מזון בע"מ: הצד האפל של תעשיית המזון
food inc. הוא סרט דוקומנטרי, אבל בהרבה מובנים הוא גם סרט אימה. הסרט מנסה לחשוף את מה שתעשיית המזון מנסה להסתיר. הדמיון הבולט הוא לתעשיית הטבק – החברות הגדולות שרק רוצות למקסם רווחים ולא משנה מה המחיר שנדרש לכך
אם לתמצת את הסרט במשפט אחד, .Food Inc (או מזון בע"מ) - שאת סרטון הפרומו שלו ניתן לראות כאו - הוא סרט דוקומנטרי שעוסק בתעשייה של אשליות שמוכרת לנו אוכל מאד נוח וזול שעולה ויעלה לנו מאד ביוקר. זהו סרט דוקומנטרי, אבל בהרבה מובנים הוא גם סרט אימה, כי הוא חושף את הצד האפל של תעשיית המזון, זה שהתעשייה מנסה בכל כוחה להסתיר ואנחנו מעדיפים הרבה פעמים שלא לראות.
שוב ושוב עולה מתוך הסרט הדמיון של תעשיית המזון לתעשיית הטבק – החברות הגדולות שרק רוצות למקסם רווחים ולא משנה מה המחיר שנדרש לכך, רשויות שדואגות יותר לתאגידים מאשר לצרכנים וצרכנים שנכנעים למכונת שיווק משומנת ומשכנעים את עצמם שזה בסדר לאכול כך במקרה הטוב או שפשוט אין להם מושג שזה מאד לא טוב להם במקרה הרע. ההבדל היחידי הוא שכאן זה נוגע ל-99% מהאמריקאים ולא רק ל-20% מהם.
הסרט לא ממציא את הגלגל. מי שראה את "לאכול בגדול" (Supersize me) או את "פאסט פוד", המבוסס על ספרו של אריק שלוסר "Fast Food Nation", ימצא ב-Food Inc לא מעט פרטים שיהיו לו מוכרים מהסרטים הללו, במיוחד מ"פאסט פוד", מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שאריק שלוסר הוא אחד ממפיקי הסרט. עם זאת עדיין מדובר בסרט חשוב ששם את כל החלקים של הפאזל ביחד ומציג תמונה שלמה ועגומה של תעשיית המזון.
למרות שנוח אולי לתייג אותו באופן אוטומטי כסרט אנטי-תאגידי של כמה ליברלים ממושקפים מהחוף המערבי שמתעלם ממגבלות המציאות ומחפש פתרונות אוטופיים שאינם ריאלים, הרי ש-Food Inc רחוק מלהיות זעקה ילדותית של המלך הוא עירום. אם כבר, מדובר בדין וחשבון נוקב, שמנסה להבין איך קרה שתוך כמה עשרות שנים נהפכו האמריקאים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, לשפוטים של כמה חברות מזון גדולות שעושות כל מה שביכולתן כדי למקסם רווחים על חשבונם, מאכילות אותם במזון זול, שמן ולא בריא וכל מה שהאמריקאים יכולים להגיד זה לבקש עוד ועוד.
הסרט מנסה ב-94 דקות לתמצת את הדרך שבה הגענו עד הלום ולהראות
זהו לא סרט לבעלי קיבה רגישה ויש לו מעט תמונות לא נעימות של חזירים, פרות ותרנגולות שחיים בתת-תנאים לפני שהם מגיעים לצלחת שלנו, אחרי שהסרנו מהאריזה שלהם את העטיפה עם תמונה של חווה פסטורלית, שהמרחק בינה ובין המפעל שבו באמת מעובד הבשר שאנחנו אוכלים הוא כמעט כמו המרחק מכאן לירח. אבל זהו סרט על המציאות ובמציאות הזו, גם תרנגולות שגדלות בכיף בחווה של ג'ואל סלטין בוירג'יניה, אחד מהגיבורים הטובים הבודדים בסרט, נשחטות בסוף בדרך לצלחת שלנו והמצלמה לא חוסכת מאיתנו גם את הרגעים הללו. כך שבכל מקרה מומלץ לא לאכול ארוחה בשרית כבדה לפני הסרט.
אחת הסצנות החזקות בסרט לא מתרחשות במפעל לעיבוד בשר או בלולי סוללה מחניקים אלא דווקא בסניף של בורגר קינג. רואים משפחה היספנית קשת יום של אבא, אמא ושתי בנות נכנסים לדרייב אין של סניף בורגר קינג וקונים שמונה המבוגרים בדולר כל אחד ושתייה קלה לארוחת ערב, אותה יאכלו תוך כדי נסיעה באוטו. סך הכל המחיר של הארוחה כולה מסתכם ב-11 דולר ו-36 סנט. בלי קניות של מצרכים, בלי זמן הכנה, בלי כלים מלוכלכים ועם אוכל טעים סך הכל. נשמע מצוין, לא? ובכן, לא כל כך. הארוחה הזו מתברר עולה למשפחה הזו (ולרבות שכמותה) ביוקר רב.
אבי המשפחה חולה בסכרת ובריאותו הרופפת מאיימת גם על פרנסת המשפחה. האמא מתנצלת ומסבירה שהם קונים ארוחת המבורגרים כי אין להם זמן להכין ארוחת ערב ואין להם כסף להכין משהו אחר, כי הם זקוקים לכסף לקניית תרופות לאבא לטיפול בסכרת. האבסורד הוא כמובן שמי שאוכל פאסט פוד על בסיס קבוע מגדיל באופן משמעותי את סיכוייו לא רק להשמנת יתר אלא גם לחלות בסכרת. מה שעצוב עוד יותר כאן הוא שכל המשפחה, כולל האבא, שותים משקאות קלים עם ההמבורגרים שלהם במקום לשתות מים (כאן זמן וכסף כבר לא יכולים להוות משקל נגד) ובכך לא רק שהם גומרים על האבא, אלא גם מגדילים משמעותית את סיכויי הילדות לחלות בסכרת.
וכאמור, זו לא רק המשפחה הזו. הסרט מגלה את הנתונים הלא יאומנים הבאים – לפי נתוני ה-CDC, אחד מכל שלושה ילדים אמריקאים שנולדו אחרי שנת 2000 יפתח סוג כזה או אחר של סכרת. כשמדובר בשחורים ובהיספנים היחס הוא אחד מכל שניים. וכל זה קורה בין היתר בגלל התמכרות למשקאות קלים ופאסט פוד שמוכרים להם בזול.
האם המשפחה ההיספנית יכולה למצוא תחליף ראוי לארוחה בבורגר קינג שהוא קל להכנה וזול באותה מידה? זו אחת השאלות החשובות שעולות בסרט. איך אפשר לייצר חלופות שיתחרו במקדונלדס ובקוקה קולה, בבורגר קינג ובפפסי קולה? הסרט לא מציג תשובות ברורות (למרות שכבר חישבתי ובדקתי וממש אין בעיה לעשות בבית בזמן קצרצר שמונה סנדביצי'ם לא רעים בכלל בעלות של 11 דולר), אבל הוא כן מציג חלופה רצינית אחת: וול-מארט.
הרשת, הידועה במחיריה הזולים במיוחד, שעד היום הציעה בעיקר מוצרי מזון שנגדם הסרט יוצא, מציעה כיום מספר גדל והולך של מוצרים אורגניים, טבעיים ובריאים יותר במחירים נמוכים במיוחד. הסרט מראה לדוגמה שיתוף פעולה שפעם רק אפשר היה לחלום עליו בין וול-מארט ו-Stonyfield Farm, צרנית חלב ויוגורטים אורגניים ואחד מסיפורי ההצלחה הירוקים הגדולים ביותר.
ישנה סצינה משעשעת שבה נציגי וול-מארט מבקרים אצל החוואים של Stonyfield ואלו מתוודים שכף רגלם מעולם לא דרכה בוול-מארט. אז הם אולי אף פעם לא היו שם, אבל מאה מיליון אמריקאים קונים בסניפי וול-מארט מדי שבוע ולרבים מהם זו יכולה להיות האופציה הכי רלוונטית למצוא חלופה טובה לג'אנק פוד שהם צורכים כיום.
אבל כפי שהסרט מסביר הבעיה היא לא רק מציאת חלופות הולמות, אלא גם מודעות לבעיה. בלי שתדע שיש לך בעיה, איך תוכל בכלל להתחיל לחפש לה פתרונות? Food Inc מראה עד כמה גם כיום בעידן המידע, חברות המזון הגדולות עושות כל מאמץ שנדע כמה שפחות על מה שאנחנו מכניסים לגופנו וגם לא חוסכות במאמצים לרוקן מתוכן את הפיקוח עליהם בידי גופים שלטוניים שונים (מישהו אמר קשר בין הון לשלטון?).
כאן גם עיקר חשיבותו של הסרט – בהגברת המודעות של צרכנים ובהעלאת סימני שאלה חשובים שעד היום נדחקו איכשהו לשוליים. לא ברור עדיין אם הסרט יהיה לתעשיית המזון מה ש"אמת מטרידה" היה להתחממות הגלובלית, אבל נשאר לקוות שהוא לא יהפוך לסרט סינמטקים שולי, כי בסופו של דבר הוא מתרכז באמריקאים, אבל רלוונטי לחברה המערבית כולה ואם לא נתחיל לעשות משהו בעניין, הספינה שלנו עוד עלולה לטבוע בסוף לא בגלל גזי חממה, אלא ממשקל יתר.
הסרט מומלץ ביותר. תראו אותו ותשתדלו לאכול לפני ואחרי אוכל אמיתי, לא יותר מדי, עם הרבה ירקות ופירות ופחות בשר.
נא להמתין לטעינת התגובות
