הבריטים כבר עזבו, ניתן לפתוח את הסליק
איך הצליח ברל קרן לשמור בסוד את מקום הסליק בעין השופט במשך 60 שנה? אומרים שמות אשתו ריכך אותו וגרם למידע חשוב לזלוג
בקיבוץ עין השופט היו הדיבורים על הסליק האימתני מיתולוגיה שכל ילד גדל עליה, וחבורה מצומצמת של קשישים גוננה בעקשנות על הסוד הכמוס במשך עשרות שנים. "ידענו שיש סליק גדול ודיברנו עם אבא הרבה פעמים, שהגיע הזמן שיספר, אבל הוא לא רצה", מספרת בתו, הסופרת עדנה קרמר.
"במציאת הסליקים הקטנים הוא עוד שיתף פעולה ועזר, אבל בגלל שזה היה גדול ומיוחד, עם הרבה כלים, וצריך היה לפתוח בזהירות, הוא חשש לשתף. רצה שזה ייעשה באחריות ולא ידע אם זה בכלל נחוץ. אני קרובה לאבא ועשיתי איתו הרבה דברים, אבל לא ידעתי דבר וחצי דבר".
בעבר נמצאו כמה סליקים בקיבוץ. האחרון היה לפני 15 שנים בערך, כשאודי דגן לחץ על סבו ברל שיזרוק לו עצם קטנה. הזקן התפתל בכיסאו ובסוף שלח את הצעיר לרפת - שני מטרים מהפתח, בתוך האדמה. אודי שלף משם שתי חביות ארוכות, מרותכות. לא נמצא בהן דבר חוץ מהרבה מים. הנכד שאל לאחר מכן מה היה הטעם לשמור על הסוד, אם הממצא היה כלום ושום דבר. ברל ענה: "מי יודע, אולי פעם היינו צריכים להכין את המקום הזה למסתור".
תשעה מחברי דור המייסדים של הקיבוץ נחשדו שידעו את מקום הסליק במדויק, אבל הם הלכו לעולמם בזה אחר זה. באמצע שנות התשעים, לאחר מותו של שמעון אבידן, שהקים את חטיבת גבעתי ופיקד עליה, עשה קרן מעשה. הוא עבד אז במפעל "אלתם" שבקיבוץ, כאחראי לייצוא וייבוא, וקרא למנהל לסור למשרדו.
כשאלישע שפירא נכנס, סגר אחריו קרן את הדלת ואישר שהיה סליק, ומאחר שהוא האחרון שיודע על כך, הוא מעוניין לשתף בסודו חבר נוסף, כדי שאם ירצו בעתיד לשפץ את המקום, לא יעלו עליו בטעות עם דחפור וחלילה יקרה אסון. "מתחת למדגרה, היכן שהיה פעם המתבן", שחרר קרן את המידע השמור.
"אפשר לפתוח? השלטון הבריטי הרי כבר עזב", ניסה שפירא לגאול את הקיבוץ מהסוד הישן ועל הדרך גם להתבדח. אבל אצל ברל לא היה מקום
בתו של קרן, עמירה פדן, ניסתה השבוע להסביר את הקוד הגנטי של אביה וחבריו. "למה כל כך נרגשים מהסיפור?", היא שאלה, ומיד ענתה. "אנחנו מדברים על 1945, תחשוב על הרקע. סוף מלחמת העולם השנייה, חלק גדול מהאנשים חיו כדי לשרוד במאמץ אדיר. רבים איבדו משפחות.
"מדובר ביישוב חומה ומגדל. שהתחילו המהומות בירושלים לקחו מהם את כל הנשק, והם פשוט רצו ממקום למקום כדי להגן, ולא נשאר ביישוב עם מה לצאת לקרב. תשעה בחורים החליטו שלא יילכו כצאן לטבח. משהו מאוד קיומי, הישרדותי, ואי אפשר לסמוך על 'סמוך'. ברגע האמת לא ימצאו את עצמם בידיים ריקות. הם לא שיתפו בזה אף אחד. נשבעו ביניהם עם סוד שיגיע איתם לקבר".
אחד מזיכרונות הילדות הראשונים של עמירה הוא אביה המנקה כלי נשק בחדר הסמוך. היא זוכרת אקדחים, רימונים. הוא היה, בין היתר, המפקד האזורי, ובספר ההיסטוריה של הקיבוץ סיפר בפרטי פרטים על הפעילות אז.
"גר שם איציק רוזן, מתחת למיטה שלו היה לוח ומתחתיו המחבוא. סליק ראשון מסודר היה בסככה, אז - הרפת, והיום - הקומונה מתחת לרצפה. הכנסנו מכל עגול, בתוכו הוטמן הנשק, על המכסה פיזרנו קש.
"סליק אחר היה ברפת א' מתחת לרצפה בפינה הדרום-מזרחית, החור עוד קיים. בשנת 1946 חיפושי הנשק הוגברו. ב'שבת השחורה' הוצאנו את כל הנשק מהסליקים והובלנו אותו ליער. הסתרנו אותו במערה בקרבת בית הקברות בתוך צינורות ברזל גדולים וכבדים. רק לאחר שנפסקו החיפושים החזרנו אותו".
ברל ואשתו פנינה היו ממקימי קיבוץ עין השופט. תמיד אנשי עבודה. הוא מסגר שעובד על מחרטה ומונע על ידי אידיאולוגיה לוהטת. נעליים הוא קנה רק מתוצרת הארץ, עבודה עברית. היה לו קשה לקבל את הרעיון של בית כנסת במרכז הקיבוץ ועבודה תאילנדית אצלו ליד הבית.
עד היום הוא מגיע למפעל אלתם, שם הוא מסייע בהנהלת חשבונות. נכנס בשבע בבוקר, נותן שעה, עובר לארוחת בוקר בחדר האוכל ושב למשרד עד 12:00, ואז פורש לארוחת צהריים ומשם למנוחה. "איש מאוד, מאוד, מאוד עקשן" מספרת עמירה, בתו. "דבק בעקרונות. האתוס של חייו הוא עבודה, וזו אידיאולוגיה".
לפני חצי שנה מתה פנינה, אשתו של ברל. בקיבוץ מספרים שהייתה זו זוגיות מופלאה, ושמאז מותה של פנינה משהו בברל כבה. באותו זמן בערך החלו להתגלות לא מעט סליקים ברחבי הארץ. בגבעת ברנר, כפר גלעדי, להבות הבשן, נהלל, יד מרדכי. שפירא, איש סודו של ברל, דמות מרכזית בקיבוץ, פעם מזכיר ותמיד מנהיג, ניגש אליו פעם נוספת והציג בפניו את המצב. אמר שאולי עכשיו הגיע הזמן.
שפירא יצא מהפגישה נרעש. סוף-סוף אפשר לחשוף את הסיפור שבקיבוץ דיברו בו שנים, אבל הבין שלמבצע מורכב כזה לא יוכל לצאת לבד. עליו למצוא עוזר נאמן שיהיה גם איש סוד, כי ברל ביקש לשמור בינתיים על חשאיות.
הפור נפל על ישי הוברמן. פעם צנחן ואיש מודיעין, ולא פחות חשוב - בעברו שמונה שנים כאחראי הבינוי בעין השופט. אחד שיודע להסתכל על מפות ומכיר את שיטות היציקה והעבודה. לפני צירופו לצוות שוב ניגש שפירא לברל כדי לקבל את אישורו לחבר החדש. קרן אמר שאפשר לצאת לדרך, וביקש שימשיכו ליידע אותו בכל צעד שיעשו.
באחד הלילות חדר הוברמן הפעלתן למשרדה של אורה, מנהלת משרד הבנייה ושלף את תוכניות המדגרה, המשמשת היום כחדר הכושר. הוא ביקש לבדוק את תוכנית היסודות, אולי יגלה את החלל הסודי. לא נמצא דבר. שפירא והוא דפדפו בגוגל ואיתרו חברה שמתמחה במציאת חללים תת-קרקעיים, בלי צורך בהריסה.
יום אחד הם סגרו את חדר הכושר והכניסו את המומחים על ציודם המשוכלל. לא סיפרו להם דבר על הסליק, אבל ביקשו שימצאו חלל. במשך שש שעות עבדו שם אנשי המקצוע, ובדף הסיכום נכתב שבחלק הדרומי ישנה תשתית בטון מוצקה ובחלק הצפוני יש חלל שלא ניתן לקבוע אם הוא עשוי בטון, חול או מים. מקום מדויק לא מצאו. שפירא והוברמן שוב הצליבו מפות, מדדו.
חברי הקיבוץ לא הבינו מה יש לשניים לחפש שם. בסוף הביאו את ברל שינסה להיזכר היכן המקום. ברל הגיע וזרק טיפים נוספים. גודל הסליק היה שני מטרים וחצי על שניים וחצי, הפתח היה בצד דרום-מזרח ולא מתחת למדרגות.
אחרי 40 סנטימטר הם השתמשו בדקר ארוך. לאחר כמה מכות נשמעה חבטה קלה של מתכת ורעש ברור של חלל. הם פגעו בדיוק בפתח הסליק. המשיכו לחפור במהירות וגילו את הדלת הקטנה. כשפתחו, ראו חדר קטן מוצף במים. "אחרי הכל זה היה מרגש מאוד", שפירא מספר. "למצוא מחט בערימת שחת. מדדנו ובדקנו וחתכנו. ניסינו בכל מיני דרכים לאתר את המקום ולא הצלחנו. זה היה מתסכל".
כשסיימו, השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. מיד הוחלט שלא לעשות דבר עד שחבלני המשטרה יבדקו את הממצאים. הם כיסו את הפתח, הדביקו את רצפת הלינוליאום, ניקו את האבק וחיכו עם החשיפה במשך שבוע.
בבוקר שלמחרת הגילוי הלכו שפירא והוברמן אל קרן כדי לספר לו על הממצאים. "מצד אחד, הוא שמח", נזכר שפירא. "אמר שעשינו לו מצב רוח טוב. מצד שני, הוא שאל: 'איך נכנסו מים? הם לא היו אמורים להיכנס. בנינו את זה מספיק טוב'. זה ממש הטריד אותו".
קרן לא אהב את כל הרעש שנוצר מאז הפרסום, זה אף פעם לא היה הצד החזק שלו. הוא היה שייך למנהיגות השקטה של הקיבוץ. מחלוצי התעשייה בעין השופט, אבל העדיף שאחרים יעמדו מקדימה. גם השבוע ניסו לגונן עליו מהמצלמות והמיקרופונים.
"אלה לא הערכים של פעם. אלה הערכים הנכונים", ניסה שפירא להסביר. בינתיים שחרר הוברמן הודעה לחברים: "נמצא הסליק המיתולוגי". השבוע, בעודו מחבק את קרן ומסייע לו, אמר, "מאז שהייתי ילד הוא אישיות בעיניי, וככה אני מתייחס אליו גם היום, בכבוד".
אחרי שסקר את הנשקים שהוצאו מהסליק, הודיעו בנותיו של קרן שהוא עייף וחייב לנוח. כדי לפענח את המיתוס ואת העומד מאחוריו סיפקה הבת עמירה טיפ: "מכיר את המחזמר 'איש חסיד היה'? את השיר על גדליה, הזפת? תקרא, ואולי זה יעזור לך להבין את העומק של אבא ושל האנשים האלה. במיוחד הסוף יעביר בך צמרמורת".
נא להמתין לטעינת התגובות
