הפולנייה חוגגת שלושים
אני מרגישה כאילו עברתי את כל ההיסטוריה של האנושות. רקדנו גם ריקוד הציפורים, גם למבדה וגם מקרנה. ראינו טלוויזיה בשחור לבן, והיום יש לנו פייסבוק. הציעו לנו חברות, היה לנו חבר, שמרנו נגיעה, לא שמרנו נגיעה, היינו בדייטים, התחתנו, ילדנו. רויטל ויטלזון עושה קאמבק לרגל יום ההולדת. 30 שנה לך תזכור
כאילו, ילידי 1979, כלומר "אחדות", תחשבו – אנחנו בני שלושים. שלושים! אנחנו כבר אומרים משפטים כמו: "פעם אחרונה שראיתי אותו היה לפני חמש עשרה שנה". עבר יותר מעשור מאז התיכון, יותר מעשור מאז הצבא. איזה מספרים!
רויטל ויטלזון
אני מרגישה כאילו עברתי את כל ההיסטוריה של האנושות. תחשבו שעשו לנו יומולדת בגינה עם אקורדיון וחישוקים, אח"כ יומולדת בבית עם חצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ, אחרי הרישיון מסיבת הפתעה ב"אפרופו" בנתניה, ועכשיו חוגגים לנו במסעדות שוות עם אנטריקוטים ויין.
גם לבשנו חצאיות פליסה בצבעי פסטל עם חולצה תואמת של פסים, אחר כך חצאיות ג'ינס ובנדנות, ואז מכנסי חצאית (בשירות לאומי) / מדים. אח"כ סתם מכנסיים, סקיני, בגדי הריון עם גומי מחמיא וכמובן בגדים של אחרי היריון (שזה המידה הכי גדולה שבקושי נסגרת, אבל למרות הכאבים נלבש כדי להגיד שעם בגדי ההיריון כבר סיימנו).
כיסינו את הפנים בבוץ, צבעי גואש, אוקסי 5 (אוקסי 15 במקרה שלי), מסכה של קליניק, מייק אפ גס של לנקום והיום קרם הרמה נגד קמטים.
אהבנו את ציפי שביט, עופרה, ירדנה, קרית מלאכי – דור שני, שלמה ארצי, אברהם פריד, פרחי מיאמי, צוות הוואי, משינה, אהוד בנאי, ובסוף סגרנו עם שוויקי ושולי רנד.
רקדנו גם ריקוד הציפורים, גם למבדה וגם מקרנה. היינו מכורים לפרפר נחמד, רחוב סומסום, בלי סודות, חשבון פשוט, דבי וגבי, צעירי תל אביב, בוורלי הילס, מלרוז ועכשיו התרסקנו על האנטומיה של גריי ואבודים.
סרגנו כיפה אמריקאית, כיפה עם השם של השבט החדש, כיפה קטנה קטנה בצבע כחול כהה עם פס בורדו בסוף, וכיפת שטיח חגיגית לחתונה.
שתינו סודה סטרים, זיפ, טרופית, שוקו בשקית, בירה, קוקטיילים בשלושה צבעים בחתונות, קולה ואחרי ההיריון דיאט קולה כמובן. אכלנו פיתה עם ממרחית (זוכרים את שוקי והפיצפונים?) פיצה, פרוזן יוגורט, בורגר ראנץ', לחם עם שוקולד השחר (צבא ושירות לאומי), מנה חמה והיום סושי.
היו לנו אבנים, בקבוקי תבערה, פיגועי ירי, פיגועים באוטובוסים, קטיושות, קסאמים, מלחמת המפרץ, מלחמת לבנון, מבצע ענבי זעם, מבצע עופרת יצוקה. חיכינו לאידה נודל, רון ארד, גלעד שליט.
ראינו בשחור לבן, בצבעוני ב – HD. היה לנו הוטמייל, יאהו, ג'ימייל ופייסבוק. צילמנו בפילם, צילמנו במצלמות חד פעמיות, הטבענו את המצלמה ביהודיה, קנינו מצלמה דיגיטלית. היה לנו וידאו ואז דיוידי. היה טייפ של פישר פרייס, טייפ דאבל קאסט, היה לנו ווקמן, דיסק מן, MP, אייפוד.
הציעו לנו חברות, היה לנו חבר, שמרנו נגיעה, לא שמרנו נגיעה, היינו בדייטים, היה לנו חבר רציני, שברנו למישהו לב, נשבר לנו הלב, יצאנו לעוד דייטים. התחתנו או שלא התחתנו. רצינו להיות בהריון, לא הצלחנו, ניסינו, ילדנו.
איזה זיפ שותים היום? יחצ
אולי זה הפחד
אני לא צוחקת כשאני אומרת שאני מרגישה שאני ההיסטוריה. אני יושבת וחושבת למה זה כל כך מטריד אותי? למה זה לא סתם עוד יומולדת? אולי זה הפחד מכל בנות העשרים שעכשיו מתחילות את החיים, יש להם יותר זמן, יותר כוח, יותר אופציות?
או אולי זה מהפחד על העשור הקרוב. כי אם העשור של עשרים הוא מן ריצת מרתון כזאת – מהר מהר להספיק, לסמן וי על: עבודה, תארים, מימוש, בעל, בית, ילדים. אם עשרים זה העשור של הספתח של החיים כ"מבוגרת" – מה השגת, מה נקודת הפתיחה שלך.
הרי שבעשור שלפני, חייבים לרוץ באותו קצב אבל הפעם זוהי ריצת משוכות. להמשיך להתקדם בעבודה, ולעשות עוד ילדים, ולגדל את הילדים, ולנסות לצמצם את הצלקות והפצעים שאנחנו עושים להם, ולהשקיע בבעל (כי אוי ואבוי אם בנוסף לזה שאין לך אוויר, הוא יגיע הביתה לפרצוף חמוץ), ולהוריד את המשקל של הלידות, ולטפל בעור, ובקמטים, ובשיער ו...
אני לא יודעת מה צופן לי העתיד, אני רק יודעת דבר אחד, שלהגיע עד מאה ועשרים נראה לי פתאום ממש הגזמה פרועה. יומולדת שמח.
נא להמתין לטעינת התגובות
