כך טיפס ציון פיניאן מהמעברה לכנסת
מחלת הפוליו שיתקה אותו, המפא"יניקים גרמו למשפחתו ולו לחוש נחותים, אך בגיל 11 קם פיניאן על רגליו, הפך למחנך ונבחר לח"כ מהליכוד
אבל יש מי שלא ישכח את מראות האש המתלקחת והצעקות שבקעו מהאוהל, על אף שהיה רק בן חמש. הילד ציון פיניאן, היום חבר כנסת ברשימת הליכוד, התגורר במעברה באוהל הסמוך.
יעל, בת שנה ושבעה חודשים ונינט, בת שבעה חודשים בלבד היו שתי אחייניותיו. "זה קרה באחד מימי שישי", הוא משחזר. "שבא, אחותי הגדולה, הכינה חמין, ומסיבה לא ברורה הפרימוס נפל ושרף את כל האוהל על יושביו. החיילים שבאו למקום הצליחו להציל את אחותי, את הבן שלה ואת חמיה".
"אחותי נכנסה לטראומה ולא יכלה ללדת הרבה זמן", נזכר פיניאן. "רק אחרי שבע שנים היא ילדה בת וקראה לה נינט. אחרי המקרה אבא שלי אסף את כל המשפחה ואמר 'הולכים לטבריה, עיר הקודש.
בני משפחת פיניאן הענפה הגיעו למעברת מנסי כמה חודשים לפני האסון. הם עזבו את הכפר הגדול ז'אווייה ליד מראקש שבמרוקו. האב, משה חכם פיניאן נישא שם פעמיים. אשתו הראשונה נפטרה והותירה לו ארבעה ילדים. אשתו השנייה, חנה, אמו של פיניאן, נישאה לו בגיל 16 וילדה עוד תשעה ילדים.
האב נפטר ב-1986 והשאיר אחריו 70 נכדים ו-34 נינים ובני נינים. האם חנה עדיין מתגוררת בטבריה ומארחת את בני המשפחה בחגים. בגלל הדירה הקטנה בשיכון ה' עושים שם את ליל הסדר בכמה נגלות.
עד גיל 11 ראה פיניאן את העולם מהקרקעית. הוא הלך על ארבע. כמו קוף. "בגיל שלוש קיבלתי את מחלת הפוליו", הוא מספר. "לא יכולתי לעמוד על שתי הרגליים. אבא שלי חיפש רפואה מתקדמת, אבל נתקל רק ברופאי אליל. אני זוכר את עצמי גורר את הרגליים וכל הזמן נופל, עד שהחלטתי ללכת גם על הידיים.
"בבית הספר סבלתי מרגשי נחיתות גדולים. הילדים צחקו על היצור המוזר שהולך על הרגליים והידיים. רק בכיתה ה' חל שינוי דרמטי. עברתי שלושה ניתוחים ברגל בבית החולים פורייה
"אני זוכר את היום שבו עמדתי בלי מעקה. אמא קראה לאבא 'אל חכם, בוא מהר. תראה. הבן שלך עומד'. כולנו הלכנו לקבר מאיר בעל הנס ועשינו סעודה. היום אני חוזר לימים ההם מכיוון אחר. החוק לא מכיר בחולי שיתוק ילדים שלקו במחלה בחוץ לארץ. 970 איש שעברו כמוני ייסורים גדולים לא מקבלים פיצוי. הגשתי הצעת חוק מתקנת. שיכירו בנפגעי פוליו כמו שמכירים בנפגעי הגזזת שעלו לארץ, ביניהם אחי הבכור. אני מטפל בעניין יחד עם שר הרווחה בוז'י הרצוג מול הביטוח הלאומי".
הסבל הבריאותי של הילד פיניאן פחת, אבל הייסורים החברתיים נמשכו. יש לו חשבון נוקב עם המדינה, שלא השכילה לכבד את המבנה ההיררכי המסורתי של העולים שהגיעו ממרוקו, מה שגרם למשברים קשים ופירק משפחות שלמות. "המדינה עשתה עבורנו הרבה, אבל הרסה את האיחוד המשפחתי", הוא טוען.
"קח את אבא שלי. היו לו חמישה אחים במרוקו. הם ניהלו חנויות בדים וחיו בעושר ובכבוד. באנו לארץ, וכאן דרשו ממנו לעבוד במעדר. הוא סירב. שבע שנים חיינו על הכסף הרב שאבא הביא ממרוקו עד שגם זה נגמר. רק אז אבא הסכים ללכת ולעבוד ביערות של הקרן הקיימת, מתוך חוסר ברירה".
פיניאן משוכנע כי המשפחה שלו נפלה קורבן לעוד כמה תרגילים מפא"יניקים של ראשי הציבור, שניצלו את חוסר הידע וההתמצאות החלשה של בני המשפחה ושמחו לגזול את כספם ולדחוק אותם לשוליים. "אבא שלי קנה בית ערבי גדול ב-1,300 לירות, במקום שבו עומד היום מלון קיסר בטבריה, ממש על הטיילת. בתחילת שנות השישים החליטו לפנות את כל הבתים הערביים. באו אלינו ואמרו שהבית מיועד להריסה, אנחנו צריכים לעבור לשיכון ה', ושם נקבל דירה תמורת דירה.
"למחרת ההודעה עמדה מול הבית משאית גדולה שבאה לפנות אותנו לשיכון ה'. רק אחרי שנים הבנו שבעלי בתים אחרים קיבלו פיצוי של מיליונים על הבית שנאלצו לעזוב. אנחנו קיבלנו דירה של שני חדרים וסלון תמורת שבעת החדרים שהיו לנו. עכשיו לך תגור בדירה של 54 מטר, שמונה נפשות. ואני כילד נכה עוד צריך חדר בודד. ההורים שלי לא נתנו לי לישון עם האחים שלי".
"אחרי שאבי נפטר בשנות השמונים שלחו לאמא שלי מכתב מחברת עמידר. תבעו ממנה דמי שכירות על הדירה, כך שגם ההסכם של החלפת הבית בדירה הקטנה לא התקיים. אמא שלי נתקפה בבהלה. הלכתי לדוד לוי, שהיה שר השיכון. הוא הורה למצוא את התיק. לא היה שם זכר להתחייבות לתת לנו דירה. לקחו לנו את הבית בטיילת ולא נתנו שום דבר בתמורה. הלכנו לקנות את הדירה ב-27 אלף שקל.
תחושת העוול ההיסטורי לא התפוגגה כל כך מהר. גם ברגע זה פיניאן מתקשה לשכוח את המראות שליוו אותו בילדותו ולסלוח לאנשים ששברו את הכבוד של המשפחה ומנעו ממנה פרנסה. "כל המרוקאים בטבריה עבדו בקיבוצים. אני זוכר איך כולם יוצאים בשיירות לעבוד בעמק הירדן, כל יום בחמש בבוקר, תמורת שכר זעום. אבא שלי עבד במפעל לפורמייקה "ספן", ליד קיבוץ אשדות יעקב. הוא קיבל 600 שקל בחודש ובכסף הזה היה צריך לפרנס 11 נפשות. ועם כל הדוחק, 20 אחוז הוא החליט לתת ללימודים שלי".
פיניאן למד בתיכון עירוני דתי בטבריה. הוא לא גויס לצבא בגלל הפוליו. בהמשך למד שלוש שנים בסמינר למורים באוהלו, קיבל תעודת הוראה והפך מורה למתמטיקה ולשון עברית. במשך 15 שנה הוא שימש סגן מנהל ומורה בבית הספר התיכון שבו למד, ונחשב מחנך קשוח וקפדן, שגם הכה תלמידים פה ושם בלי חשבון. "הייתי המורה של שני האחים שלי מירו ושמעון, ושל אחותי מרגלית", הוא מספר. "את שני האחים סילקתי מבית הספר אחרי שהעתיקו במבחן".
פיניאן היה גם המורה של אחותו מרגלית. "פעם אחת היא ברחה מהשיעור עם כל הכיתה", הוא נזכר. "ביקשתי מכולם לבוא למחרת היום עם ההורים. אמא שלי תפסה אותי בערב אצלה בבית. 'הנה אני פה, בוא נדבר', היא אמרה. עמדתי על כך שתבוא כמו כולם. כך זה היה נהוג פעם. אילו היו שופטים אותי היום על הדרכים שבהן חינכתי את התלמידים שלי הייתי חוטף מאסר עולם".
מדוע?
"סטירה לתלמיד היה עניין של מה בכך. ההורים השקיפו מבחוץ ולא אמרו מילה. להפך. הם רק דרבנו אותנו לחנך, ואם צריך גם להרביץ לילדים. היום ההורים מעורבים במערכת השעות, במסלול הטיולים, בגבייה, בחינוך. המנהלים שבויים בידי ועד ההורים. מה זה צריך להיות?".
אתה חושב שגם היום המורים צריכים להכות תלמידים?
"כן. פליק פה, פליק שם. בכיף. זה מרתיע. תראה בתי ספר שלא נותנים פליקים מול בתי ספר חרדיים שכן נותנים. יש לי שישה ילדים. שלושה למדו בממלכתי-דתי ושלושה בממלכתי. הגישה של הדתיים להורים ולחיים שונה לגמרי".
הסטירות לתלמידים לא מעודדות שימוש באלימות?
"סליחה, גדלנו 40 שנה על זה ולא היינו אלימים. האלימות קיימת דווקא אצל הדור הזה, שזוכה לחינוך קלוקל. אין כיבוד הורים. אין כיבוד מורים. אני מעולם לא הרמתי עין על אבא שלי. לא התחצפתי, שום דבר. אף פעם לא העזתי ללכת לידו עם מכנסיים קצרים. היום אין דברים כאלה.
פיניאן עזב את ההוראה ב-1986. דוד לוי, שהיה אז שר השיכון, מינה אותו לתפקיד מנהל שיקום השכונות בטבריה. פיניאן היה אחד מראשי המחנה של לוי בליכוד. כאשר הקים לוי את תנועת גשר ב-1995 הוא הגיע לביתו של פיניאן בטבריה ישב אצלו שעות וביקש שיצטרף. פיניאן סירב. "לוי עזב את הבית בכעס וקרא לי 'בוגד'", הוא מספר. "באותו רגע היחסים נותקו. כאשר לוי חזר לליכוד השלמנו ותמכתי בו שוב, למרות הכל. גם רפאל איתן (רפול) הציע לי את המקום החמישי בתנועתו צומת וסירבתי".
ב-1989 נבחר פיניאן לתפקיד סגן ראש העיר בטבריה מטעם הליכוד. 15 שנים שימש בתפקיד הסגן ועוד חמש שנים ישב באופוזיציה במועצת העיר. היום הוא מבכה גם את מצבה של טבריה. "העיר מתחרדת מיום ליום", הוא אומר. "שישה מתוך 15 החברים במועצת העיר הם חרדים. זה לא הולך עם תיירות ופיתוח העיר. אני זוכר טבריה אחרת, הכל היה פתוח ופלורליסטי יותר. התפוסה של בתי המלון בעיר הייתה יותר גבוהה מזו של אילת. היום העיר דועכת".
ולמרות הכל, שווה לחיות במדינה הזאת?
פיניאן מחייך. הוא אוהב את המדינה, אבל לא מסוגל לצאת מהטראומה ההיא של ימי הקליטה הקשים. "אין לנו מדינה אחרת. באנו לארץ זבת חלב ודבש, אבל כאן פגשנו בהרבה מחלוקות ושנאת חינם. המשפחות התפרקו. הכל השתבש. הספרדים הפכו כאן לאשכנזים וההפך".
מה אתה בכל זאת אוהב במדינה?
"ראשית, טוב שיש מדינה. שנית, הפכנו אור לגויים וזה אומר הכל. יש כאן מערכות חינוך ומשפט, צבא מצוין, טכנולוגיות, מדע. שליש מזוכי פרס נובל לספרות היו יהודים וישראלים. זה העם. צריך לנשק את רגבי האדמה הזו כל יום ולומר 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'".
נא להמתין לטעינת התגובות
