הלוחשת לג'ירפות: מהפכת הקואוצ'ינג מגיעה לספארי
השימפנזות כבר לא בחרדה ממגע אדם, הטיגריס משועשע מתמיד והקנגורואים מקבלים טיפול רפואי בלי הרדמה. הכל בזכות מהפכת הקואצ'ינג של שתי מאמנות-מטפלות, שפיצחו סופסוף את נוסחת הקסם לליבן של החיות: חיזוקים חיוביים. אלון גל - גרסת הגמל
עד לפני חודשיים מבצע שינוע ג'ירף ממתחם הג'ירפות אל הספארי-מרחק של 200 מטר בערך-דרש 18 אנשי צוות שעזבו את הכלובים והחיות והעיסוקים האחרים שלהם ופינו יום שלם למשימה. כדי להעביר ג'ירף כזה, אפילו מרחק של שלושה מטרים בלבד, נדרשה זריקת הרדמה מסוכנת. אנשי הצוות שמפקחים על התהליך ידעו שהסטטיסטיקה לרעתם: במשך שנים הם דיברו על ג'ירפה אחת שמתה מתוך שלוש שעוברות הרדמה. היום, אחרי ניסיון רב שנצבר, המספרים טובים יותר, אבל לא מספיק. גם אחת לשש או לתשע, כשמדובר בבהמה אצילית המתנשאת לגובה שישה מטרים, הן נתון שקשה להשלים איתו.
אלא שאת דובלה לא הרדימו. דובלה הלך מרצונו החופשי. גלי ברקוביץ', הקואוצ'רית האישית שלו, אחראית להישג. כל מה שנדרש ממנה הוא עבודה יומיומית, איטית וסיזיפית במשך שלושה חודשים, במטרה לשכנע את דובלה להיכנס לבד לעגלה. גלי הגיעה אליו מדי בוקר עם קערה גדולה של תערובת המזון שהוא הכי אוהב (לא שקיות של במבה), מקל עם כדור בקצה ומכשיר קטן שמשמיע קליק של נקישה כשלוחצים עליו. היא ניגשה אל הג'ירף ממרחק סביר ועודדה אותו להתקרב אליה. זה התחיל בסירוב נחוש, אבל אחרי כמה שבועות נעלם החשש ודובלה ניגש. אחר כך עודדה אותו גלי לקרב את האף לכדור שעל המקל. איך? פעם אחת הוא עשה את זה במקרה ואז שמע קליק וקיבל אוכל. ואז זה קרה פעם נוספת, ושוב קליק ואוכל.
המוח הקטן שבראשו הקטן של דובלה הנבון הצליח לפענח את המהלך הלוגי המורכב הזה. אחרי מספר שבועות כאלה, שבהם כמעט נגע או לא נגע או נגע קצת וקיבל צ'ופר, הבין הג'ירף שבקצה אפו-איבר שהתייחס אליו עד כה בשיוויון נפש-יש אוצר. וצליל הקליק הוא סימן לדברים טובים. וגלי, חיה לא מרושתת בעליל עם צוואר קצר ובלי קרניים, היא מאגר של שעשועים שעוזרים לו להפיג את השעמום וגם משביעים את תיאבונו.
אחרי שנרכש אמונו של הג'ירף, התחילה גלי לקרב אותו אל העגלה שכבר הונחה מבעוד מועד באחד מפתחי המתחם. דובלה התקרב בזהירות. יום אחד ראה את דלת העגלה נטרקת בטעות ומיהר להסיק שמדובר בעב"מ רוחש מזימות וכוונות זדון. לקח חודש שלם מהרגע שדובלה הסכים להכניס את ראשו לעגלה ועד שהואיל בטובו להכניס גם את הטוסיק. ועוד כשבועיים של עבודה יומיומית עד שגם ארבע רגליו והזנב היו בפנים. יום אחד, בתחילת מאי, הוא פשוט עמד שם כולו ונשנש להנאתו תערובת של אוכל ג'ירפות. מכאן לספארי הדרך כבר היתה קצרה, וברגעים אלה נהנה דובלה מחיי בטלה מאווררים במרחבי הסוואנה הרמת-גנית.
העבודה של גלי עם דובלה, זאת שבסופו של דבר חסכה ממנו את ההרדמה, נקראת קואוצ'ינג, אימון. מדובר בתחום עולמי חדש, שתפקיד העוסקים בו שונה לחלוטין מזה של המטפל הקלאסי המאכיל ומנקה את החיות, כמו גם מזה של הווטרינר. בטרם הפכה לקואוצ'רית עטורת ההישגים של דובלה, למדה גלי ניהול, אימון והעשרת חיות בגן החיות האמריקאי הלימודי שבמכללת מורפארק בקליפורניה-מוסד אקדמי יחיד מסוגו בו אפשר ללמוד לתואר אימון, לא אילוף, של בעלי חיים.
תשכחו את מה שלמדתם בטלוויזיה מאלון גל ומיכל דליות. קואוצ'ר של חיות לא עוזר לפיל לנהל נכון את הכנסותיו או מייעץ לבבון כיצד לפתוח עסק. הקואוצ'ר מתמקד בשיפור איכות החיים של חיות בר בשבי: הקלה בטיפולים רפואיים, צמצום מספר ההרדמות, מניעת סטרס ובד בבד אספקת פעילויות העשרה לשעות הפנאי ועידוד אתגרים גופניים ומוחיים שמטרתם לתחזק את החיה ולא, חלילה, לבדר את הצופים.
כאן טמון ההבדל המשמעותי
לגלי יש מלאי ענק של "גזרים" והמקל שלה, אשר משמש כשלוחה של היד למען ביטחונה האישי, לעולם לא ישמש כדי להכות. היא מעודדת התנהגות חיובית ולא חובטת בהתנהגות השלילית. היום כשדובלה כבר בספארי, גלי עדין מבקרת אותו לעתים תכופות. היא עובדת איתו ועם יתר הג'ירפות על טילוף - פרוצדורה רפואית שעליהם לעבור אחת לשנה וחצי שנתיים ושעד כה היתה כרוכה בהרדמה; היא מרגילה אותם למגע ברגליים; היא מלמדת אותם להיכנס ל"שרוול" (מעבר צר בין שתי גדרות ברזל שמאפשר בדיקות דקדקניות ואפילו טיפולים ללא הרדמה) ולעבור מרצונם החופשי ממתחם למתחם, עם חיוך ג'ירפי ותוך כדי נגיחה גבוהה ואוהבת. ביחסים ביניהם אין הרמות קול, רק קליקים ומילים חמות בטון רך: "כל הכבוד, דובלה!".
אל הספארי נכנס האימון בדלת האחורית. הכל התחיל לפני כשנתיים כשדוקטורנט מאוניברסיטת תל אביב ביקש לערוך מחקר על אימון והעשרה של שימפנזים. "שמענו על הנושא לפני זה", אומרת שגית הורוביץ, דוברת הספארי, "אך הוא היה מאוד רחוק מאיתנו". הניסוי החל בבתי הלילה של השימפנזים בשיתוף פעולה עם המטפלת שלהם, נתי קובץ-תם. מאחורי נתי היו 20 שנות ניסיון המבוססות על אמנתו הישנה של המוסד. גם היא האמינה עד אז שצריך לשמור על מינימום מגע עם חיות הבר על מנת לאפשר להן לקיים חיים דומים לאלה שבטבע. היא הביאה להן אוכל; והן נמלטו מפניה.
"נתי היתה נגד העניין לחלוטין. השיטה שונה כל כך מכל מה שהאמנו בו עד אותו רגע", מספרת הורוביץ. "התנגדתי נחרצות", מאשרת נתי, "אבל ברגע שהתחלנו לעבוד עם השימפנזים שעד אז הכרתי כל כך טוב מרחוק, נדלקתי. כל הגישה שלי השתנתה".
אחרי כמעט שנה של עבודה, הרגילה נתי את השימפנזים להיצמד לחזית המסורגת של בתי הלילה כשהיא ניגשת אליהם, אחד-אחד ולפי התור. להושיט לה אוזן, פה, כתף וישבן, יד ועוד יד ואז את הרגליים. היא מעמידה פנים שהיא נותנת זריקה ושמה טיפות ומודדת חום, גם כשהטיפולים האלה בכלל לא נדרשים. בפעם הבאה שאביב-שימפנזה בן 16 במשקל 70 קילוגרם שבאופן עקרוני לא יהסס לפרק לבן אדם מפרקת ואז לשחק עם גופתו-יצטרך טיפות אוזניים, לא יידרש וטרינר שירדים או יטשטש אותו. גם לא יבודדו את אביב ויכניסו את כל השימפנזים לחרדה. רק יגידו לו להושיט אוזן והוא יושיט. זהו.
נתי נכנסת בבוקר למסדרון הצר ובו בתי הלילה של השימפנזים. בידיה היא נושאת מגש רום סרוויס עם ההזמנה המיוחדת של לקוחותיה: סנדוויצ'ים מלחם מלא עם שכבה נדיבה של גבינה לבנה וצנצנת גדולה של גרבר תפוחי עץ. היא מתחילה עם אבשלום בן העשר-אוזן, כפית גרבר לפה. כתף, כפית גרבר לפה. יד, יד, גרבר גרבר, רגל, רגל, גרבר, גרבר ובסוף סנדוויץ' עם גבינה. בדרך הוא שומע הרבה "כל הכבוד" ו"יפה מאוד".
"אחרי שראינו את ההשפעה של האימון על השימפנזים והיינו די המומים, הרגשנו כולנו שנפקחו לנו העיניים", מודה יהודה בר, מנכ"ל הספארי, "הבנו שלשם מועדות פנינו. התחלנו ללמוד את הנושא, ואז הופיעה גלי, שבדיוק סיימה את הלימודים בתחום והציעה את עצמה לתפקיד. זה היה עיתוי מושלם. כיום הן עובדות יחד, גלי ונתי, ועוברות במשך היום מחצר לחצר, מחיה לחיה. המטרה היא בסופו של דבר לאמן את כל החיות בספארי".
ההקלה במתן טיפולים רפואיים היא רק צד אחד של האימון. "מבחינת החיה הוא בטח לא החשוב ביותר", מסבירה נתי ומוסיפה דוגמה: "בין השימפנזים יש נקבת שימפנזה אחת קשוחה במיוחד: רחל. היא בת 30 פלוס והיה לי מאוד קשה איתה בהתחלה. היא לא הסכימה להתקרב אליי. היא אגרסיבית. היא חמת מזג. התהליך היה ארוך ומעייף, אבל לאט לאט נשברה החומה. אני לא מצפה מכל הקופים לאותו הדבר. היכולות שלהם שונות כי הם שונים. מבחינתי עם רחל זה היה הישג ענק שהיא בכלל ניגשה לכיווני.
"יום אחד אחרי האימון שלה, עברתי לקוף הבא. היא נשארה לעמוד לידו חסרת מנוחה, אז נתתי לה עוד סנדוויץ', כמו שאני עושה עם הקופים האחרים. היא לקחה את הסנדוויץ' והעיפה אותו עליי בחזרה. היא לא רצתה את האוכל. היא רצתה את תשומת הלב, את המילים הטובות, את החיזוקים החיוביים. זה מוסיף תוכן לחייה, כמו גם לחייהם של יתר הקופים. הסנדוויץ' הוא בכלל לא העניין. כמו בני אדם, גם שימפנזים אוהבים טפיחה על השכם אפילו יותר מאוכל".
בערך במקום הזה לכודה הטרגדיה של חיות הבר הגרות בשבי וגם לכאן נכנסות הקואצ'ריות. ממש כמו אצל האדם המודרני, זה שכבר יש לו הכל, שכבר כבש כל הר, שכבר רכש את הפלזמה הכי גדולה-
גם חיות הבר שלא נאלצות להתמודד עם מאבק הישרדותי על אוכל או אזורי מחיה, חשות ריקנות. תהיה זו אולי האנשת יתר, אבל כשלא עוסקים בציד או בבריחה מטורפים, נשאר המון המון זמן
פנוי למחשבות טורדניות.
האדם המודרני מטפל במחשבות האלה עם ציפרלקס או זאנקס או קוקטיילים של תרופות או של אלכוהול. החיות מפתחות מה שמכנים "התנהגות סטריאוטיפית", מונח מעט סטרילי שמאגד מגוון רחב של סוגי התנהגות נוירוטית. נמר שהולך חסר מנוחה מצד לצד בכלוב שלו; צבוע, שרגיל להיות פעיל ברוב שעות היום, רובץ ללא מטרה; הגיריות החכמות, הדורבנית, הלאמורים השובבים, קופי המאקאו-כולם מתחילים לפתח עם הזמן טיקים או אפאתיות, כרסום עצמי או בעיות בעור.
גלי ונתי מעבירות חלק ניכר משעות אחר הצהריים בפיתוח תעסוקות העשרה לחיות. "יש היום אתרי אינטרנט ופורומים שנועדו במיוחד בשביל לחלוק את המידע הזה", מסבירה גלי, "וגם חנויות שמוכרות צעצועים ומתקנים לחיות בר. אנחנו לוקחות רעיונות ומשתמשות בדברים מהשטח. לפדנג הטיגריס, למשל, הכנו כדור שעשוי צינור כיבוי והוא התעסק איתו בהתלהבות במשך יום שלם עד שהצליח לפרק אותו. לקופים אנחנו זורקות שק יוטה מלא בהפתעות. את הצבועים מפתים עם נתחי בשר ומאלצים אותם להתנועע, לעבוד, להרוויח את האוכל. הדורבנית מקבלת את ארוחת הצהריים בתוך קופסה סגורה והיא צריכה לעבוד קשה כדי לפתוח אותה".
הלאמורים הם קופיפים קטנים וזריזים שמוצאם ממדגסקר. החצר שלהם מלאה במתקני טיפוס ונדנוד והם מנצלים אותם לתרגילי אקרובטיקה. לאמורים מתים על צעצועים ואתגרים, אבל יותר מהכל הם אוהבים סורבה. רק שבניגוד אלינו בלוטות הטעם שלהם לא כל כך אנינות. הם לא מתעקשים על ייבוא מאיטליה, ומוכנים להסתפק גם בגרבר קפוא.
נתי שולפת מהמקפיא מקלות במבוק חלולים שמולאו במחית גרבר שהפך בלילה למקפא פירות. הבמבוק צומח בכל רחבי גן החיות ולכן הוא זמין וזול ובכמויות. בקצה כל מקל יש חוט ונתי נכנסת לחצר הלאמורים וקושרת המון במבוקי סורבה מסביב. לאמורי הקאטה הקטנים והמפוספסים משתוללים. הם תופסים מקל בשתי ידיים, נשכבים על הגב ואז מחזיקים אותו גם עם הרגליים. הם דוחפים אצבע וחוטם ורגל ומגלגלים פנימה את לשונם הארוכה והמחוספסת.
אין ספק שאם היתה ללאמורים האפשרות לכתוב מכתב לקרובים שבאי האפריקאי, במבוקי הסורבה היו האירוע המכונן של היום. מחר, אגב, הם יקבלו משהו אחר שיעסיק אותם. לגלי ונתי יש רשימה של הפעלות והן מנסות לא לחזור יותר מדי פעמים על אותה הפעלה. בצד המתחם צופים במתרחש עם מידה מסוימת של זלזול לאמורי צווארון, הגרסה הפילוסופית של לאמור הקאטה השטותניק. אך גם המבט שסיגלו לעצמם, כזה של סטודנטים מהורהרים למדעי הרוח, לא מסתיר את התשוקה הלאמורית הטבעית שלהם לסורבה.
נתי ניגשת לחבורה עם הפאסון ושולפת גוש גדול של גרבר קפוא. הם מנתרים אליה ניתור מושכל ונעמדים סביבה. עשרה לאמורים גדולים, שחורים או כתומים, אוכלים לה מכף היד, מלקקים את האצבעות, תופסים את שרוול המכנסיים ואפילו מזנקים על הכתף או על הגב. אתה צריך להיות במצב של מוות מוחי כדי לא להתאהב בחיה החתולית-דביבונית העדינה והמצחיקה הזאת.
"בפעמים הראשונות שנכנסתי אל הלאמורים כל כך רציתי לקחת אחד הביתה", מודה נתי, "אני מזכירה לעצמי כל הזמן מה המטרה של כל זה, למה אני כאן, שזה בשבילם ולא בשבילי ושבשורה התחתונה מדובר בחיות בר ולא בחיות מבויתות. הן חייבות להיות בסביבה שהותאמה להם. בית של בני אדם לא עונה להגדרה".
גלי ונתי צריכות לשמור על האיזון העדין שבין אימון לבין ביות. גם ברגעים הכי אינטימיים בין נתי לבין רחל או בין גלי לבין דובלה, חייב להישמר דיסטנס ברור. אם דניסה רוצה גירוד קל בצוואר, גלי תיתן לה. מי יגיד לא לג'ירפה בסוף הריון. אבל גלי בחיים לא תיזום. כשחבורת הקנגורו ניגשת מספיק קרוב אל נתי, היא לא מחבקת או מלטפת אותם, גם אם היתה רוצה. מה שכן, עכשיו היא יכולה למרוח להם חומר נגד זבובים על האוזניים, לתת אנטיביוטיקה ולשים טיפות נגד פרעושים על הצוואר-פעולות שנעשו עד כה בהרדמה או בטשטוש ותוך כדי בידוד. וזאת בדיוק המטרה, לא להפוך את הקנגורו לפודל.
"קשה לדמיין את השינוי שהאימון חולל במתן הטיפול הרפואי לחיות", מודה הווטרינר של הספארי ד"ר יגאל הורוביץ, "פעם כל פרוצדורה היתה כרוכה בהרדמה, גם אלו הפשוטות ביותר. תרופות נאלצנו לתת לעתים עם חצים מרחוק. לא רק שמידת הסכנה ירדה, גם רמת הלחץ והחרדה של החיות הופחתה משמעותית. הדבר בא לידי ביטוי בחיי היומיום שלהן ולאו דווקא בזמן טיפול".
התחום עדין בחיתוליו אבל כל אנשי הספארי ובראשם יהודה בר, מודים שמדובר במהפכה. "אימון והעשרת החיות נמצאים כרגע בראש סדר העדיפויות", מסביר בר, "יש לנו שתי נשות צוות שזה כל תפקידן וגם הן מכשירות את המטפלים לאמן את החיות שבהן טיפלו במשך שנים. המשמעות תהיה בסופו של דבר שינוי מהותי בדרישות תפקיד המטפל של החיה. מטפל?מאמן הוא תפקיד עם המון אחריות שמחייב אינטואיציה, סבלנות, שכל בריא ולא מעט הכשרה. כבר לא מספיק לנקות ולהאכיל.
"השינוי הזה גם מסמן מהפכה בגישה. החיות בספארי ובגן החיות שימשו בעבר לצורכי בידור בלבד, ומנהלי גני החיות חשבו בעיקר על דרכי תצוגה לקהל המשלם. היום המצב שונה. המחשבה היא בעיקר על רווחת החיה וטובתה, גם במחיר שלטיגריס יהיה מקום להסתתר כשהוא נמצא בגירוי יתר ושהקהל לא יוכל לראות אותו בזמן הביקור".
גלי ונתי יושבות כעת בחדרן וגולשות באתר אינטרנט שמוכר צעצועים לנמרים. הן יודעות שהדרך לשם-לתקציבים לצעצועי נמרים קנויים (כדור משחק ענק ב-135 דולר או קרחון ב-250 דולר, לא כולל דמי משלוח)-עדיין רחוקה, וניגשות לגזור עוד צינור כיבוי ולגזום עוד ענפי במבוק. גלי ממשיכה לאימון הצבועים המנומנמים מדי, הגירית המדוכדכת קלות ומשם אל אפרים, האלפקה המשוגע, שעד לאחרונה היה יורק ובועט בכל מי שהתקרב לכיוונו. עכשיו הוא נכנס לצריף הטיפול שלו בשמחה, מטופף לצלילי ה"קליק" . מתברר שבסופו של יום גם אלפקה מתבגר ועצבני בסך הכל רוצה שמישהו יגיד לו "ילד טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
