4 שנים להתנתקות: האיש שעצר את הבולדוזרים
מה עדיף: המון פלסטיני משולהב המסתער על בתי הכנסת או דחפורים של צה"ל שיהפכו אותם לאבק? הממשלה אפילו לא הקדישה דיון לנושא והעדיפה להתעסק בגורל החממות בגוש קטיף. עו"ד גלעד קורינאלדי מצא עצמו בתפקיד הסנגור של המבנים שלא היה להם פה. בספר חדש, "משפט נעילה", הוא מתאר איך מנע מישראל להיות המדינה הראשונה שמחריבה בתי תפילה יהודיים. כתבה שנייה בסדרה
במשרדו הממוזג של עורך הדין פרופ' מיכאל קורינאלדי בירושלים, לא היה זכר לסערת הרוחות באותו יום שני בחודש אוגוסט, שבוע לפני תחילת ביצוע ההתנתקות. ואז הגיע הפקס. פיסת הנייר מצאה את עצמה במהירות בתיבת הדואר הנכנס, יחד עם שאר הניירת המשפטית.
המכתב בן ארבע השורות שנפתח במילים "אדון נכבד" עתיד היה לשנות את חייו של גלעד קורינאלדי, בנו של הפרופ'. "הנדון: שימור בתי כנסת ומקומות קדושים. אני פונה אליך בזאת שתפעל בכל דרך אפשרית להגן על בתי הכנסת בחבל עזה. בהסתמך על החלטות האו"ם לשימור מקו פ מות קדושים ועל פי ההלכה. ניתן ליצור קשר עימי בטלפון". על החתום היה הרב האזורי של חבל עזה, ישי בר-חן.
קורינאלדי, אז עורך דין בן 36 שעסק בנושאי קניין רוחני, התעכב על הפקס. "היה משהו בפנייה הנואשת הזו, התמימה, משהו שהצית לי ברק בעיניים. לפני כן מעולם לא עסקתי בנושא. ידעתי שיש התנתקות וכאבתי את כאבם של המפונים אבל לא עשיתי דבר בעניין. ראיתי במכתב הזה משהו שיש בו עניין וראוי להילחם עליו. הלכתי עם זה לאבא שלי. הוא אמר לי 'עזוב. זה חסר סיכוי'. התגובות הראשוניות במשרד היו 'טוב, נו. עוד הזוי מגוש קטיף ששלח פקס'. וזה עוד היה כתוב בכזאת לקוניות. הם אפילו לא התקשרו לוודא שהפקס הגיע. החזרתי את זה לתיבת הדואר הנכנס והמשכתי כרגיל".
אבל שום דבר לא היה רגיל מאז. המחשבה על גורלם של בתי הכנסת החלה לנקר בראשו של הפרקליט הצעיר וסירבה לתת לו מנוח. "חשבתי לעצמי, רגע, מה באמת קורה עם בתי הכנסת? בדיקה מהירה העלתה שהם פשוט נשכחו מסדר היום. שכחו אותם? מה זה, שכחו אותי בבית? איפה כל רבני גוש קטיף, איפה הכתומים, מינהלת סלע, איפה המדינה? לא, זה לא יכול להיות".
אבל כך היה. כותבי ההיסטוריה של ישראל המודרנית עוד ינסו להבין איך קרה שבשלבי ההכנה של תוכנית ההתנתקות שכחו המדינה והממסד הדתי את הטיפול בבתי הכנסת בגוש קטיף. לא היתה תוכנית מגירה לטיפול בנושא, לא נערכה עבודת מטה, מועצת הרבנות לא טרחה להתכנס כדי לדון בנושא, ובממשלה נזכרו מאוחר לקבל החלטה שדנה בגורל 26 בתי הכנסת של הגוש - וגם היא עמומה ומעורפלת.
המחשבה נודדת מיד אל פינוי קברי המתים מבית העלמין של גוש קטיף. לפני ארבע שנים תיעדתי מקרוב את התהליך המייסר של פינוי 48 הקברים, שביצעו הקברנים הצבאיים בעיניים קרועות ודומעות, בדממה ובתפילה שקטה. תהליך שנעשה אחרי חישוב של אינספור תרחישים, ובעדינות אין קץ. קשה לדמיין את הצעקה שהיתה קמה אם פינוי הקברים היה מטופל בכזה יחס רשלני ומחפיר. אבל מתברר שאת בתי הכנסת השאירו מאחור.
ביוני 2004, כחלק מההיערכות להתנתקות, קיבלה ממשלת ישראל את ההחלטה הבאה: "ככלל לא יושארו בתי המגורים של המתיישבים ומבנים רגישים, לרבות בתי כנסת". בהחלטה, שכללה פירוט מדוקדק של גורל החממות, מבנים תעשייתיים, תשתיות מים וחשמל והקמת מנגנון כלכלי בינלאומי-לא הוקדשה לנושא בתי הכנסת מילה נוספת מלבד האמירה המעורפלת שהם "לא יושארו". רק לאחר שקורינאלדי הגיש עתירה לבג"ץ, שלושה ימים לאחר שהחל הפינוי בפועל, החליטה הממשלה שמשרד הביטחון יכין בהקדם האפשרי חוות דעת באשר לאפשרות לפרק בתי כנסת באופן המאפשר את הקמתם מחדש. עוד נקבע, כי החפצים הקדושים מבתי הכנסת יאוחסנו במשמורת. רק אז, לראשונה, החליטה ישראל לדון סוף סוף בגורלם של בתי הכנסת.
"זה היה מחריד ומצמרר לגלות שישראל הקדישה מחשבה כה רבה למבנים בעלי ערך כלכלי ואילו לבתי הכנסת הניחו להימחק מהיסוד. בלי ישיבה, בלי הכנה. כשגיליתי את גודל המחדל בטיפול בנושא הייתי בשוק. פקידים סיפרו לי שלא הוקדשה אפילו מחשבה אחת לנושא. לא נעשתה שום עבודת מטה. בתי הכנסת ייהרסו? יופצצו? יועתקו? ייאטמו? אף אחד לא ידע להגיד לי", מספר קורינאלדי. "למה לא לחשוב על אלטרנטיבות. אם דואגים כל כך הרבה לשרידים של חממה, למה לא להשקיע גם בבית הכנסת? מטות המאבק של הימין, מועצת יש"ע, מינהלת סל"ע, מישהו. חשבתי לעצמי שזה בטח בטיפול. כבר הגישו כל כך הרבה עתירות לבג"ץ, בטח הנושא הזה מטופל".
מדוע בתי הכנסת היו כל כך חשובים לך?
"בתי הכנסת הם סמל. הם מושא הזדהות של ישראלים ויהודים. זה עניין תרבותי, זה לא מאבק דתי. לגלות ששכחו אותם הכה אותי בתדהמה. בית הכנסת הוא הלב של הקהילה. שנים נאבקו כאן על כל בית כנסת באירופה, במטרה למנוע אפשרות שיום אחד מישהו ירצה להרוס אותו. אבל לפני שהחלטתי לקבל את הפנייה הייתי בהתלבטות. מי אני, הקטן? כולה קיבלתי פקס. אני יכול לעצור מערכת משומנת שהעבירה את כל התהליכים? אמרתי לעצמי, 'הלו, תיכנס לפרופורציות'. גם אם זה נכון, האם אני הבן אדם המתאים'".
לפני הכל החליט קורינאלדי לקבל את עמדת פוסקי ההלכה ולפעול לפיה. הבחירה בין שתי החלופות-שתיהן גרועות כמעט באותה מידה-היתה קשה. "מה עדיף", הוא שואל, "להשאיר את בתי הכנסת עומדים על תילם ולהעניק לפלסטינים את התענוג להרוס אותם, או לבחור באופציה שבחרה המדינה-בביזיון ובתקדים שבו בפעם הראשונה, במו ידם, יהודים יהרסו את בתי הכנסת שלהם?".
קורינאלדי אומר שבהתחלה נטה לצדד באפשרות השנייה. אולם הרב מרדכי אליהו תמך בהגשת עתירה לבג"ץ שתמנע את הריסת בתי הכנסת וגם כתב "עשה והצלח" על הפקס שכלל את הפנייה המקורית. "זה הרגיש לי מוזר. מעולם לא פניתי
טיעוני העתירה להוצאת צו מניעה להריסת בתי הכנסת היו מגוונים. הראשון היה התקדים מפינוי ימית, אז החליטה המדינה להשאיר את שני בתי הכנסת באזור ולא להשמידם. אחד מהם נהרס בטעות על ידי צה"ל, השני עומד בשיממונו עד היום. שנית, נטען, הריסת בתי הכנסת סותרת את עקרונות המשפט הבינלאומי בעניין שמירה והגנה על מקומות קדושים-עקרונות שמופיעים באמנות משפטיות שישראל עצמה יזמה וחתמה עליהן. "זה תקדים מאוד מסוכן, שאיש לא חשב על ההשלכות שלו", הוא אומר בזעם. "בעולם כולו היו אומרים, 'אם יהודים הורסים בתי כנסת, למה אנחנו לא יכולים?'". לא פלא שלאחר שנודע על הריסת בתי הכנסת יהדות העולם החלה להציף את הכנסת במכתבים ותחינות נואשות להפוך את הגזרה. הרב הראשי של אוקראינה, למשל, התריע כי בעקבות תוכניתה של ממשלת ישראל, החליטה ארצו להרוס בתי כנסת ישנים שאינם בשימוש.
קורינאלדי (40), נשוי למיכל ואב לשלושה, גדל בירושלים למשפחה ענפה של עורכי דין. סבתא רבא שלו היתה עורכת דין, וגם סבתו. עד לתוכנית ההתנתקות הוא עבד אצל אביו, פרופ' מיכאל קורינאלדי, שנודע בזכות מאבקיו להעלאת יהודי אתיופיה, היה מועמד לכהן כשופט עליון והיום מרצה באוניברסיטאות שונות. אחותו, אודית, היא היועצת המשפטית של בית הנשיא. "זה משהו שעובר אצלי בוורידים. כילד אני זוכר כיצד הייתי מתלווה לאבי לבית המשפט העליון שהיה אז במגרש הרוסים, רושם לעצמי הערות בפנקס קטן ומשנן טיעונים בעד ונגד", הוא אומר.
בשנים האחרונות הוא היה מעורב בלא מעט תיקים מתוקשרים. בין היתר ייצג את דוד דבש, המוכר יותר בכינויו "דוד הכי טוב", שטען כי משרד הפרסום אדלר-חומסקי-ורשבסקי גנב את זהותו לצורך מסע הפרסום של ביטוח ישיר (דבש ניצח וזכה ב-400 אלף שקל). קורינאלדי היה גם בין המתווכים שניסו להגיע, בשלבים הראשונים של הפרשה, לעסקת טיעון בין היועץ המשפטי מני מזוז למשה קצב. בהזדמנות אחרת ניהל את המשא ומתן מול ממשלת אוקראינה בפרשת קבר הרבי נחמן מברסלב באומן.
את הערותיו במהלך אותו חודש אוגוסט רשם קורינלאדי על פתקאות, מפיות ומחברות. ההערות האלה היו חומר הגלם לספרו "משפט נעילה" (כנרת-זמורה ביתן-דביר), שמתעד בפרטנות את תהליך הצלת בתי הכנסת בגוש קטיף. "הסיפור הזה כל כך דרמטי", אומר קורינאלדי. "אופן קבלת ההחלטות בישראל הוא בלתי ייאמן. הייתי בטוח שמישהו יתעד את הסיפור, באתר אינטרנט, אולי באיזו כתבה. כלום. אז מה, אני אחכה לפנסיה שלי? כשאדוג דגים באיזה מקום אשב לכתוב את הזיכרונות? החלטתי שאני עושה את זה בעצמי".
קורינאלדי הגיש את העתירה הראשונה לבג"ץ במוצאי תשעה באב, ארבעה ימים לאחר שתושבי גוש קטיף קיבלו את הצווים לעזוב את בתיהם. ברקע הוא שמע את מבזק החדשות שהודיע כי הגוש הופך לשטח צבאי סגור. תוכנית ההתנתקות יצאה לדרכה. איש לא צפה סיכוי לעתירה נגד הריסת בתי הכנסת אחרי ש-31 עתירות קודמות נגד ההתנתקות נדחו על ידי בג"ץ. "עכשיו נזכרת? חבל לך על הזמן, אין סיכוי", סיננה לעברו מזכירת בית המשפט.
"בדיעבד גיליתי שהעתירה הזו תפסה את כולם עם המכנסיים למטה. אמרו יאללה, נמחק את הכל, ולא משנה מה המחיר. שרון לא רצה להשאיר זכר. לא פירור. שלא יהיה שום דבר שיותיר כיסופים לחבל הארץ הזה. גם ההנהגה הרבנית נרדמה בשמירה. הם יצרו את התחושה שהפינוי לא יקרה, ולא הסכימו להתמודד עם המציאות ולהיערך לקראתה".
קורינאלדי וצוותו התחילו לחשוב על חלופות יצירתיות: למה לפוצץ את בתי הכנסת כשאפשר לפרק, להעתיק, לנסר או לאטום אותם. הם פנו לקבלנים והנדסאים שהחלו לעבוד במרץ על תוכניות אפשריות. במקביל, הם למומחים מתחומים שונים שהציעו להציב כוח שמירה בינלאומי או לפנות לפלסטינים על מנת שיגנו על בתי הכנסת. קורינאלדי והאנשים שגייס פנו לנשיא ארצות הברית ג'ורג בוש, לבכירי היהדות העולמית, למזכ"ל האו"ם קופי אנאן, אפילו לוותיקן. הם הפיצו מאות מיילים ואיגרות בכל רחבי העולם במטרה להגביר את הלחץ על ממשלת ישראל להפוך את החלטתה.
"כל הזמן אמרתי לעצמי, תחשוב מנצח. אני בקרב. כל הזמן בקרב. מה עוד אני יכול לעשות. את מי עוד אני יכול להפעיל? היו לילות שקמתי באמצע הלילה ופתאום חשבתי על עוד איזה טיעון, עוד איזה תקדים. התייעצתי עם אשתי, גם היא עורכת דין, על הדברים הכי קטנים. המחשבות והרעיונות לא באים לך כשאתה יושב במשרד. זה קרה לי כשעשיתי ג'וגינג, כשהייתי בקניון עם הילדה והגלידה של התינוק נשפכת. הפעם היחידה שבה הייתי בגוש קטיף היתה כשהייתי בן 20. לא ירדתי לשם אפילו פעם אחת בכל הפרשה. הקרב שלי היה פה, בירושלים. בגוש קטיף בכלל לא ידעו שהמאבק הזה מתקיים. לפעמים היתה כותרת קטנה בקול ישראל, שורה באתר אינטרנט. אבל אני ידעתי שאני מנהל את תיק חיי. נתתי לזה את הכל".
בשלב זה התגברו הקריאות מיהודי העולם ומועצת הרבנות הראשית, שאולצה להתכנס, החליטה כי הריסת בתי הכנסת אינה מותרת על פי ההלכה. הרב הראשי יונה מצגר חזר בו מפסק ההלכה המקורי שנתן ושאיפשר למעשה את המהלך. על רקע ההתפתחויות האלה קורינאלדי פנה שוב לבג"ץ במטרה לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב ולעכב את ההריסה. הפעם זה הצליח. השופטת התורנית איילה פרוקצ'יה-אישה שלא אהובה במיוחד על הציבור החרדי והדתי-הוציאה צו עיכוב זמני להריסה. "הצלחנו לעצור את הצבא, את הטנקים והבולדוזרים. בבתי הכנסת כבר הוצמדו שלטי ההריסה. זה היה מדהים", נזכר קורינאלדי. אך השמחה היתה קצרת ימים. הרכב מיוחד של שבעת שופטי בג"ץ החליט לאשר את הריסת בתי הכנסת, לא לפני ששיגר פנייה לראש הממשלה שרון בבקשה לשקול מחדש את ההחלטה.
ב-8 בספטמבר, חודש בדיוק לאחר שקיבל את המכתב הראשון, מצא את עצמו קורינאלדי שוב מול מכשיר הפקס במשרד, מחכה להחלטה הסופית. "הייתי במתח נוראי. החלטתי לעמוד ליד מכשיר הפקס ולחכות במקום להצטרף לתפילה האחרונה בבתי הכנסת. הפקיד בבית המשפט התקשר ואמר, 'זה סוף הסיפור'.
אחרי 60 שניות יצא פסק הדין שקבע כי יש להמשיך בהריסה. כמשפטן, אתה צריך לדעת מתי להפסיד. אבל אני החלטתי שאני לא מרים ידיים. כל הזמן פיעמה בי תובנה שאין ייאוש בעולם. התקשרתי לאלי ישי. במקום משפטן, שמתי על עצמי את הכובע של הלוביסט. גם ישי אמר לי שזה סגור. החלטנו לנסוע לרב עובדיה יוסף". קורינאלדי החליט לשחק בקלף האחרון שנותר בשרוולו: "ביקשנו מכבוד הרב לחייג לנשיא משה קצב. 'קח, תשתמש בטלפון שלי, כבוד הרב', אמרתי לו".
קצב הפעיל לחצים מאסיביים על שרון באמצעות רבנים, פעילי ליכוד ושרים-בעיקר שר הביטחון שאול מופז. בסופו של דבר ממשלת שרון, שנלחמה בבג"ץ בעוז על הזכות להרוס את בתי הכנסת, חזרה בה וקבעה, תוך התעלמות בוטה מהחלטות בג"ץ, כי יש להשאיר אותם על תילם. "היה רק אדם אחד שהיה מסוגל להוציא לפועל מהלך כל כך אגרסיבי, היחיד שהצליח לסובב את הגלגל לאחור, וזה שרון", אומר קורינאלדי.
אליעזר אורבך, מזכיר המועצה הדתית של גוש קטיף, חושב שהיה צריך להרוס את בתי הכנסת. "בעיני, חילול הקודש הרבה יותר גדול כשהם הופכים בית כנסת ללול תרנגולות. מה הם היו אומרים אם התמונות האלה היו מגיעות מאירופה? ארבע שנים אחרי והפצע עדיין פתוח. הכאב לא קהה אפילו לרגע".
בסוף , קורינאלדי לא השיג את הניצחון המיוחל בבית המשפט. מה שהכריע את הכף היו לחצים פוליטיים של עסקנים ושתדלנים. "לובינג מאסיבי זה מה שהביא להכרעת הכף. אבל זה הראה לי שבן אדם אחד קטן יכול לחולל שינוי. הוא יכול לעצור את הבולדוזרים, הוא יכול לשנות את ההיסטוריה. מבחינתי אין פה הפי אנד. בתי כנסת נשרפו. עבורי, זה ניצחון עצוב".
יום לאחר החלטת הממשלה, המראות של להבות השריפה והביזה ב-22 בתי הכנסת שנותרו ברצועה (ארבעה נוספים שהיו ממוקמים בקרוואנים הועברו לישראל), החזירו ישראלים רבים לימים אחרים. היום, מרבית בתי כנסת עדיין עומדים במקומם. בית הכנסת בעצמונה משמש כמחסן של החמאס, בית הכנסת בגן אור מתפקד כלול תרנגולות, בית הכנסת בגדיד הפך למסגד, ובית הכנסת הגדול והמפואר ביותר, בנווה דקלים, עומד נטוש.
היום איש כבר לא מתפלא כשהמדינה שוב מזניחה את בתי הכנסת שלה. התמורה הכספית שהובטחה למפונים בעקבות הפקעת בתי הכנסת לא שוריינה בתקציב, ולא הגיעה אליהם. הציוד שהוצא מבתי הכנסת והושם במחסנים גדולים נהרס, נבזז כוסה בצואה של יונים והתפורר, שכן הממשלה הפסיקה לשלם את דמי השכירות לבעלי המחסנים במושב גבעתי. עד היום קורינאלדי לא מפסיק לשלוח מכתבים זועמים לפקידי הממשלה בנושא. ביום שנפגשנו, הוא קיבל הזמנה להעיד בוועדת החקירה הממלכתית להתנתקות. יש לו בטן מלאה (ממשרד הדתות אומרים ש"נכון להיום" תשמישי הקדושה ושאר הציוד נמצאים במחסן ביד בנימין ומאוכסנים בצורה מסודרת").
"היום רובין הוד לובש צורה חדשה", אומר קורינאלדי. "אם פעם היו לו רומח ושריון וכידון, היום זה התחלף בגלימה של פרקליט, בטיעונים ובתקדימים. המקלדת היא הנשק האולטימטיבי".
הרגשת כמו רובין הוד?
"הרגשתי כמו הילד ההולנדי עם האצבע שמנסה לסתום את הסכר. הגורל זימן אותי להיות אותו ילד. הרגשתי שאני עושה משהו חשוב, ושבסופו של יום, כל מה שאני רוצה זה להגיע הביתה בשלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
