן כללי חשתי שבמקום הזה יש אווירה של חופש עיתונאי. גם החברים פה, שלח ודרוקר, הם לא ילדים קטנים שאפשר להגיד להם מה להגיד ומה לא להגיד. הם יחסית נהנים מחופש עיתונאי נרחב, ודאי יותר מבערוץ 2, שבכלל לא מתעסק בעניינים כלכליים מפחד המפרסמים".
שיחתנו מתקיימת בצל המשבר התקשורתי הגדול בתולדות המדינה. סכנת סגירה מוחשית מרחפת על שניים מתוך שלושת העיתונים הגדולים, כמו גם על שניים מתוך שלושת הערוצים המרכזיים. אלפי אנשים מתקשים למצוא עבודה בתעשייה. ומיקי רוזנטל חם על הטלוויזיה. פשוט רותח. "הטלוויזיה היא מכשיר ארור שהורס לאנשים את החיים, אנשים לא מבינים בכלל כמה הוא נורא", מתפרץ רוזנטל כשאני מנסה לדובב אותו על שטחיות המדיום.
אם לא מבינים, אז תסביר.
"תחשוב על החיים שלך. אתה חי בערך 80 שנה. 20 שנה אתה עובד, 20 ישן, שלוש שנים תקוע בפקקים, חמש שנים מכין אוכל, שמונה שנים לומד. נשארו לך כ-15 שנים. מתוכן אתה משחית שני-שליש בממוצע על צפייה בטלוויזיה. מחקרים מוכיחים חד משמעית שזה הגורם מספר 1 לאומללות בחברה המערבית. המכשיר הארור הזה. אם אפשר היה לסגור אותו מטעמי פגימה באושר האנושי, הייתי בעד".
ושוב, בכל זאת, אתה שם. אתה חלק מהמשחק הזה.
"כן, כי מדורת השבט היא כרגע המקום שבו החברה הישראלית מנהלת את השיח שלה, והמקום הזה הכרחי. רוב הבעיות כאן הן לא בעיות חוקיות, הן לא בעיות של שחיתות, הן בעיות נורמטיביות. הציבור לא קובע יותר את הנורמות. למה? כי כל אחד מתעסק בענייניו. ברחנו מהפרהסיה. כלי התקשורת היו אמורים לספק את הזירה הזאת והם איבדו את הכיוון".
ואתה רוצה לשנות את זה?
"לא יודע אם אני יכול. כל חיי עבדתי בכלי תקשורת מסחריים, ותמיד ידענו שזה עסק כלכלי, אבל היה גם היבט נוסף: זה גם שירות ציבורי חשוב מאד. השיקול הזה הולך ודועך ונעלם. התפקיד המהותי שבגינו אנחנו פה איננו יותר. התהליכים האלה מטרידים כי מה שקורה פה זה התפוררות חברתית. המקום שבו אנחנו מנהלים את השיח שלנו נעלם. מכרנו אותו לאויב. לאנשים שלא רוצים שיהיה שיח ציבורי במדינה".
השאלה היא אם המשבר לא מותיר אותך חסר ברירה. אתה חייב להשתמש בכלים של הטלוויזיה, וכשאתה משתמש בהם אתה מצטרף לשיח הבולדוגים הברוטאלי.
"אני לא חף מפשע. אם הצטיירתי כנביא צדיק וצדקן, בוא נפורר את הדימוי הזה לחלוטין ומיד. אני משחק לפי הכללים. מותר לי גם לצעוק שזה מסוכן. זה לא אומר שאני בסדר וכולם לא בסדר. אני יודע שלא מעט אנשים מסתכלים עליי ואומרים, 'האיש הזה תורם לשיח האלים בחברה הישראלית, למה הוא לא בא לאנשים בנימוס?'. והם צודקים. הביקורת שלהם מוצדקת. אני מקבל אותה לגמרי".
בקיצור, אתה לא יכול לנצח אז אתה מצטרף אליהם.
"לא במובן הזה. אני בתוך התעשייה אבל מנוכר לה. יכול להיות שאמצא עצמי בקרוב מחוץ לטלוויזיה ואנסה להשפיע בדרכים אחרות על המדינה הזאת שאני מאד אוהב, וסליחה על המילים הלא מקובלות האלה. אני אוהב את הארץ, את נופיה ואת אנשיה, ואני רוצה שהיא תהיה מקום יותר טוב".
לא מבאס שגם מעט הגטאות של העיתונות האיכותית מתפתים יותר ויותר לכתבות קלילות ובידוריות על נינט?
"כן. זה מבאס. אבל אני מחבב מאד את נינט".
כן, היא מאמי והכל סבבה.
"היא גם זמרת נהדרת לטעמי".
אבל לא בטוח שחייבים לעשות עליה כתבה ב"עובדה".
"זה לא בלתי לגיטימי. הכל עניין של מידה. אם אתה רוצה שיראו תחקיר כבד על זכויות עובדים ואומר לצופים, רגע, אחרי זה יהיה נינט, זה מחיר שאני מוכן לשלם באהבה".
אז אפשר לעשות עיתונות טובה בטלוויזיה?
"לא. המילים 'עיתונות' ו'טלוויזיה' זה כמעט שמן ומים. כשאתה בטלוויזיה יש שורה של שיקולים שהם לא עיתונאיים. אתה לא יכול לעשות כתבה אם אין לך מה לצלם. זה הופך את הנושא ללא ראוי? כן, כי אין לך מה לצלם. אנשים לא מוכנים לדבר. ווטאבר. הממד החזותי מכריע".
אז מה שקורה זה שהרבה עיתונאים חשובים ומשפיעים כמוך עברו לטלוויזיה וגילו שאין להם שם את הכלים לפעול. הדור הזה פגע בעיתונות פגיעה אנושה. אז בטלוויזיה משלמים לכם יותר טוב וזכותכם להתפרנס בכבוד, אבל לא הכשרתם יורשים ומחליפים.
"אני בחיים לא ארוויח כמו שהרווחתי בידיעות".
באמת?
"בחיים לא. הלוואי שכן. אבל זו הייתה תקופה אחרת בעיתונות המודפסת. אם צריך לקחת את האשמה אני אקח אותה. אנחנו דור ראשון של הטרנספורמציה מהעיתונות הקלאסית לטלוויזיה. יכול להיות שעשינו הרבה טעויות. יכול להיות שלא היינו צריכים לעבור לטלוויזיה בשם העיתונות. יש הרבה יכול להיות".
כן, מאד קל לי להיות חכם בדיעבד.
"ועדיין, בתוך הדבר הזה יש שאלה בסיסית: האם אתה עיתונאי הגון? האם אתה עושה את העבודה מהסיבות הנכונות או כדי להאדיר את שמך? התהליך בטלוויזיה קטלני בעיקר כי אנשים מתחילים להאמין שהם חשובים. שלדברים שלהם יש יותר משקל מלחבר כנסת או לשר בממשלה. שם טמונה הסכנה. כשאנשים מתחילים להאמין לבלוף הזה".
זה מה שקרה לדודו טופז, בעצם.
"מן הסתם גם לדודו טופז. אבל יש אנשים שלא מרביצים ועושים מעשים לא פחות גרועים. דברים איומים בשם זה שהם מופיעים בטלוויזיה. צניעות לא תזיק לאף אחד".
אתה מסתכל מבחוץ כבר כמה שנים על העיתונות המודפסת. יש לה עתיד או שהעסק אבוד?
"העיתון המודפס מאבד היום את ערכו כמדווח חדשות. אתה לא יכול להתחרות במדיה הדיגיטלית. אבל יש דברים שיכולים לקרות רק בעיתון מודפס. העיתונות המודפסת צריכה למצוא לעצמה אלטרנטיבות. והיא תמצא".
הדאגה האמיתית היא לחופש המידע ולדמוקרטיה. אם אתה מצרף את קריסת התקשורת לתהליכים אחרים בחברה הישראלית, המסקנה היא שאולי מאוחר מדי ואת ההתפוררות שדיברת עליה כבר אי אפשר לעצור.
"רגע, אתה בטוח שהכתבה הזאת הולכת לרייטינג? תראה, הדמוקרטיה השכילה לגונן על עצמה לאורך השנים, אבל יצרה את השוק הפרטי, והוא המפלצת שהורגת אותה. אין לה אפשרות להתגונן. הרגולציה לא רלוונטית לא רק בתחום העיתונות, בשום תחום. הכל נדרש למינוח חדש, הגדרות חדשות ותשובות חדשות. זה חלק מתהליך עולמי. אנחנו מצמצמים את השוק הציבורי ומעבירים הכל לשוק הפרטי. גם את התקשורת. בתהליך הזה נשמט הדיון המוסרי. כשאתה מפריט אולי יהיו בתי ספר יותר טובים, אבל הם לא יהיו מוסריים כי הם לא יהיו פתוחים לכלל. הפרטה זה תהליך נוראי שבסופו אנחנו נשארים פרטים, כל אחד לבד בעולם".
ובחזרה לשקשוקה. כי בעצם הכל חלק מאותה שקשוקה. גם המאבק סביב "שיטת השקשוקה" שלו ושל אילן עבודי היה נגוע בכל הרעות החולות שיש לחברה הישראלית להציע. זה לא היה קורה ללא סיועה הנלהב של משפחת עופר. המלחמה שהכריזו המיליארדרים על רוזנטל ועבודי והפחד של ערוצי הטלוויזיה לשדר אותו הפכו את סרטם לשיחת המדינה. אלמלא התערבות העופרים זה היה נגמר בשידור ב-yes דוקו מול כמה אלפי צופים ובביקורת טלוויזיה בהארץ.
כמעט שנה אחרי הקרנת הבכורה, "שיטת השקשוקה" עדיין חזק בתודעה לא מעט מפני שמשפחת עופר משאירה אותו שם. השאלה היא על איזו נקודה כואבת דרך להם רוזנטל כדי להצית את האובססיה. "זה כואב להם", הוא עונה, "כי עשיתי חשבון שהם קיבלו מהמדינה מיליארד דולר במתנה בתהליכים שתוארו בסרט. עכשיו עידן עופר מספר בכל ראיון שפקידי מדינה ופוליטיקאים לא רוצים לדבר עם המשפחה שלו. אם זה הוריד להם חצי מיליארד, זה המון כסף גם בשבילם. הסרט גרם לאנשים להגיד 'לא רוצה שיבדקו את הקשרים שלי איתם'. נהדר. מצוין".
אז הם הכאיבו לך אישית בחזרה.
"כן, עד היום הם מנסים לפגוע בי. הם שמו 800 אלף שקל על סרט שיערער את אמינותי. אם הם רוצים להגן על שמם הטוב זה לגיטימי, אם הם רוצים לסתור את הטענות שלי זכותם. אני לא מחזיק באמת מוחלטת. העובדות לא מדברות בעד עצמן. הן אילמות. אני נותן לעובדות את הפרשנות שלי, ומישהו אחר יכול לפרש אותן אחרת. אבל הם לא עושים סרט כדי לערער על העובדות, אלא כדי לפגוע בי אישית".
תכננת לעשות סרט המשך או שזו תגובה לסרט שלהם?
"'שיטת השקשוקה 2' נולד כי נתבעתי כהליך סרק שנועד להרתיע אותי. התביעה הוגשה חצי שנה לפני שהשלמתי את הסרט. אמרתי לעצמי שזה הולך להיות מהמשפטים הכלכליים החשובים במדינת ישראל, ובניגוד לעיתונאי, שאפשר למרוח אותו בתגובה שקרית, בבית משפט צריך לברר את הדברים. עידן עופר יבוא להעיד ויהיה מעניין".
אבל לכאורה בכלל לא באת אליהם בטענות. הכל היה כשר. זו המדינה ופקידי האוצר שנתנו להם את הכסף.
"לא. הסרט הוא טריקי. עד הסוף אתה אומר, בסדר, ההתנהלות שלהם חזירית וחוקית. בשלב מסוים אתה אומר, רגע, בעצם הבעיה היא הפקידים באוצר. אבל הסרט הוא לא נגד משפחת עופר ולא נגד פקידי האוצר. הוא נגד החברה הישראלית. אנחנו נותנים לזה לקרות. כולנו רוצים להיות סמי עופר. וזאת הבעיה. כולנו היינו לוקחים מהמדינה בשמחה מיליארד דולר, וזאת הבעיה. השתבשה הנורמה. אנחנו אשמים".
"קודם כל, הפעם יהיו גם דברים לא חוקיים. יהיו כמה דברים מרתקים. כמה פרשיות גם בחו"ל. ובעיקר התיעוד של המשפט. אם המשפט יתקיים. אם הם לא ייסוגו ברגע האחרון".
למה להם לסגת?
"כי גם היום הם לא מוכנים להתעמת איתי. הם יודעים מה אני יודע עליהם ואני יודע עליהם המון. אולי חמישה אחוזים מהתחקיר נמצאים בסרט הראשון. הם לא כל כך רוצים שהדברים ייחשפו".
והפעם יהיה מי שיסכים לשדר את זה?
"יש לי סקופ בשבילך: 'שיטת השקשוקה' תשודר בקרוב בערוץ 1".
זהו, סגרתם?
"לא חתמנו פורמלית, אבל אחרי שנה וחצי של דיונים מייגעים הגענו להסכמות".
והיית צריך להכניס בו שינויים? בגלל זה היה העיכוב?
"לא, למען ההגינות צריך לומר שבמשך שמונה חודשים הם מרחו אותי. הם קיבלו מכתבי איום ופחדו לשדר אותו, אבל הוועד המנהל הורה לשדר בכפוף לשינויים. עד היום לא קיבלתי את רשימת השינויים הנדרשת. מרוח הדברים הבנתי שהם לא מתכוונים לבקש שינויים. וחלק מהדחייה היא בגללי. הם היו מוכנים לשלם סכום מגוחך, ואמרתי בואו נדחה את זה בכמה חודשים, כדי שאוכל להחזיר חלק מהחובות שלי על הסרט. הסתובבתי איתו בחודשים האחרונים בארץ, רבבות ראו אותו".
לא הדהים אותך הפחד של ערוצי הטלוויזיה? היית מוכן לזה נפשית?
"אנחנו לא מפיקים הוליוודיים. לא מכינים סרט למדף. יצאתי לדרך עם גוף משדר, והגוף הזה נסוג בגלל לחצים של משפחת עופר".
נדמה לי שיונה ויזנטל מ-yes אמר שהסרט לא ראוי.
"אני לא רוצה לדבר לגופו של אדם. באתי לאבי ניר עם הסרט, והוא אמר לי, גם אם תביא לי אותו עם פוליצר ואוסקר אני לא יכול לשדר את זה. הוא אמר את זה בכנות ובהגינות".
למה בעצם? כי האחים עופר ומוזי ורטהיים, הבעלים של קשת, שותפים בבנק המזרחי?
"בוודאי. בין השאר. אבי ניר רוצה שאתה תשב מול הטלוויזיה ותצחק. ואתה תצחק על אנשי ציבור. ולא על מי שנותן לו פרסומות ולא על הבעלים של החברה שלו. אלה גבולות החופש העיתונאי בערוץ 2".
גם החברים החדשים שלך, שלח ודרוקר, ראיינו את עידן עופר.
"ראיתי את הראיון".
אז אתה יודע שלקרוא לו מלטף יהיה אנדרסטייטמנט. הגישה למוקדי הכח האלה תמיד גובלת בהערצה. גם העיתונאים הכי טובים וביקורתיים נופלים במלכודת הזאת.
"בוא נסכם את זה ככה: אני לא חושב שאת הראיון הזה הם יגישו לפרס סוקולוב. יש לנו קושי, ואני מדבר על עצמי, להבדיל בין הביקורת הציבורית על האדם ובין החן האישי שלו. הדיכוטומיה הזאת מקשה עליך כעיתונאי. מה לעשות, חלק מהעיתונאים הם גם בני אדם".
נא להמתין לטעינת התגובות
