לחם עבודה: שדרנית הרדיו המיתולוגית שמירה אימבר עובדת במלצרות
שמירה אימבר, הגברת עם הפה הגדול מהרדיו, מתפרנסת היום מעבודתה כמארחת בלחם ארז. התוכנית שהגישה ברדיו ירושלים נמחקה מלוח השידורים, ואת רבבות המאזינים שליוו אותה בימי הזוהר החליפו 17 צבי מחמד שבהם היא מטפלת במסירות. בשיחה עם כרמית ספיר-ויץ היא מספרת על הפרידה הטראומטית מהרדיו, על שגרת העבודה בבית הקפה - ובעיקר על הגעגועים
"אני מסמנת להם על הגב: ירוק לצבות, אדום לצבים, וממספרת אותם. מספר 9 היא היחידה שצועדת קדימה כשאני קוראת לה לבוא לאכול", היא משתפת. "והם מזיינים, תשמעי, בלי הפסקה. את שומעת נקישות, הזכר דופק את השריון שלו בשריון של הנקבה כדי להזיז אותה ולעלות עליה. עלה עליה, טיפס עליה, הצליח להכניס את הזין לכוס שלה".
מה קורה, שמירה?
"זה מה שקורה! זה לא ככה?".
לדעתי , ברגעים אלה ממש את עורכת ניסוי אנתרופולוגי.
"לא נכון. תארי לך שבפעם הראשונה שראיתי את זה הרגשתי, 'בראשית ברא אלוהים'. אני רואה את הצב עולה על הנקבה ומחזיק בה בשתי ידיים, פוער את הפה לגודל שאי אפשר לתאר, מוציא יבבה גבוהה בקול מפלח שמיים, והנקבה עומדת ומכה בראש שלה משמאל לימין, משמאל לימין - לא בשביל לטלטל אותו החוצה ממנה,משום שכשהיא רוצה לטלטל אותו היא מנידה את ראשה אבל מזיזה גם את הגוף. אם לא בא לה והיא רוצה שהוא יחדול, אני מניחה שהיא יכולה לסגור את הכוס באיזושהי צורה ולנוע בצורה כזאת שהוא לא יוכל לחדור".
שוב אמרת "כוס" ו"לחדול" באותו משפט.
"ואני לא מרגישה שמשהו שם לא בסדר. זה בסדר גמור! מה להגיד? פות? אני אמות! מילה לא נחמדה בעיניי. אני מנסה להבין - מדברים על העיניים, האוזניים, האף, הכתפיים ויתר האיברים, וכשמגיעים לאיברים החשובים ביותר נאלמים דום?".
אין צורך להציג את שמירה אימבר (66), הגברת הראשונה של הרדיו, והלשון הכי חדה והכי אינטליגנטית בסביבה, ובכל זאת: היא הגישה בקול ישראל את תוכנית המוזיקה האלטרנטיבית "קצת אחרת" בעריכתה של רות כידן, ותוכניות מוזיקה ומלל נוספות. בד בבד קריינה מהדורות חדשות. לאחר 37 שנה - מתוכן ארבע ברדיו ירושלים ושנתיים של התמודדות עם מחלת הסרטן - אימבר מסתפקת כיום בשתי משימות קריינות קבועות: קריאת טקסטים מתורגמים של מאמרים לאתר רפואי, והנחיית טקס הדלקת המשואות השנתי שנערך בהר הרצל, לצד אריה אורגד.
אך טבעי היה שאימבר, ירושלמית ותיקה ואושיית רדיו מוכרת, תמשיך לאייש את עמדתה ברדיו המקומי. אלא שהיו מי שחשבו אחרת. שלום אורן, מכר ותיק עוד מימי קול ישראל ומנכ"ל משותף ברדיו ירושלים החדש, הודיע לה לפני מספר חודשים כי תוכניתה לא תשולב יותר בלוח השידורים עם צאתה לדרך של התחנה במתכונתה החדשה. בום טראח.
"הנחיית הטקס הממלכתי של הדלקת המשואות היא כבוד גדול לילדה מרדנית, לא שומרת חוק וסדר. אני בת 66, יש לי תובנות של בנאדם מבוגר", היא אומרת בזמן עוד משמרת בלחם ארז, תוך שהיא מובילה את הבאים לשולחנם.
לאימבר יש רזומה עשיר שפרנס במרוצת שנים ארוכות את הצדקנות הישראלית. "כבר בכיתה ב' הייתי פרחחית", היא מעידה על עצמה. "שרתי את 'זלמן יש לו מכנסיים' עד הסוף, עד 'יראו לו את הזין', והמורה שלח אותי הביתה עם הוראה: 'תגידי להורים שאת גסת רוח'. באתי לאבא שלי, שהיה בלשן. אמרתי לו שאני יודעת מה זה גסה, אבל מה זו רוח?".
גם בטירונות לא כל כך ידעה לציית לפקודות וננזפה תדירות, ומשעזבה את גרעין הנח"ל שבו שירתה בשל מחלת אביה ועברה לשרת בחימוש - נעדרה מחלוקת הפסים. זה כמובן עלה לה בשבת בבסיס. אימבר: "לרס"ר אמרתי: 'אתה תהיה בשישבת בבית? גם אני אהיה בשישבת בבית'. לא ידעתי לציית לסמכות". המחיר עלה ואימבר נשלחה לכלא צבאי. כן, גם שם הסתבכה עם מדריכות הכליאה. "עד גיל 8 הייתי ילדה די טובה, אבל משם ואילך התחלתי להיות קשה, חצופה ומאוד עצבנית", היא ממשיכה.
איך זה בא לידי ביטוי?
"כשהייתי בת 15, אחותי נישאה ועשו לי תספורת חגיגית. קיבלתי את זה מאוד קשה. לקחתי מחט ושרטתי את עצמי בידיים, ברגליים ובפנים. אחותי לקחה אותי לטיפול פסיכולוגי, כשזה עוד לא היה מקובל. מזה למדתי שזה בסדר גמור. הבנתי שאני ילדה עצבנית וזהו".
אולי זה נתן לך לגיטימציה להיות מה שאת.
"יכול להיות. אפילו ברדיו ירושלים אמרנ תי 'כוס' בשידור חי, שלא לדבר על רשת ב' עם אמנון פאר" (על שתי ההתבטאויות הבלתי נשכחות האלה - בהמשך).
באמת שערורייה גדולה. כולם צחי לשון ודוברי עברית תקנית.
"אני מאמינה שהשתנו דברים. אנחנו כבר יותר מסוגלים לקבל את המילים הנכונות ולא את הקיצורים שלהן. אנחנו לא צריכים להגיד 'שוט' בשביל להגיד 'שיט'. לא 'ססאמא שלך' אלא 'כוס אמק'".
תודי שאת משתעשעת במשחק בין משלבים.
"אני לא טוענת שהעברית הרהוטה לא צריכה לכלול מילים בלעז, קללות או כל דבר אחר. בקול ישראל, בימים שהלשונאי הידוע אבא בנדויד היה שם, איחלתי למאזינים שנה טובה ב-31 בדצמבר. הוא אמר לי שאין אומרים לשנה לועזית שנה טובה. אמרתי לו: 'אבא בנדויד, תסתכל בחצר. חוץ מהחבר'ה ממחלקת הדת, יש פה מישהו שיודע מה התאריך העברי?'. אני מוכרחה לומר שלא היו לו אף פעם טענות כלפיי בענייני עברית. הטענות היו מהכיוונים של הכנסת מהויות ומשמעויות".
במרוצת השנים זכית בתואר "הפה הגדול של הרדיו". זה מחמיא?
"זה תואם את המציאות. זה מה שאני עושה וזה מה שיש לי". בינך לבין עצמך, את לא אומרת: מאסתי בתואר הזה, מכובד ככל שיהיה? "הוא לא מפריע לי. אין בו שום גנאי בעיניי".
את בטח מתגעגעת נורא למיקרופון.
"נורא. אני מתחילה להרגיש כמו דודו טופז, שאבדל לחיים ארוכים".
אוי, הגזמת.
"יכול להיות שהוא חש כמוני, שיש לו מה לתת ומה להציע, יכולות וכישרון, ונסגרו הדלתות בפניו. לא משום שאתה לא מוכשר אלא בגלל כל מיני סיבות שלא רלוונטיות לכישרון שלך".
מדובר בשני מקרים שונים במובהק.
"אני מדברת על אספקט אחד מדודו. לא על התרופות שהוא נטל ולא על הדרך שהוא סיים את חייו. אני לוקחת תרופות נגד לחץ דם, נגד כולסטרול ונגד הסרטן כמובן".
ומעשנת .
"כי מה יהיה לי? סרטן?".
היא מכירה את כל באי הקפה: את המתווכת הרזה והיפה שחוסכת בסוכר, את האמא הצעירה שמגיעה עם תינוק במנשא לקפה של בוקר, את זוג הקשישים שדוגמים סנדוויץ' במשותף, ואת מחלקת העיתונים המבוגרת והחביבה. "חמודה", היא אומרת. "היא לא מוצאת עבודה אז היא עובדת בחלוקת עיתוני חינם. גברת סופר אינטליגנטית. יש לי תחושה שאם לי קשה עם מרות, לה עוד יותר".
ומה עם מסגרת?
"אני מסתדרת איתה טוב. מעולם לא רצו לפטר אותי מקול ישראל בגלל אי השתלבות במסגרת. תמיד הגעתי בזמן ופעלתי באחריות בלתי רגילה. אפילו אויבי הגדול דן כנר הודה בכך, על אף 23 שנות איבה".
אחד העובדים ניגש אליה. "שמירה, העובדת של אתמול רוצה להתקבל למכללה והיא כתבה מכתב. את יכולה לעשות לה את המכתב בניסוח יותר ניסוחי?". "בהחלט ובשמחה", היא אומרת. "גדלתי עליה", אומר אחד האורחים בלחם ארז. "רבק'לה מיכאלי אומרת: באים אליי אנשים ואומרים לי:'גדלתי עלייך'. גדלו יפה! זו תחושה לא נוחה. מה אני אמורה לעשות? לחזר כדי שישמיעו אותי?".
זו התמיהה הגדולה. את לא אמורה להיות במצב התדפקות על דלתות בכלל.
"זאת עובדה. רדיו ירושלים החדש יכול היה לקחת אותי על מתכונת תוכניתי או למצוא לי מסגרת אחרת. במהלך ארבע השנים האחרונות התמחיתי בראיונות בכל הנושאים - משרוך נעל ועד מנתח מוח. בשבת הגשתי תוכנית מוזיקה וקטעי קריאה עם המובחר מכל, מנשה סעד. אז למה לא נמצאה לי מסגרת כאן?".
שאלת?
"בהחלט, ונפרדתי מהם בברכת הצלחה, ערב פתיחת השידורים".
אימבר מתהלכת זקופה וגאה. האלמנט הטראגי היחידי בסיפור שלה הוא מה שמתרחש מתחת לאפים של כולנו. דור שלם של מנהלים בכירים, אל מול דור מבוגר יותר, שזוכר מהי עבודת כפיים של ממש. בלי הנפקות החוצה, אקזיטים, בוכטות ומכות של כסף. "בחיים שלי לא הלכתי לחפש עבודה. קיבלתי את הרדיו במתנה כאשר הגעתי לסדר עבודה למישהי אחרת שלמדה איתי תיאטרון. קודם לכן עברתי קורס משחק רדיו לתסכיתים שהיו ברשת ב'", היא מספרת.
כמה פעמים שמעת בחודשים האחרונים את המשפט המנחם: "כל עבודה מכבדת את בעליה" ?
" הרבה, ואני באמת לא צריכה. אני באה משם, אני מביאה את העניין הזה. כשאומרים: 'מה פתאום? את? מלצרות?', אני מספרת שכשהייתי בת שמונה, אבי הכין לי תחפושת של מצחצח נעליים. הוא קנה לי תיבה, חולצת משבצות וכובע. הוא כתב על הקופסה באותיות קידוש לבנה:'אני מרוויח את לחמי בכבוד וידיי נקיות'".
הכי לא סיפור עלייתה ונפילתה.
"אני לא רואה בזה נפילה. כשדיברתי עם האדם שראיין אותי ראשון כאן, במסעדה, הוא שאל אותי: 'ואם תחזרי לרדיו? תמשיכי לעבוד אצלנו?' אמרתי לו: 'בהחלט, תלוי בסידור המשמרות'. אין לי פנים וגוף של בת 18 להציע, אבל יש לי על הכתפיים מספיק ואני מוכנה לעשות כל דבר, כולל לשטוף כלים'.
"בשביתת העיתונאים הגדולה שנמשכה חודשיים בשנת 1987, יהודית בן יעקב עבדה כחדרנית בבית מלון. אני במשך חודשיים עבדתי כמלצרית במסעדת הצריף. קרה משהו?. לי לא היה ולו לבט אחד, אבל המשפחה לא אהבה את זה. לא בעלי ולא הבנות. בעלי שי לא אהב את זה מחמת כבוד כנראה, בנותיי עבדו כמלצריות כך שהן יודעות במה זה כרוך, ולי לא הייתה שום בעיה. אני מרגישה חיה. אני בעשייה".
זיו בצלאל, דובר רדיו ירושלים החדש, מסר בתגובה כי "רדיו ירושלים החדש מאחל לשמירה אימבר הצלחה בכל דרך שאליה תפנה".
על אף הרזומה הרדיופוני העשיר של אימבר, נדמה שיש שתי התבטאויות שלא נשכח לעולם. הראשונה התרחשה ב-1975. אימבר רכנה למיקרופון באולפן של רשת ב' ושיתפה את קהל המאזינים: "מה שרציתי להגיד לכם זה שיש באולפן שני בתי שימושים, אם אפשר לומר כך ברדיו, או נגיד, שני נוחיותים. באחד יש מים קרים, ובשני יש מים חמים. מאזין אחד צלצל ושאל באיזה מהם יש נייר. מה שאני רוצה להגיד הוא שלא מצאתי נייר, לא בזה ולא בזה". העונש: השעיה.
34 שנה לאחר מכן, בשנת 2004, מיטלטל הרדיו שוב בעת שידור חי. במסגרת מהדורת החדשות של 2 בלילה, לפני התוכנית "לילה חי מאוד" בהגשת אמנון פאר, מפנה פאר אל אימבר את השאלה: "איך את חוגגת את חג האהבה?". " תמיד אני משדרת משהו אישי", היא משיבה למיקרופון הפתוח. "בעלי שי עדיין בבית החולים. אנחנו מקווים שהוא ישתחרר, ואז נהיה פנויים להזדיין".
"בשביל מה להגיד את המילים האלה?", נחרד פאר. הוא לא מברך ב"רפואה שלמה" או דורש בשלום הבעל המאושפז אלא גוער בה, ואימבר לא מתבלבלת: "למה לעשות ולא להגיד? אני מקווה שאישי יחזור ושיוכל לקיים את המוטל עליו. את כל המצוות החשובות בין גבר לאישה".
נא להמתין לטעינת התגובות
