ג'וליאני נלחם בפשע: המיתוס והעובדות
רבים בישראל מציינים את ראש העיר ניו יורק לשעבר כדוגמה למאבק בפשיעה. אך יש הוכחות שהקרדיט שניתן לג'וליאני אינו מוצדק בהכרח
מתברר, שגם בישראל מסכימים איתו. מהריטואל הקבוע של זעזוע ותדהמה על התגברות הפשע לא נפקד מקומו של ג'וליאני - גם לא השנה. צריך לזרז את הקמת המשטרות העירוניות "במודל ג'וליאני", אמר שלמה בוחבוט מהשלטון המקומי. וראש עיריית אור עקיבא, שמחה יוסיפוב, הרצה לשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', על הצורך לתת לראשי ערים להפעיל משטרה "כמו שעשה רודי ג'וליאני". כך ראשי ערים, קציני משטרה בעבר ובהווה, פוליטיקאים.
בישראל אוהבים את ג'וליאני - שאוהב את ישראל בחזרה. ולפעמים האהבה הזאת קצת מבלבלת. ג'וליאני היה ודאי אחד מראשי העיר הבולטים שידעה ניו יורק בשנות קיומה, אך על חלקו בבלימת הפשע ניטש ויכוח, סוער, עקרוני. גם פוליטי.
רוב המצדדים בעמדה שג'וליאני הוא מי שמיגר את הפשע הם גם תומכיו הפוליטיים, הקרובים יותר לעמדות המפלגה הרפובליקנית. רוב מבקריו באים מן המחנה הפוליטי השני. וכן - לכולם יש הוכחות, מספרים, עובדות. מדהים עד כמה סטטיסטיקה יכולה להיות גמישה, כשצריך.
אבל הוויכוח על כוחו של ג'וליאני במיגור הפשע הוא ויכוח מעניין, רלוונטי, כי בבסיסו שאלות המשותפות לכל מלחמה, בכל פשע, בכל מדינה. גרסת ג'וליאני ותומכיו, למשל, היא זו: קודמו, ראש העיר דיוויד דינקינס, כשל במאבקו בפשע מחמת סדר עדיפויות לקוי - הוא חשב שכדי למגר את הפשע צריך לטפל ב"סיבות השורשיות" לפשע, קרי עוני, מצוקה. ג'וליאני הפך את המשוואה: הפשע, לגרסתו, הוא שמביא את העוני. חסלו אותו, ויהיה יותר קל לפתור את הבעיות האחרות.
הירידה ברמת האלימות בניו יורק התרחשה במקביל לשתי תופעות סוחפות, כלל אמריקאיות: שנות התשעים היו שנים של צמיחה כלכלית, והן היו גם שנים של ירידה ברמת האלימות בכל רחבי ארצות הברית. כלומר - לא רק בניו יורק. כלומר, לאו דווקא ג'וליאני.
כאן מגיע הרגע שבו מידרדר הדיון לעימות על מספרים. נכון, קובע פרד סיגל, שעבד עם ג'וליאני וגם כתב עליו ספר בשם "נסיך העיר", הייתה ירידה ברמת הפשע ברחבי ארצות הברית, אך לא בכולה. לא בעיר פילדלפיה, לא בעיר שיקגו, לא בבולטימור, לא בסינסינטי. בניו יורק מתגוררים שלושה אחוזים מהאוכלוסייה, אך היא תרמה 25 אחוז לירידה ברמת הפשע הלאומית.
משכנע? משכנע! עד שמעיינים במספרים שמציג רוב פולנר, שאיננו מעריץ גדול של ג'וליאני, ושערך ספר אחר: "ראש העיר האמריקאי". הנה , למשל, אנקדוטה אחת מעניינת: בשנים 97'-98' נרשמה ירידה דרמטית במספר מעשי הרצח, אך הירידה במספר מקרי הרצח בתוך הבתים הייתה דרמטית - פי שלושה (!) מהירידה במקרי הרצח מחוץ לבית.
והרי לא
בספר בשם "מסתרי הרצח של ניו יורק", ניתח אנדרו כרמן את הסיבות לירידה ברמת הפשע בשנות התשעים בעיר. לג'וליאני, לדידו של כרמן, היה מעט שכל והרבה מזל. מגפת השימוש בקראק נגמרה בדיוק כשהוא הגיע ובלי קשר אליו. האיידס קטל משתמשים בהרואין בדיוק ברגע הנכון. וכמובן -קודמו של ג'וליאני, דינקינס המושמץ, הוסיף המון שוטרים לעיר, ממש רגע לפני שסיים את תפקידו.
לכן, אין זה מפתיע ששיעור הפשע בניו יורק החל לרדת עוד לפני שג'וליאני נכנס לתפקיד, עוד הרבה לפני שהכניס לשימוש את תוכנת המחשב המפורסמת קומפסטט - זו שזיהתה עבור השוטרים של ג'וליאני את האזורים בעיר שבהם הפשיעה מתגברת ועל כן גם נדרשת נוכחות מוגברת. וכמובן, רק בסיסמאות של ישראלים ג'וליאני המציא את השיטור העירוני, או את מעורבותם של ראשי עיר בניהול המשטרה. הוא לא.
מה שהוא עשה - מה שחידש הוא, ובעיקר כמה קציני משטרה מוכשרים שהעסיק ובראשם ג'ק מייפל, האיש שתקע סיכות במפות של העיר, ואחר כך העביר אותן לתוכנת המחשב ההיא, והמפקד שלו ביל בראטון - היה להפוך את משטרת ניו יורק לגוף גמיש יותר, מפתיע יותר, גם אגרסיבי הרבה יותר. על זה יש מי שמתקשה לסלוח לג'וליאני.
אבל על הצלחתם של שניים אלה בייעול טקטיקות הפעולה של המשטרה אין מחלוקת ממשית. בראטון השכיר את שירותיו בניסיון למגר את הפשע בלוס אנג'לס. מייפל כבר אינו בין החיים, אך השיטות שהמציא חיות ובועטות.
ב-1999 אימץ מרטין אומאלי, מי שהיה ראש עיריית בולטימור - עיר קשה ואלימה - את קומפסטט. עכשיו, כמושל מרילנד כולה, הוא מנסה להנחיל את עקרונות הפעולה של מייפל לרמת המדינה.
בוויכוח הפרסונלי יש גם טעם החורג מהתעסקות בג'וליאני עצמו - זה החיפוש אחר פתרונות יעילים לפריחת עולם הפשע. אם גרסת ג'וליאני תופסת, המתכון לשינוי צריך להיות די ברור. קודם כל, צריכה להיות החלטה להעמיד את המלחמה בפשע בסדר עדיפות גבוה. דינקינס הוסיף שוטרים, אבל לא הפך את מיגור הפשע לדגל. ג'וליאני עשה בדיוק את זה.
ובהתאם - ג'וליאני עשה עוד משהו שבמציאות הישראלית השוררת כיום נראה כמעט דמיוני, והיה דמיוני למדי גם במציאות הניו יורקית כשעלה לשלטון: הוא החליט לטפל בפשעים "קלים" באותה רצינות שבהם מטופלים פשעים "חמורים".
שוטריו הפנימו שבריונות קלה ברחוב איננה מעשה שנמצא באגף נפרד, "קל", של עולם הפשע, אלא הסתעפות של אותו גזע המוביל גם לפשעים החמורים של שוד ורצח. אסטרטגיית "החלונות המנופצים" של ניו יורק גרסה שאי אפשר להשלים עם מעשי פרחחות.
מייפל, שקנה את שמו ואת עולמו כמי שהתחיל בשיפור הבטיחות ברכבת התחתית של ניו יורק, קבע שדין גרפיטי כדין כייסות כדין שוד. את כולם צריך לסלק ממנהרות הרכבת אם רוצים להפוך אותה נגישה ושמישה להמונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
