השד העדתי: הכול על פלג "העדה החרדית", שמכתיב את סדר היום בעיר
הם מחרימים כל סממן שלטוני, כולל לחם אחיד וחלב. הם לא מצביעים לכנסת ולעירייה. הם שולטים ברחוב החרדי וחתומים על הפגנות הזעם בירושלים. והם מבטיחים לסלק אותנו מכאן, בעזרת השם והדמוגרפיה. "העדה החרדית" כפי שלא הכרתם
הפגנות השמחה לאחר שחרור העצורים. צילום: פיני רוזן - אתר חדרי חרדים
הרבנים עודדו באמצעות מיקרופון מאולתר "אשריכם שנתפסתם על השבת", ובראש מצעד הפזמונים כיכבו "עוצו עצה ותופר" וההמנון הנצחי של נטורי קרתא: "ה' הוא מלכנו ולו אנו עבדים. התורה הקדושה היא חיינו ולה אנו משועבדים. בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים. ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים. בדרך התורה נלך באש ובמים. בדרך התורה נלך לקדש שם שמים".
בתזמון מקרי בהחלט (במאה שערים אומרים שהכול משמים) באותו ערב חל גם יום השנה ה-34 לפטירתו של הרב עמרם בלוי, מייסד נטורי קרתא וממקימי "העדה החרדית", ולמעשה - הקנאי הראשון.
בזמנו, בלוי הוביל את מלחמות הדת בירושלים וזכה למעמד רם בציבור החרדי כולו. על בלוי מסופר שכאשר היה רואה קופה פתוחה בשבת, בקולנוע או במגרש כדורגל, היה תוחב את ראשו לאשנב ולא זז, לא משנה כמה בעיטות, מכות ויריקות ספג.
גל של ערגה וגעגוע לאיש ולפועלו הורגש השבוע היטב ברחובותיה של מאה שערים. בעצרות שאורגנו לזכרו סופר על מלחמתו חסרת הפשרות נגד הציונות, שבה ראה שורש כל חטא וטומאה, ועל נוהגו להתריע בפני קהל של אלפים או אחדים וכל מי שרק מוכן היה לשמוע כי יש להתבדל מ"הנגע הציוני" בכל מחיר.
בהערצה לא מוסתרת הוא כונה "עמוד המחאה" ו"סלע איתן מסלעי ירושלים" אשר בעצמותיו לא פסקה לרגע לבעור וללהט אש הקנאות לדבר ה'. "גם כשהכרזותיו הטרידו ממנוחתם רבים מן האסטניסטים ואניני הדעת, לרבות גם מאלה 'הדתיים', גרורי הציונות הרצים אחר מרכבתה", צוין בהתרסה מעל דפיו של ביטאון "העדה החרדית" במאמר לזכרו.
כשהוא נישא על אותו גל נוסטלגי לגדול לוחמיה של "העדה החרדית", קרא קמב"ץ התנועה לשעבר, יהודה משי זהב, בשיאן של המהומות האחרונות, לקחת מבלוי דוגמה אישית. במאמר שפרסם באתר האינטרנט החרדי כיכר השבת כינה משי זהב את המפגינים והעצורים "אחיי גיבורי התהילה", עודד אותם כשאמר "מכות וסימני האלות הם הם דרגות הקצונה שלנו", וביקש מהם לזכור את דברי בלוי: "א מחאה איז אגוטע זאך, זיצען אין תפיסה איז א בסערע זאך" (מחאה זה דבר טוב, אבל לשבת בכלא זה עוד יותר טוב).
בימי חייו אף העלה בלוי את החשש כי "ייתכן שמבחינה מסוימת נוחה עבורי הישיבה בכלא יותר מן ההתהלכות חופשי ובן חורין. כי ביושבי בכלא לפחות הנני בגדר אנוס. ואילו בהתהלכי חופשי בביתי, מי יודע אם יוצא אני את חובת המחאה כל צורכה".
המטבחון המצומצם
על אף שאנשי "העדה" (במלרע), כפי שנוהגים לכנותה בקיצור, מהווים רק כחמישה אחוזים מכלל הציבור החרדי, משקלם הסגולי גדול בעשרות מונים. התפיסה האנטי ציונית ונכונותם להילחם עד חורמה נגד פגיעה בערכי היהדות שימשו דלק למחאות השונות והתניעו את המהלך הראשון של המחאה, שדחף גם את יתר הציבור החרדי להצטרף.
הפגנת העדה. נרשמו מקרים של שריפת דגלי ישראל ביום העצמאות צילום: פלאש 90
ממקור זה שואבת "העדה" גם את כוחה הפוליטי. המאבקים המפורסמים שרשומים על שמה הם בין השאר: בריכת המריבה (1958); ניתוחי מתים (1972-1968); כביש רמות ופתיחת האצטדיון (1978); חילולי קברים כמעט בכל התקופות; "מלחמות בר אילן" במהלך שנות התשעים; והמערכה נגד פתיחת הסינמטק בשבת (1986). כאמור, מדובר ברשימה חלקית.
"העדה החרדית" היא למעשה קואליציה של כמה קבוצות. בין חבריה ניתן למצוא את חצרות החסידויות תולדות אהרון, סאטמר, תולדות אברהם יצחק, קהל חסידים, קהילת דושינסקי וירושלמים.
היא חרתה על דגלה מלחמה אידיאולוגית חסרת פשרות בשלטון הציוני הכופר. מלחמה זו נמשכה גם כאשר רוב היהדות החרדית העדיפה להסתנף תחת כנפיה של אגודת ישראל, מאז הפיצול בין שני המחנות בשנת 1945. אנשי "העדה" ראו בתנועה הציונית למן ההתחלה מרידה במלכות שמים ודחיקה אסורה של הקץ ושללו את הקמת המדינה ויישוב יהודים בארץ ישראל טרם בוא המשיח.
במרבית המערכות שניהלה היהדות החרדית אל מול הממסד החילוני, "העדה החרדית" הייתה זו שהניפה את הדגל ושימשה חוד החנית. אחריה הצטרפו שאר הפלגים החרדיים. לעומת אגודת ישראל, אשר בחרה לשתף פעולה עם הממסד הציוני, להקים מפלגה ולהתיישב על ספסלי המליאה בכנסת, בחרה "העדה החרדית" להקים חומת התבדלות בינה ובין הציונות וכאמור לנהל נגדה מלחמת חורמה.
גולת הכותרת של מאבקיה היא המערכה נגד הבחירות ל"כנסת המינים". פלגי היהדות החרדית ששולחים נציגים לכבוש את ספסלי המליאה זוכים למנות גדושות
של גידופים מצד אנשי "העדה". גם יום העצמאות, המכונה "יום אידם", זוכה להתייחסות מיוחדת. את אותו יום מציינים בעדה החרדית באמירת "תחנון" בתפילה, קיום צומות לאות אבל ותליית דגלים שחורים. בשנים האחרונות אף נרשמו אירועים של שריפת דגלי ישראל באותו יום.
ציפור נפשה של "העדה החרדית" היא בחינוך הילדים, אותם הם שולחים רק למוסדות שאינם נהנים מתקציבים ממשלתיים. לשם מימון מוסדות החינוך הוקמה "קרן ההצלה למען החינוך הטהור". נוסף לכך, 90 אחוז מאנשי "העדה" אף לא נוסעים בקווי אגד, שהנסיעה בהם מסובסדת במימון ממשלתי וחלקם אף לא ייהנו ממצרכים מסובסדים כמו לחם אחיד או שקית חלב של תנובה.
את כוחה שואבת "העדה החרדית" מכמה גורמים. המשמעותי שבהם הוא בית דין חזק שלפסיקותיו נודעה חשיבות רבה יותר משל בית דין רגיל. מעמדו האיתן של הבד"ץ (בית דין צדק) נשמר בעיקר בשל דמויות רבניות בעלות סמכות רוחנית אשר עמדו בראשו וכולם הכירו בכוח פסיקתם.
הבד"ץ משמש הסמכות ההלכתית העליונה בעבור אנשי "העדה" ובראשו עומד הגאב"ד (גאון אבות בתי הדין), הנחשב מנהיגה הרוחני של "העדה". תחתיו מכהן הראב"ד (ראש אבות בתי הדין). בבית הדין חברים חמישה דיינים נוספים. מבין כתליו של הבד"ץ, הממוקם ברחוב שטראוס, יוצאות הנחיות הלכתיות ואף החלטות על יציאה למאבקים אידיאולוגיים.
תחת ניהול הבד"ץ הוקמה מערכת כשרות משגשגת, בד"ץ העדה החרדית, אשר חתימת הכשרות שלו זוכה לקונצנזוס מקיר לקיר בקרב כלל הזרמים הדתיים והחרדיים.
גורם כוח חשוב נוסף שוכן מעבר לים בדמותה של חסידות סאטמר, אשר רוב אנשיה מתגוררים בארצות הברית, אך גם בכמה מדינות באירופה. בישראל קיימת נציגות מצומצמת של משפחות החסידות הגדולה בעולם, המונה כמאה אלף איש. חשיבותה נובעת בעיקר בשל עושרה הרב ותרומתה למימון מוסדות החינוך של "העדה החרדית" והמערכות המנוהלות על ידה.
מנהיג העדה הנוכחי, הרב יצחק טוביה וייס. צילום: פיני רוזן - אתר חדרי חרדים
מוקד קבלת החלטות נוסף, הפועל לצד הבד"ץ, הוא הנהלת העדה החרדית, הבנויה על פי דגם הסנהדרין. בפורום הרחב מכהנים 71 נציגים ועסקנים מכלל הקהילות, בהנהלה יושבים 23 נציגים ובפורום המצומצם ביותר משתתפים שבעה נציגים, המכונים "שבעת טובי העיר".
אותם נציגים עוסקים בעניינים העולים על סדר היום הציבורי של "העדה", וההכרעות הסופיות, באם יש צורך, מובאות בפני הגאב"ד ושאר הדיינים. פורום חשוב נוסף, קטן ומצומצם ביותר, מונה רק ארבעה נציגים ומכונה "המטבחון". אותם ארבעה חברים גם בפורום השבעה (גילם הממוצע הוא 80) והם מגיעים מדי יום שישי לישיבה בהשתתפות מנהיג "העדה החרדית" (גאב"ד) כדי לדון בענייני השעה הדחופים.
הגאב"ד הנוכחי, הרב יצחק טוביה וייס, מי שמוביל את נס המרד בתקופה זו, נוהג לרדת לעומק הבעיות, גם הקטנות ביותר. מילד שלא התקבל לתלמוד תורה מפני שההורים שלו חוזרים בתשובה ועד לפרויקטים בחו"ל הנוגעים לכשרות או לעניינים אחרים.
סימנים של חולשה
לאורך השנים, לנוכח שורה של משברים, הלך ונסוג כוחה של "העדה החרדית". הטראומתי שבהם היה בשנת 1963, עם סילוקו של מנהיג נטורי קרתא, עמרם בלוי מיודענו, משורות מנהיגיה של "העדה".
פשקוויל נגד מצעד הגאווה בעיר. המערכה לא הוכתרה בהצלחה צילום: פלאש 90
כשהוא בן 63 ביקש בלוי להינשא לגיורת רות בן דוד, שהתפרסמה כחוטפת הילד יוס'לה שומאכר. הבד"ץ התנגד לנישואים, ובלוי פרש מהנהלת "העדה". עד היום מכים על חטא ב"עדה החרדית" על המהלך, שאותו הם מכנים "מעשה שטן". אלה שהיו מעורבים בהדחתו של בלוי כבר הודו כי לא היו נוהגים כך אם היו צופים מראש את הבחירה שיעשה.
כיום הדעה הרווחת היא שבלוי התחייב לנישואים עוד לפני שהוצבה בפניו אותה הכרעה וכי הוא ביקש לשאת גיורת ולא אישה יהודיה מסיבות הלכתיות, מאחר שבאחת ההפגנות הוא ספג בעיטה שסתמה את הגולל על סיכוייו להוליד עוד ילדים.
עם פרישתו של בלוי איבדה "העדה" את אחד מחייליה התקיפים ביותר, והוא הפך למבקרה העיקרי, בטענה שאנשיה אינם עוינים מספיק את הציונים. כש"העדה החרדית" נאלצה לקיים לראשונה הפגנה ברשות הממסד הציוני היא ספגה ביקורת קשה מכיוון ספסלי האופוזיציה של נטורי קרתא, אשר ראו בכך הכרה בשלטון הציוני וסימן לחולשתה. זה היה בשנת 1979, בזמן המערכה נגד בניית האצטדיון ברכס שועפאת.
כיום, הגם שנטורי קרתא עדיין משתתפים בחלק מהמערכות ש"העדה" יוזמת, מתנהל הפלג האידיאולוגי, המונה בסך הכול 250 משפחות, באופן עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין בהחלטות הבד"ץ. מאז, המחלוקות הפנימיות בין החוגים המשיכו לקרוע מ"העדה" קהילות שלמות ולפגוע בה בצורה קשה. בשנת 1980 פרשה מ"העדה" חסידות בעלז ובהמשך קהילות חשובות נוספות, כמו "המתמידים", הצטרפו לשיירת העוזבים.
הגידול באוכלוסייה והמחסור בדיור בסביבות שכונת מאה שערים אילצו רבים מבניה הצעירים להגר לערי הלוויין של ירושלים, בעיקר לבית שמש, מגמה אשר גרמה לביזור כוחה של "העדה". בקיעים נוספים בחומה הסתמנו עם הקמתם של בתי דין על ידי גורמים פרטיים ברחבי השכונות החרדיות, אשר החלישו את התלות בבד"ץ "העדה החרדית" וכן הקמתן של מערכות כשרות מתחרות.
המערכה הבולטת האחרונה שהובילה "העדה החרדית" הייתה נגד מצעד הגאווה בשנת 2006. אלא שזו לא הוכתרה כהצלחה, בלשון המעטה. כשמועד המצעד הלך והתקרב נכנסו לתמונה הקנאים הקיצוניים של היישוב הישן בירושלים, וגררו אחריהם את רבני "העדה", מה שהוביל גם להצטרפותם של שאר הפלגים החרדיים, על רבניהם, למאבק שנוי במחלוקת.
הכישלון במערכה, אשר לא הצליחה להביא לביטול המצעד, היא עד היום לרועץ כפול ל"עדה". הראשון הוא ההסתייגות של הרבנים החרדים מאז הכישלון להצטרף למחאה זו או אחרת, כמו זו האחרונה. השני הוא שמאז אותה מערכה, על אף הטענות שבכלל אסור היה למחות כי "אסור לדבר על זה", נוצר מצב שכמעט כל ילד חרדי יודע על מה בדיוק נסבה המחאה. "זה ההבדל בין היום לפעם", הסביר השבוע תושב מאה שערים, "אם יש עניין, צריך למחות בשקט נגד חילול ה', אבל אסור לדבר על העבירה".
סוף לטיטולים?
במהלך השבוע האחרון נתלתה מודעה מטעם הבד"ץ המורה על שינוי כיוון בדרכי הפעולה במאבק על החניון. תחת הכותרת "עורי ירושלים" הוזמן הציבור ליום תפילה ואמירת תהילים וסליחות נגד "עושי הרשעה ופועלי האוון". בתחתית המודעה הוזהר הציבור באזהרה כפולה ומכופלת שאין לנקוט בשום מעשי אלימות, "ולהזהיר הקטנים עם הגדולים על כך, כי הדבר יחבל במערכה הגדולה".
קמב"ץ העדה קרויס. "כשאנחנו מקבלים מכות אנחנו מנצחים" צילום: קובי קלמנוביץ'
נראה אפוא כי מבחינת אנשי "העדה החרדית" הם עשו את המוטל עליהם בקיימם את חובת המחאה ואילו עתה נותר הכול בידי שמים. "נפרוש כפינו לשמים, לאמור: ריבונו של עולם, עשינו מה שמוטל עלינו, עתה עשה אתה כמו שהבטחתנו וזכות השבת קודש תשמור על מגיניה ושומריה", נכתב במודעה.
עם שחרורם של אחרוני עצורי ההפגנות עברה המחאה לפסים אחרים, שלווים יותר אולי, אבל לא לפני קיום אקט סיום מנצח. ביום רביעי האחרון אחר הצהריים יצאה תהלוכה של ילדי תשב"ר (תינוקות של בית רבן, עד גיל 14) מכיכר זופניק המשתרעת בפתח בניין הבד"ץ לכיוון לכיכר השבת.
מכל תלמוד תורה נבחרו 20 ילדים לעטות שק ולכולם חולקו דגלונים שעליהם מופיע ציטוט ממסכת שבת: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שחיללו בה את השבת". תהלוכה דומה התנהלה בשנת 1987 עם תום המערכה נגד פתיחת הסינמטק בשבת. גם אז סימנה התהלוכה את סיום המערכה.
הנוסטלגיה הזו אינה מקרית. בזמנו יצאה המודעה האחרונה במסגרת אותה מערכה מטעם הבד"ץ, ובה נכתב שאם לא יסגרו את הסינמטק תהיה פה שואה. "כך סיימנו את המערכה, קיימנו את ההפגנה עם הילדים. אמרנו לקדוש ברוך הוא: אנחנו עשינו את שלנו - עכשיו עשה אתה את שלך. ואז שבועיים אחר כך התחילה האינתיפאדה הראשונה", משחזר קמב"ץ "העדה החרדית", יואליש קרויס.
סיבה נוספת לקיום הפגנת הילדים היא לדבריו לשם מתן תגובת נגד להפגנת הצעירים שקיימה תנועת התעוררות. "הם עשו הפגנה של צעירים - אנחנו נראה שגם לנו יש צעירים", הוא אומר. רק בין הגילים שנתיים ל-15, הוא מציין, לומדים במוסדות החינוך של "העדה החרדית" 46 אלף ילדים ולפני עשר שנים הם מנו מחצית ממספר זה.
מהשיחה עם קרויס מבינים ששם המשחק הוא דמוגרפיה. זה מה שיכריע מבחינתם את הכף. בכלל, הדבר שהכי מרגיז אותו ביחס ל"עדה החרדית" היא הטענה כי מדובר במיעוט של קיצוניים.
"זה שאנחנו קיצוניים זה לא נורא, אבל זה שאנחנו מיעוט זה כבר לא נכון", קובע קרויס. "כמה קיצוניים זה עשרות אלפים?", הוא מטיח. כיום מונה "העדה החרדית" 9,000 בתי אב, שהם כ-70 אלף איש. ההגירה השלילית, העומדת על עשרה אחוזים בקרב "העדה החרדית", לא מדאיגה את קרויס. מבחינתו בית שמש, יעד ההגירה העיקרי, מספיק קרובה כדי לשמר את כוחה של "העדה".
הלוואות לקריית היובל
האלימות בהפגנות שיצאה מכלל שליטה והעדויות הקשות של העצורים, שהתפרסמו בהרחבה על ידי העיתונאי אבישי בן חיים במוספשבת של מעריב, היו בין הסיבות שהכריעו את הכף לטובת הנמכת הלהבות. קרויס עצמו, כמו גם רבים בעדה החרדית, מסתייגים מההפגנות האלימות, על אף שלא כולם תמימי דעים בעניין.
הפגנה חילונית בכיכר ספרא. קרויס: "נזיז את החילונים לאט לאט" צילום: פלאש 90
"אני אוהב מלחמות בשקט", מעיד קרויס על עצמו. "זה יותר אפקטיבי. עשינו את ההפגנות לשם המחאה בריש גלי, מחינו, והאלימות גם לא מוסיפה לנו כבוד. זה אסור והיפוך המטרה. כשאנחנו מקבלים מכות אנחנו מנצחים, כשאנחנו נותנים אנחנו מפסידים".
ומי שכבר מיהר לחשוב ש"העדה החרדית" הרימה ידיים וויתרה לניר ברקת - שיחשוב שוב. על עניין החניון לא מתכוונים בשום פנים ואופן לוותר לראש העירייה ובנושא זה מייעץ לו קרויס: "שיסגור את זה מהר וזריז לפני שהוא מתחרט". ב"עדה" רומזים כי יש לה בארסנל שיטות נוספות חוץ מאלימות.
קרויס מגדיר את זה כך: "בדרכי נועם. להזיז את החילונים לאט לאט". ואם בדמוגרפיה עסקינן, אז למשל בשבוע שעבר נערכה פגישה של עסקנים מ"העדה החרדית" עם משקיעים חסידי סאטמר והוחלט שכל מי שיקנה דירה בקריית היובל יקבל הלוואה של 50 אלף דולר בתשלומים קטנים ללא ריבית.
יש לציין כי ב"עדה" מאמינים כי מעשי אנשיה דווקא באים להיטיב עם ירושלים. הם מאמינים בכל לבם כי הצלחת מאבקם תמנע בעתיד אסונות גדולים לעם ישראל.
גם חבר המטבחון של הגאב"ד, שלמה פפנהיים, מחזיק בעמדה מסויגת מאוד כלפי האלימות שהשתוללה ברחובותיה החרדיים של ירושלים בתקופה האחרונה: "אני לא יודע איזו דעה תנצח, אבל המחיר שאנחנו משלמים הוא יקר מאוד. אנחנו לא רוצים שהבחורים יכנסו לבית סוהר, כי הם לא ילמדו שם יראת שמים. גם מה ששמענו שקורה במעצר זה מזעזע. איך הפשיטו בחור תמים ודיברו איתו ניבול פה. מלחמה כזו היא נזק גדול לישיבות. כדי ללמוד צריכים הרבה לשבת, וכשיש תנועה המתח הזה מאוד מזיק. לכן, המחיר שאנחנו משלמים על קדושת השבת הוא מחיר יקר מאוד".
פפנהיים גם מצטט מהמקורות: "כל המתאבק עם מנוול - מתנוול. למה לנו להיכנס לדברים האלה?", הוא תוהה.
מצד שני, על אף עמדתו המרוככת, נראה שגם פפנהיים מתחבט קשות בסוגיית ההפגנות. מאחר שאנשי "העדה החרדית" לא מצביעים בבחירות ואין להם נציגות פוליטית בכנסת ובעירייה, ההפגנות משמשות אקט המחאה היחיד כמעט העומד לרשותם. עם זאת, הוא טוען בתוקף כי "מעולם לא היה רב שנתן הסכמה לאלימות. לא לשריפת זבל. לא השמצה של שוטר וודאי שלא לקרוא לו נאצי. אלה שנהגו כך - זה השבאב. ואם יש ב'עדה' שבאב שלא שומע לרבנים, זה כבר צעד רחוק".
איפה הם החיילים ההם?
ההשוואה בין התקופות השונות, הימים ההם וכיום, לנוכח המערכה נגד פתיחת החניון בשבת, כמו עולה מאליה בשיח הפנים חרדי. היא משמשת אבן בוחן לכוחה, השפעתה ודימויה של "העדה החרדית", בעיקר ביחס לשאר הציבור החרדי.
הפגנה בירושלים. רבים בקרב החרדים מעדיפים את הפרגמטיזם צילום: פלאש 90
"היום אין את החיילים של עמרם בלוי. הוא לא היה צועק על השוטרים 'נאצים' ובורח. הוא היה עומד וחוטף מכות. היום אולי עדיין יש עוד כמה כמוהו, אבל הם זן נכחד", מחווה צעיר חרדי את דעתו על כישלון המאבק האחרון שניסתה "העדה החרדית" לצבור תאוצה אצל הציבור החרדי הרחב.
בלוי ושאר לוחמיה של "העדה החרדית" לדורותיהם עדיין זוכים להערכה רבה בקרב צעירים על עמידתם האיתנה נגד הפגיעה בעקרונות היהדות. אלא שכיום ההרגשה היא שהדברים כבר אינם רלוונטיים. על פני האידיאולוגיה הקנאית רבים מעדיפים את הפרגמטיזם הנוח.
"רוב הציבור החרדי טוען שברקת ניצח, ולא חשוב מה הסיבה", קובע בנחרצות אותו צעיר חרדי. "בסופו של דבר ברקת היה חייב לפתוח את החניון בגלל ההפגנות של החילונים שבחרו בו, ובכל המלחמות אנחנו רק נפסיד, וזה יהיה בכל דבר שנעשה. אז מורידים את הראש, מחכים חמש שנים ומנסים עוד פעם. נתחיל מההתחלה".
"אולי יהיה מיקי לוי", מקווה חברו היושב לצדו. כחסיד בעלז, הוא מעדיף דווקא את הטקטיקה שבה נקט האדמו"ר שלו, הרב יששכר דב רוקח, כאשר נפגש עם ברקת לפני כשבועיים בעיצומן של הפגנות המחאה. "ב'עדה החרדית' כעסו עליו ויצאו נגדו בכל מקום, אבל הוא למעשה אמר: אני אשמור על עצמי ואתם על עצמכם. אני לא מאמין בהפגנות. זה המסר".
לדבריהם, "בבר אילן זה היה צודק כי זה היה ממש בלב השכונות החרדיות. אבל מה אכפת לנו מחניון ספרא או קרתא? זה מאבק מיותר שלא צריך אותו והוא לא מעניין אף אחד. הציבור אדיש. בתכל'ס, כמה אנשים נורמלים נעצרו? מי יוצא להפגין? כמה שבאבניקים. לא ממש ראו את האנשים והציבור הרחב בהפגנות כי החילונים בכל מקרה נוסעים בשבת והמכוניות שלהם בדרך לחניון בכלל לא עוברות דרכנו", טוענים השניים.
כהוכחה שאין הם קול בודד ויחיד הם חדים חידה: "בבני ברק הכריזו על שלושה מוקדי הפגנות. כמה הגיעו?".
15 איש?
"הגיעו המספר הזה פחות 15. אנשים לא הגיעו. לא מעניין".
קשה לומר שההסתייגויות הנשמעות מכיוונו של הציבור החרדי מכות את אנשי "העדה החרדית" בתדהמה. לדידם, מדובר בעדות על רפיסות הציבור החרדי אל מול הפגיעה בקודשי ישראל ובסטטוס קוו.
"הרי יש דבר כזה בעולם שמישהו יכה את היד שמאכילה אותו?", שואל קרויס בבוז. "אנחנו לא חייבים אותם, הם בין כה וכה אף פעם לא יוצאים להפגנות", הוא מצהיר ובאותו הקשר הוא מזכיר שפעם כתב האדמו"ר מסאטמר שאסור להתחתן עם מי שמצביע בבחירות והגבאי שלו טרפד את העניין.
"אמרו שזה יותר מדיי חריף, אבל עד היום מתחרטים על זה. אם זה היה המצב היינו מובדלים יותר והיו יותר מבינים מה שאנחנו אומרים". לדבריו, המלחמה נגד פתיחת החניון על ידי העירייה, לא פרצה מפני שמדובר בחניון הסמוך לשכונות החרדיות או לאו, אלא ש"היום זה חניון, מחר זה קניון. אכפת לנו כי מחר יפתחו תחבורה ציבורית בשבת".
"אם היינו הולכים לקלפי ברור שראש העירייה היה פרוש"
אחת מהסיבות העיקריות לפריצתו של המאבק האחרון נעוצה בהודעתו של ברקת כי הליך פתיחת החניון נעשה בהסכמת הנציגים החרדים בעירייה. בעוד ש"בעדה החרדית" הכריזו על מלחמה שערה נגד ההחלטה, החרדים בקואליציה העירונית העדיפו את הליך הפשרה.
הפגנת העדה. אם היו משתתפים בבחירות האחרונות, ברקת לא היה נבחר צילום: פלאש 90
כשהתלהטו הרוחות גלגל סגן ראש העירייה, יצחק פינדרוס, את האשמה לפתחה של "העדה החרדית" וטען ש"אם 'העדה החרדית' הייתה משתתפת בבחירות, אולי כל זה לא היה קורה".
פפנהיים גורס כי מבחינה ריאלית פינדרוס אולי צודק. "אם היינו הולכים לקלפי ברור שראש העירייה היה פרוש ולא ברקת. אבל הרבנים שלנו אומרים: אסור לבחור. אז אנחנו שמים בצד את כל החשבונות הפוליטיים ולא בוחרים".
כך או כך, פפנהיים אינו מצר על אי ניצולו של הכוח האלקטורלי. "'העדה החרדית' היא כמו מצפן", הוא מוסיף, "מכיוון שהיא לא מקבלת תקציבים, ואנחנו בלתי תלויים באף אחד, אז אנחנו גם אומרים דברים שאחרים לא היו מעזים להגיד. גם הציבור החרדי לא יכול להגיד שהדברים אינם צודקים".
השבת יקראו בבתי הכנסת את פרשת פינחס, המשמשת סמל ומופת לקנאות לשם שמים. פפנהיים מבקש בסיום השיחה עמו לעשות את ההקשר האקטואלי.
"פינחס הרי היה רוצח, לא? ומה הקדוש ברוך הוא נתן לו? ברית שלום. כי הוא עשה זאת מתוך אהבה לעם ישראל ובזכות מעשה הקנאות שלו נעצרה המגיפה שכבר הספיקה להפיל 24 אלף חללים. קנאות שבאה מתוך אכזריות היא פסולה לגמרי. וקנאות מתוך דאגה לעם ישראל זוהי קנאות אמיתית".
נא להמתין לטעינת התגובות
