ראשי » חדשות » נבחרת העשורגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

ההתנתקות: אירוע העשור. פרשנות

הלכנו אחרי רעיון ההתנתקות כעדר. שכנענו והשתכנענו, העיקר לצאת ואחר כך נראה. בינתיים נבנתה בעזה מדינת חמאס עם ניצני אל-קאעידה

כבר מזמן לא נראה כאן כישלון מפואר כל כך. אנו משוטטים עכשיו בין הריסותיו, אבל יהיה קשה מאד לתקן. העובדה שחמאס הפך לכח המרכזי בחברה הפלסטינית. מדינת הטרור שהוקמה על הגדר הדרומית. מיליון אזרחים (בינתיים) תחת איום. תחושת ה"אין פרטנר" והזדמנות אדירה, בלתי חוזרת, שחלפה ולא תהיה עוד.

כן, היה צריך לצאת מעזה. אין לה ערך היסטורי, אין לה חשיבות ביטחונית, אין בה תועלת אסטרטגית ואין לכמה אלפי יהודים (נפלאים) מה לחפש בין מיליון וחצי ערבים (רעבים).

היציאה מעזה, לו הייתה מתבצעת כמו שצריך, הייתה יכולה להפוך למנוף. למקדמה על חשבון השלום. לפיילוט של פיוס. בקרב הניטש עכשיו בין המתונים לקיצונים, בין האיסלאם הקנאי והרצחני לאלה שמבינים שצריך לחיות בשלום, היה אפשר להפוך את יציאת עזה לשובר שוויון אסטרטגי נדיר שיטה את הכף לטובת אלה שמאמינים בדו קיום.

אם למשל היה אריאל שרון פותח במשא ומתן חשאי, אמיתי, עם אבו-מאזן ודחלאן בתקופה שעוד שלטו שם, אם היה מביע הסכמה ל"נצרים תחילה" כמהלך פתיחה של פיוס היסטורי, הם היו יכולים להציג את זה לעמם כהישג כביר. חצי שנה אחרי, אם הכל הולך כשורה, לפינוי הבא. כך, לאט-לאט, בנחישות ורגישות, וגם בחוכמה, לבנות את הפיוס.

כל פינוי מביא בעקבותיו גל השקעות, בנייה, פיתוח ושקט, כתנאי לפינוי הבא. 17 יישובים היו שם, אפשר היה למתוח את זה על פני עשור, להציב תקווה, לייצר סיכוי, לבנות אופק לשני הצדדים. לבנות ולהיבנות. במצב כזה, מי היה מנצח בבחירות? פת"ח היה מנצח. עזה לא הייתה נופלת בידי חמאס. המאמינים במשא ומתן היו מוכיחים שצדקו. שזו, ורק זו, הדרך.

אבל שרון לא הסכים לדבר איתם. אין על מה לדבר איתם. עדיף לעקור 8,000 אנשים מבתיהם ולזרוק את המפתחות לים. בלי סיבה, ללא תכלית, בעיוורון חושים מוחלט. חמאס, כצפוי, ליקט את הפירות. זו הייתה ההוכחה הסופית לכך שהיהודים מבינים רק כח. שרק הטרור יבריח אותם.

כמו בלבנון. וכמו שבנינו שם את חיזבאללה, כך יצרנו כאן את חמאס. הם ניצחו בבחירות, כבשו את עזה וטיאטאו את כל מי שהאמין בדרך אחרת. מדינת הטרור של חמאס, עם ניצני אל-קאעידה, יצאה לדרך. עכשיו אנחנו מנסים לתקן את זה ביהודה ושומרון, אבל את הנעשה אין להשיב.

הלכנו אחרי רעיון ההתנתקות כעדר מסומם. שכנענו את עצמנו, והשתכנענו. העיקר לצאת. אחר כך נראה. שהבולדוזר שבנה, יחריב. היינו עיוורים לכאב של הצד השני. להריסות חייהם של אנשים נפלאים. כתהליך, הייתה להתנתקות חשיבות לאומית. היא הוכיחה שהממלכה קיימת. שלמרות הכל, ישראל מסוגלת לפרק יישובים. שעם מנהיגות חזקה, המדינה מסוגלת להטיל מרות.

ועוד משהו: למדנו להכיר את הכתומים. את הנוער הנפלא, את הערכים, את החלוציות, את האנשים הטובים האלה בסוף הדרך. הם עדיין ממתינים לפתרונות. הם עדיין מחכים להסברים. מילא להיזרק מהבית בשביל שלום, אבל להיעקר למען הטרור? כדי שקסאמים וגראדים יציפו את הנגב? כדי שעזה תמלא רעלות וחומרי נפץ? כבר ברור שהתנתקות נוספת לא תהיה. לא בזמננו, לא במקומותינו. צריך יהיה, מתישהו, לדבר איתם.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...