תאוות בשרים
רחלי רוטנר וצביה בלום ליוו את שאול יהלום בפסטיבל האוכל הכשר של פתח תקווה וחזרו עם כמה תובנות, אבל בלי קינוח נורמלי
מי האיש הזה שהחליט שמזון הוא נושא ראוי לפסטיבלים? שאכילה היא עסק שמתאים לאזורים צפופי אוכלוסין בפארקים ושהתבלין הטוב ביותר שלו הוא גביעי נייר, זיעה וזבובי קיץ? ועדיין, משום מה, הקונספט הזה משגשג בארץ בטירוף - קודם "טעם העיר" הפופולרי, שהתורים אליו משתרעים תמיד עד פטרה, ועכשיו פסטיבל הגורמה הכשר. יותר משעם ישראל אוהב לפקוד שבועי ספר, ירידי חולצות ותערוכות רהיטים, הוא אוהב פסטיבלי מזון, אז מי אנחנו שנתווכח. חלילה, אנחנו פה בשביל לקטר.
פרופיל הח"מ החמים: צביה, הדתייה הבוגרת והחדורה שליחות עיתונאית (לקבל קופונים לעוף); רחלי, הדתייה האינפנטילית שמפריעה לה, וברק פכטר - האפיקורס שמקמבן להן ביסים חינם ומנסה לתפוס אותן בפפראצי בליסה בלתי מחמיא ולשכנע אותן להאכיל זו את זו בצורה אירוטית ("בשביל העיתון"). יחד אנו מרכיבים את צוות "זוזו מפה בבקשה, אתם מפריעים" היוקרתי. ברינג איט און.
בתחילת הערב אנו מגיעות לפארק, מונחות על ידי נחיל אוכלוסין עצום של "סוף החופש הגדול ועדיין לא עשינו כלום אה יופי יש פסטיבל". זו השנה השנייה שפסטיבל הגורמה הכשר נערך בחסות חובב הגורמה הכשר הגזעי שאול יהלום. התשובה האנטי-שרימפסית לטעם העיר. על הדשא מיליוני אחינו, בכיפות סרוגות ובמטפחות ראש, ותחרות "זהה את הדוס" יוצאת לדרך: מי תפגוש ראשונה במכרים מהמגזר הדתי, שם כולם מכירים את כולם? צביה לוקחת, אחרי שבדוכן האוכל הסיני היא נתקלת בבני דודים נבחרים.
הדיאלוג המשעשע והפורה של "למה אתם לא בקשר" ו"לא, למה אתם לא בקשר!" נאלץ להסתיים מהר עקב דחיפות ורמיזות לא מכובדות בעליל על כך שאלה שעומדים מאחורינו לא אכלו לפחות ארבע דקות וכדאי שניקח את האוכל שלנו ונתחפף מפה מהר. אפשר להתפנות למזון. ברוך אתה שהכל נהיה בדברו!
כן, גם העוף הסיני הזה נהיה בדברו, כנראה. אנחנו שולקות את העוף בחשד, בעמידה בקרחת האשפה שבמרכז הדשא. אין ממש איפה לשבת, חוץ מעל ערימת ניירות רטובים שאיזו משפחה השאירה מאחוריה בעליזות לפני כמה דקות. בעוד רחלי מפרידה גושי שומן מקופסת האוכל הסיני שלה, צביה עוסקת בחיפוש מתמשך אחר חתיכות עוף חמוץ-מתוק בין אלפי הגמבות והפלפלים הירוקים שרחשו במנה שלה. לאחר גילוי מעניין שיותר משלוש חתיכות עוף אין במנה, צביה מחפשת את הפח כדי לזרוק את הקופסה שלפני דקה הייתה "עוף סיני בירקות" ועכשיו היא רק "ירקות".
"איפה פה הפח?", מתעניינת גם רחלי, כשהצד הלא נכון של העוף נתקע בחניכיה, אך פח אין. פסטיבל אוכל, מיליון פיות לועסים, ורק איזה שניים-שלושה פחי צפרדע מוטלים איפשהו ברחבי הפארק ומתאמצים בגבורה להכיל את הזוהמה.
"צריך לשים יותר פחי אשפה", נאנחים במשפחה הסמוכה אלינו, שיושבת מבוצרת מאחורי חומות נייר, "וגם לגוון קצת באוכל. מה זה פה, הכל בשרים, מה עם רביולי? מה עם קיש?".
דתיים כנראה לא אוכלים קיש, זה רק בשביל תל-אביבים חילוניים שמאלנים מסריחים. דתיים אוכלים שווארמה וזהו, זו דרכו של עולם. אה, ומה שרחלי הזמינה - עוף עם שערה. "איח", היא מוותרת על המאכל, ככתוב בספר דברים פ"ג: "לא תאכל עוף עם שערה, אני ה'", ומוסרת את התכולה לברק פכטר הצלם, שממילא זולל שקצים, אז מה זה בשבילו שער אדם.
לא ציפינו להרבה מהביקור בפסטיבל הגורמה, למרות שבמחשבה שנייה מי לא יסכים לצאת מהבית ולאכול פיתה עם מעורב ירושלמי ב-20 שקל, שביום רגיל הייתה עולה 20 שקל? מה גם שהפיתה מולאה בצרות עין וכללה יותר פטרוזיליה מבשר, אבל העיקר שהייתה בה טחינה צהובה,
אלו היו ציפיותינו מליל קיץ נאה זה: קצת גורמה משובח (עד כה הצלחה מסחררת), קצת לפגוש דתיים סקסיים כדי לארוז ולקחת הביתה (מתברר שלצעוק מרחוק בקול מלא שניצל "אפשר להתחיל איתך?" זו עדיין שורת פתיחה לגיטימית אצל בחורי המגזר) וקצת בידור דוסי נעים שמגיע מיד. "גבירותיי ורבותיי...", רועד המנחה על הבמה המרכזית בהתרגשות אדירה, "אני מזמין לבמה את..." (משה רבנו? יש!) "האחד והיחיד..." (רש"י? הלוואי!) "אודי דוידי!" (מי?) (כוכב הרוק הדתי, זה מי!).
רחלי מאושרת. "אורי דוידי, מעולה!", היא צועקת בהתלהבות. סוף סוף קצת אקשן. צביה מסבירה לה שזה אודי ולא אורי, ומבטיחה לה שאם היא תהיה ילדה טובה היא לא תיקח אותה לראות את ההופעה. רחלי הייתה ילדה רעה, ולכן גוררת אותה צביה לרחבת הדשא המלאה עשרות קטינים נלהבים ומזיעים ומשליכה אותה לתוכם.
תכף מתחיל דוידי לנענע את הקהל הנלהב ולהקפיץ את המוקפצים ברחבי הפארק. "תחשוב טוב, יהיה טוב", הוא שר, "תאמין בעצמך, אלוקים שולח לך ברכה, אני אוהב אותך". גם אנחנו אוהבות את אלוקים, אבל למה הוא מכריח אותנו לאכול מעורב ירושלמי בפיתה בפארק פתח תקווה? ולמה הוא לא חנן את מאמיניו בשורות פתיחה אטרקטיביות יותר? אלוקים, עזור לנו, שלח לנו קיש. "אוהוהוהו", מגיע דוידי לפזמון, "תודה לך השם, אוהוהו, תודה לך השם". על לא דבר קושקוש.
אנחנו הולכות לשירותים הכימיים הנעימים כשהמנחה מכריז שראש עיריית פתח תקווה עולה לדבר. כשאנו יוצאות מהשירותים הכימיים הנעימים אודי דוידי כבר מתחרע על הבמה. כמה זמן היינו בשירותים הכימיים הנעימים? לאלוקימים הפתרונים.
"דיברתם כבר עם שאול יהלום?", מתעניינת היחצנית, ואנחנו נזכרות שלא, ושזה מחדל, ונלקחות אליו. שאול, נשיא האוכל והעם הסרוג היושב בציון ואחד האנשים הקוליים, הקלילים (כאן הוצאה בדיחה מתבקשת מדי) ובעלי ההומור העצמי שקיימים, מקדם את פנינו בחביבות אין קץ. "שנלך להפוך סטייקים?", הוא שואל (משפט הפתיחה הכי מקורי ששמענו הערב), ואנו יוצאים לדרכנו.
צביה, מצד אחד, מתחקרת אותו באומץ על מדיניות הפסטיבל. רחלי, מצד שני, מצייצת שאלות טיפשיות וצורחת שהיא הכי אוהבת שוקופאי. יהלום נאלץ לצעוד בתווך. למסתכל מהצד (הצד הרחוק) זה עשוי להיראות כאילו שאול הוא ג'יי.זי ואנחנו שתי נערותיו הנצמדות אליו מצחקקות משני הצדדים. במונחים מגזריים זה הכי קרוב שאי פעם נגיע לסיטואציה הזאת.
"תגיד, לא מפריע לך שיש כאן בפסטיבל גם בשרי וגם חלבי?", מקשה צביה.
שאול: "אפשר לאכול חלבי ואחרי חצי שעה בשרי. אין עם זה שום בעיה".
צביה: "אבל יש פה ציבור חילוני די גדול, שמן הסתם יאכל בשרי ואחרי זה חלבי".
שאול: "אין מה לעשות, הם יכולים לערבב בשרי וחלבי בכל מקום. מה, במכולת הם לא יכולים לקנות בשר וחלב ביחד? יכולים".
צביה (פונה באמהיות לרחלי): "וגם לך יש שאלה?".
רחלי: "אמ, כן. מה אתה הכי אוהב לאכול, שאול?".
שאול: "המון דברים. אבל אני לא יכול להגיד מה אני הכי אוהב פה בפסטיבל, כי זה לא הוגן, אני המארגן שלו" (ממצמץ קלות לכיוון מתחם הבורגראנץ').
רחלי: "יא! גם אני הכי אוהבת בורגראנץ'! איזה כיף לנו!".
שאול: "נכון".
רחלי: "אני הכי אוהבת שוקופאי!!!" (אמרנו לכם שזה יגיע).
פמליית שאול ובנותיו מגיעה לאזור האסאדו, ולשנייה אנו חשות כמו ברגע סקסי מתוך "הפמליה" - רחלי היא טרטל, צביה היא ג'וני דרמה והיחצנית היא אי, למרות שהייתה מתה לרבע מהסקס־אפיל או מהנמשים שלו. אחד העובדים על האסאדו אפילו היה דומה לארי גולד עד שהוא הסתובב. העובדים הצוהלים מרשים לנו להתנסות בלנפנף על המנגל עם החבר החדש שלנו.
שאול מנפנף פרות על המנגל והמוני אנשים צופים בנו מעברו השני של הדוכן, רעבים לבשר, לאהבה. נקניקיות צ'וריסוס עסיסיות מתפצחות לאטן באש, וכולנו מזיעים עליהן, נוטלים אחת בכל מזלג ולקול ציוויה של רחלי ("עכשיו עושים כִּיף!") עושים איתן כִּיף. זוהי נקודת השיא של הערב. של חיינו, למען האמת.
את צער הפרידה משאול יהלום משככת כוס קפירינייה שפכטר מפלח עבור רחלי (אלכוהול חובה בכל כתבה, זה המוטו שלה). היא מבטיחה לצביה להשאיר לה קצת ולא מותירה דבר מלבד פירות מעוכים בתחתית הכוס. המקום מתחיל להתרוקן ויש כבר יותר מקום בדשא להתיישב בקריאות גועל של "יאק, התיישבתי על מזלג משומש". השבאבניק שחולף שם כדי להתחיל עם בנות מנסה שוב את מזלו עם "אני אתן לך להתיישב על המזלג המשומש שלי" ועדיין לא נוחל הצלחה. "חצי מיליון דוסים במקום אחד", מאתגרת רחלי את צביה, "בטוח ראית פה מישהו חמוד".
"לא", פוסקת צביה. משהו כאן לא בסדר בסטטיסטיקה. או בבחורים.
רחלי קולטת פיסת שיח של שני חרדים שחולפים מאחור. "הייתי מעדיף אישה עם שלושה ילדים", אומר אחד מהם, ואנו מנסות לנחש מה הייתה יכולה להיות השאלה שהובילה לתשובה הזו. צביה טוענת שהשאלה הייתה "אם היו נשארות בעולם אישה עם ארבעה ילדים ואישה עם שלושה, מה היית מעדיף?".
הנערים הסרוגים שלצדם אנו מתיישבות בדשא נשבעים שהם בקבע, אך נראים יותר כמו ילדים שנמלטו מכיתה ח' והגיעו בטעות לפתח תקווה. הבוגר שבהם חובש כיפה של פוקימון (לאלה שאינם בקיאים בדקויות המגזר: לא, זה לא נחשב נורמלי) על שיער בלונדיני ארוך ומחומצן (ולא, גם זה לא). "היינו רעבים, אז חיפשנו מקום לבוא אליו", הם מסבירים כשאנו תוהות מה נשמע.
כן, אבל לאכול אפשר בכל מקום. למה לבוא לפארק מלא אנשים וריק מפחים?
"כי זו חוויה!", אומר פיקצ'ו. "אכלנו דברים שבחיים לא אכלנו, כמו דרגון פרוט, שזה כמו קיווי כזה, אבל סגול".
מדהים.
"זה כיף לבוא למקום עם אנשים, להסתובב. זה מאחד את כולם".
כן.
"זה מקום נפלא, שבו גם עיתונאיות זקנות יכולות להרגיש צעירות".
מחדל? ברור. ולא רק עבורנו. כמה ילדונים חרדים עומדים ובוהים בדוכני הקרפים והגלידות, מפלי ריר גולשים להם על הציצית, והם דומעים על הרגע שבו נגסו בשניצל כי אמא אמרה להם שהנה אווירון. המבנה של המקום הזה מזמין שברוני לב רבים כל כך. למה באמת חסרות מנות עיקריות חלביות? או קינוחי פרווה מפתים, אם כבר? המקום היחיד שהנפיק קינוחי פרווה תמורת 20 שקלים היה דוכן שבו אפשר לבחור בין מנה בשרית באותו מחיר ובין שערוריית המרגרינה הקטנה וחוסמת העורקים. ומי בכלל רוצה לבזבז את הקלוריות שלו על קצפת צמחית?
שלא כמו במסעדות החלביות המעולות בארץ, הדוגמית הקטנה של קפה קפה, דוכן קרפים ואולי עוד מטבחון קטן לא עשו חשק להסתובב במקום יותר מדי. רוב הדוכנים היו של מסעדות בשרים עממיות (אמרנו גורמה?), וכשכבר החלטנו שמן הסתם אין במקום שום דבר חלבי ונגסנו בכבש צלוי מצאנו את דוכן הקרפים והקינוחים החלביים והתבאסנו קשות. עושה רושם שאוכל כשר מורכב מבשר, טחינה ולחמניות. אוכל מקורי לא מצאנו וחבל, כי אוכל כשר יכול גם להיות אוכל טעים ומיוחד, ולא עוד שישקבב וצ'יפס. גם לגרשון ואיציק, חיידקי הקולי האמיצים שעושים מלאכתם נאמנה במעיים שלנו, מגיע לחיות על אוכל טוב, ולעזאזל האינפלציה.
מסענו המופלא בעולם התוסס של הקולינריה הדוסית עומד לתום. אמנם לא השתתפנו בשלל האטרקציות הנוספות שהפסטיבל מספק לבאים (דוכני ספרים, הדגמה חיה של קציצת תפוחי אדמה וסולם שאם מצליחים לטפס עליו זוכים במאה שקל ולעג סמוי), אך רחלי מנסה לזכות בדובי ענק בדוכן ה"השלך עיגול זעיר על עמוד עבה וקווה לטוב". חוץ מלהוציא לילד עין ולזכות בחבילת מדבקות עגילים (יש מה לענוד לחתונה של דפני ומוריס!), היא נוחלת כישלון.
כמו כל הערב הזה. גם צביה נוחלת כישלון בלהסביר לבחור החמוד מהדוכן למכירת סכינים שמבטאים את השם שלה "צִבְיה". עייפות, משתעלות ומכוסות עגילים בצורת כוכבים אנחנו כושלות בחזרה לאוטו, ורק חרדי שבאבניק עיקש עוד מקרטע מאחורינו בקריאות "אבל רגע, לא אמרתן לי אם אתן באות לפה הרבה". ואז מתחילים השיעולים. גרשון ואיציק, חיידקי הקולי הידידותיים, מתקיפים. אם נשרוד עד שנה הבאה, תשמרו לנו קופון לקיש.
נא להמתין לטעינת התגובות
