לא רק ברק אוהב לחגוג בנסיעות עבודה לחו"ל
שר הביטחון הורה לחקור את הוצאותיו בפריז, אך מי שאמון על הבדיקה התפנק בעצמו לא מזמן. וגם - הסיפור המופלא על הלוחם הערכי יורם הלוי
את מדריד וליסבון הוא לא ביטל עדיין. הניסיון להטיל את האחריות לפסגת הנהנתנות על ראש המטה מייק הרצוג או על פקיד זוטר במשרד הביטחון, הוא פתטי ופחדני.
מי שנמצא בתוך העניינים יודע שרוח השר מרחפת מעל הסוויטות המפוארות. מי שמכיר את האיש יודע את רמת המעורבות שלו בפרטי פרטים. במבצעים צבאיים, כמו גם בתענוגות על חשבון המדינה בחו"ל.
תמיד יודע הכל, מאשר הכל, קובע ופוסק. לא סופר אף אחד, לא רגיש לכלום. מבחינתו, רמת החיים שהורגל אליה במגדלי אקירוב, משם הוא מנהיג את מחנה השלום ואת הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית, צריכה להישמר גם כשהוא משייט באירופה. יעלה כמה שיעלה. פריז יכולה לבעור. הוא ימשיך לפרוט על הפסנתר.
חוץ מזה, במשרד הביטחון יש ועדת נסיעות מיוחדת, יושב בראשה עמוס גלעד, שרודה בכל הבקשות ביד קשה. לא שהם סובלים, אבל גלעד לא נותן להם לחגוג יותר מדי בתחום הרגיש הזה. רק בנסיעות שר הוא לא יכול להתערב. זה מחוץ לתחום. כששר נוסע, אפשר לחגוג. שהרי השר נוסע במחלקת עסקים או ראשונה, ולכן גם המנכ"ל צריך לשבת לידו, והעוזרים שלהם, וכו' וכו'. והפעם לקחו גם שלוש מזכירות, ושני צלמים, או להפך. ומכיוון שברק חייב להתאכסן במלונות של 25 אלף שקל ללילה, אז גם החברים נדחקים לשם, ובסוף יוצא שהעסק עולה מיליון שקל למדינה. בואו נחשוב רגע מה אפשר לעשות עם מיליון שקל. לא בביטחון. נניח, בחינוך.
עכשיו, סוף סוף, אפשר לנשום לרווחה. הבזבוזים ייפסקו. הוקמה ועדה. "שר הביטחון הטיל" על ועדה מיוחדת לבדוק את פרשת הנסיעה לפריז. עד אז, כל נסיעה תובא ל"אישורו האישי". לא ינום ולא יישן בודק ישראל. מי עומד בראש ועדת הבדיקה הזו?
אחד, יקותיאל (קותי) מור. מה שמוכיח לנו, מעל כל ספק, שהחברים במשרד הביטחון לא למדו כלום. נא להכיר: קותי מור, סמנכ"ל משרד הביטחון, לשעבר ראש המשלחת הביטחונית-הישראלית בניו יורק. הסיפור הזה כבר פורסם בעמודים האלה ממש, בזמן אמיתי (ומוחזר לפני כמה שבועות בעיתון אחר), אבל הוא שווה אזכור נוסף.
באחד מימיה האחרונים של מלחמת לבנון השנייה הרים מנכ"ל משרד הביטחון דאז, גבי אשכנזי,
לתדהמתו של אשכנזי התברר שמור בכלל בדרך לחופשה בקנדה. מפלי הניאגרה, קצת טורונטו, בשביל הנשמה. בישראל מלחמה, וראש המשלחת נוסע לחופש. טוב, אז אדבר עם הסגן שלך, אמר אשכנזי למור. אז זהו, שגם זה לא הסתייע. כי הסגן של מור ישב באותו רגע במכונית לידו. הם יצאו לחופשה בקנדה יחד, כדי לחסוך דלק. למה לנסוע בשתי מכוניות אם אפשר להידחס באחת? באמת כל הכבוד להם.
במדינה מתוקנת היה אותו מור מוחזר לארץ באותו היום, ובאותו חודש יוצא לפנסיה (תקציבית). במדינתנו , הוא סיים את הקדנציה וחזר למעמד בכיר במשרד. ועכשיו הוא בודק את הבזבוזים. ככה זה מתנהל שם כבר למעלה מ-60 שנה.
כמה הצהרות חגיגיות פיזר מנכ"ל משרד הביטחון פנחס בוכריס על כוונתו לצמצם את היקפה של המשלחת הביטחונית הישראלית בניו יורק. דוח מיוחד של חברת "מקנזי" ממליץ לצמצמה ב-30 אחוז.
בפועל, מה צומצם? שום דבר לא צומצם. אותה משלחת שאותו קותי מור עמד בראשה, ובשעת המבחן הנדירה שלה נסע לחופש בקנדה. היא שם, המשלחת הזאת. יש בה 40 שליחים מישראל, ועוד כ-200 עובדים מקומיים. שליח עולה למדינה רבע מיליון דולר בשנה, לפני שמחשבים את עלות המשפחה, המגורים, הביטוח הרפואי, החינוך לילדים. תכפילו לבד. רק השליחים האלה עולים למדינה עשרות מיליוני שקלים בשנה. עם העובדים המקומיים נגיע ונחצה את סף ה-100 מיליון. תחשבו מה אפשר לעשות עם מאה מיליון שקל. לא בביטחון. בחינוך, למשל.
העובדים המקומיים, שזה בדרך כלל כל מיני יורדים או פרוטקציונרים או סטודנטים "בנים ובנות של", מתקבלים לעבודה דרך קשרים ושיחות טלפון עלומות, ומעבירים את יומם בחיטוט באינטרנט ומעקב אחרי עסקאות פוטנציאליות. פה צמיגים למשאיות, שם ציוד אופטי למשקפות. דברים כאלה. אם מצאו עסקה, הם לא יכולים לבצע. רק השליח נוסע למקום לנסות לבצע רכש.
כל העסק הזה מיותר לגמרי בעידן הנוכחי. איטנרנט יש גם כאן. במשלחת הרכש המצרית, שרוכשת בסדר גודל דומה באמריקה, יש שלושה אנשים. אגב, גם הם מיותרים. ועוד לא דיברנו על ראש המשלחת, שיושב על תקן מנכ"ל, מקבל משכורת עתק בדולרים, דירת שרד, משרד, מזכירות, רכב שרד, נהג סביב היממה, ועוד ועוד.
האיש חוזר לישראל בתום קדנציה של כמה שנים כשהוא מיליונר. חד-משמעית. לפעמים אפילו מיליונר כבד, כמו במקרה קודמו של קותי מור, שבעניינו התקיימה חקירת שחיתות מסועפת ורבע שעה אחרי שחזר התברר שהוא גם מייצג אותן ענקיות נשק אמריקאיות שמהן רכש סחורה עד לפני רגע. כל זה, אגב, על חשבוננו.
ולא רק בניו יורק. מחרתיים תתקיים בקריה בתל אביב מסיבת פרידה מויקטור ברגיל. איש ענק. המדינה חייבת לו הרבה. שנים הוא הבונה והסולל ומזיז ההרים והגבעות מטעם משרד הביטחון. יכולותיו בתחום הזה הפכו למיתוס בפני עצמו. אין איש ביצוע טוב ממנו. והוא גם (היה) חבר. עכשיו הוא יוצא לעמוד בראש המשלחת של משרד הביטחון בתאילנד.
עד כמה מתאים ברגיל לתאילנד? כמו שקותי מור מתאים לבדוק את הנסיעה בפריז. אבל זה סידור טוב להעביר את הזמן עוד כמה שנים בנעימים. כמו שרגילים החברים. כמה אנחנו צריכים משלחת ביטחונית בתאילנד? כמו שאנחנו צריכים את פריז.
כדי שיהיה לחברים לאן לנסוע, לקבל קצת מסאז'ים, ואולי גם למעלה (או למטה) מזה, ולחגוג על חשבון המשרד. מה יש, בדרך כלל עובדים קשה, מותר גם קצת ליהנות. משלחות כאלה, של משרד הביטחון, פזורות מסביב לגלובוס. כן, גם בפריז. "תמיד תהיה לנו פריז", אמר האמפרי בוגרט לאינגריד ברגמן בסיום הסרט "קזבלנקה". אמר, וידע מה הוא אומר.
חמור יותר, הרבה יותר מפרשת הנסיעה לפריז הוא התחקיר שפרסם "הארץ" בשבוע שעבר על אהוד ברק. על פי התחקיר, מאז שנכנס לתפקיד שר הביטחון עברו חמישה מיליון שקל לחשבונותיה של חברת "אהוד ברק בע"מ", ממקורות עלומים. את החברה העביר ברק על שם בנותיו. אבל הכסף המשיך לזרום. כשהפסיק הכסף הזה לזרום, הקימה אשתו של ברק, נילי, את "טאורוס" הידועה.
לחברה הזו כבר הועברו 140 אלף שקל מגורמים עלומים בחו"ל, לפני שנחשפה בערוץ 10. עוד מיליון וחצי שקל עברו באותה תקופה לחברה נוספת שהעביר ברק על שם בנותיו או גיסו לשעבר. אז מה ההבדל בין מיכל ליברמן, שקיבלה כספים בזכות אביה איווט ליברמן (לכאורה), לבין מיכל ברק?
"שלטון החוק", בתמורה, מגן עליו. ככה זה עובד כאן אצלנו. ליברמן היה חוטף על הפרשה הזו כתב אישום, את אולמרט היו מעלים לגרדום בכיכר העיר.
אצל ברק? יוק. כמו בפרשת הגז הפלסטיני, כמו בפרשת התיווך למכירת פרטנר לטובת איש עסקים מצרי, ובשלל רב נוסף של פרשות. שלטון הצחוק.
לפני כמה ימים הופיעו בתקשורת ידיעות צנועות יחסית על "הדחתו" של ניצב יורם הלוי מתפקיד ראש יחידת העלית המשטרתית להב 433, בתום תקופת כהונה קצרה בת תשעה חודשים בלבד. באופן מוזר, הפרשה הזו גוועה כלעומת שצצה. כמעט ולא עסקו בה מאז.
יש בה כאלף שוטרים וקצינים איכותיים והיא מורכבת מכמה יחידות מפוארות לכשעצמן: יאחב"ל, יאח"ה, אתג"ר, הגדעונים וכן יחידות מעקב סמויות. היא נחשבת בייבי של המפכ"ל ואמורה לתת את התשובה האולטיר מטיבית לגל הפשיעה הגואה ולמשפחות הפשע המשגשגות.
ומי בכלל יודע מי זה יורם הלוי? למי אכפת? אז זהו, שלכמה אנשים דווקא אכפת. חלק מהם, בכירים במערכת הביטחון, לא הצליחו להבליג. "אין היום אנשים כאלה", אמר השבוע גורם ביטחוני שמלווה את הקריירה של הלוי כבר למעלה מ-20 שנה. "לוחם נועז מאין כמוהו, איש שתמיד עמד בחזית, תמיד פרץ קדימה, תמיד עם סכין בין השיניים, תמיד ראשון. כל יחידה שהיה בה, הרים לרמות חדשות, שינה דפוסים, פרץ מסגרות. ותמיד בקו הראשון. מוזר שעשו לו דבר כזה".
הנה הסיפור: יורם הלוי, בן 46, נולד בקריית משה בירושלים. יש לו עוד שמונה אחים וארבע אחיות. ילדות קשה. נגד כל הסיכויים. מגיל 14 עבד ופרנס את אחיו ואחיותיו. עבודות פיזיות קשות. אחר כך, במפתיע, מצא את עצמו יועץ השקעות בבנק לאומי. בגיל 18 התגייס. שירות סדיר מלא בגדוד 202, צנחנים. לוחם. השתחרר, ובאותו יום התגייס לימ"מ. בלי רגע אחד של חופש.
הימ"מ היא יחידת העלית המשטרתית. רבים חושבים שהיא יחידת העלית הטובה ביותר ללוחמה בטרור בישראל (זה כנראה גם נכון). עשר שנים עשה בימ"מ. מלוחם פשוט, ועד קצין המבצעים של היחידה, בדרגת פקד (אף שהתקן היה סגן ניצב). ואז נחטף החייל נחשון וקסמן. הלוי, כקצין אג"ם, כתב את תוכנית החילוץ שלו שהציגה הימ"מ. מפקד היחידה היה אז בחו"ל וסגנו התעקש להציג את התוכנית בפני מקבלי ההחלטות, על אף שלא שחה בחומר.
הלוי נאלץ לעמוד לצדו וללחוש לו במהלך הפרזנטציה. ככה זה גם נראה. בצה"ל הוחלט לתת את משימת החילוץ לסיירת מטכ"ל. התוצאות היו קשות. סרן ניר פורז נהרג, יחד עם וקסמן. לוחם נוסף נפצע. הלוי לקח את זה קשה. הכי קשה. נכשלנו, אמר לחבריו בימ"מ, בשביל זה יש ימ"מ, היינו צריכים להיות יותר טובים. העובדה שלא הטילו עלינו את זה היא כישלון. זה בער בו. הוא ידע שהימ"מ יכול היה לעשות את זה, אולי, טוב יותר. היחידה בנויה בדיוק בשביל משימות כאלה.
הוא דרש בדק בית ובדיקה מקיפה. זה הרגיז כמה אנשים. קמה סערה פנימית. בתוך כמה ימים עזב הלוי את הימ"מ וניסה להיקלט במג"ב ירושלים. כמה שבועות חלפו והפקידו בידיו את יחידת המסתערבים באיו"ש. כאן המריא הלוי לגבהים אחרים לגמרי. ניצב מיקי לוי, שהיה אז מפקד מחוז ירושלים, מספר שיורם "עשה נפלאות, הרים וגבעות, שינה לגמרי את תפיסת העולם של היחידה, הפך את תפיסת ההפעלה המבצעית, עשה מהמסתערבים באיו"ש יחידת העלית הטובה ביותר של צה"ל בשטחים, נקודה.
הוא טבע דפוסי עבודה חדשים לגמרי, מהפכה אמיתית שעד היום אנחנו נשכרים ממנה". אגב, הסופרלטיבים האלה משותפים לכל הקצינים הבכירים שעבדו עם הלוי במהלך הקריירה. בלי יוצא מן הכלל. ובכל השנים הללו, הוא תמיד בקו הראשון. מאוטובוס האמהות בדימונה, דרך כל שאר המבצעים וההיתקלויות, תמיד מפקד באופן אישי, מביא את המסתערבים ל-600 מבצעים בשנה, שזה שני מבצעים ביום, ברמת ביצוע על-אנושית כמעט.
תמיד ראשון, תמיד יצירתי, מקורי, קפדן ומקצועי עד הסוף. באירועי קבר יוסף בשנת 96' הגיע עם המסתערבים ראשון לשטח, השתלט על שלושה נגמ"שים, היה מוכן להסתערות פנימה, אבל נבלם על ידי מקבלי ההחלטות.
אחרי המסתערבים קיבל הלוי פיקוד על יחידת הגדעונים. יחידת עלית יוקרתית, שבתקופתו הגיעה לשיאים חדשים. גם שם, ערך מהפכה תפיסתית וארגונית. הוא לא היסס להעמיד את הגדעונים לרשות מחוז ירושלים, גם לצורכי עבודות משטרתיות פשוטות, לתפוס גנבים, לפשוט על מעוזי סמים, על משפחות פשע. כל השנים הללו לא היה לו צבא עיתונאים מקורבים, לא קיים שום קשר עם התקשורת, זה לא עניין אותו. עד היום זה לא מעניין אותו. זו, אולי, הטעות הגדולה ביותר שלו. כי יריבו, ניצב יואב סגלוביץ', דווקא מתעניין בעיתונאים.
גם שם, כנ"ל. מהפך עצום. "הרים את הימ"ר דורות שלמים קדימה", אומר מיקי לוי. הלוי הוא השוטר הראשון בישראל שפיצח משפחת פשע פיצוח מושלם, כמו שכתוב בספרים. זו הייתה "החבורה הירושלמית", שבלשיו של הלוי פשוט חיסלו. הוא הקים את המחלקה הכלכלית הראשונה שהוקמה בתוך יחידה מרכזית. הוא קיבל תעודות הוקרה והצטיינות לרוב.
אחרי הימ"ר, קיבל פיקוד על מרחב דוד, הלא הוא העיר העתיקה. אלה היו ימי טרום ההתנתקות, והמתח היה בשיאו. אחד ממוקדיו, כרגיל, הר הבית. הלוי הסתער גם על המבצע הזה כמו שהוא יודע, והעביר אותו חלק. כולל ביקורים חשאיים בירדן, שיחות ומגעים מול הוואקף, אמצעים מתוחכמים להגנת הר הבית והרבה מאוד מחשבה יצירתית.
כשסיים את הפיקוד על המרחב, בדרגת תת-ניצב, ביקשו ממנו לסגור מעגל. בוא, קח את הימ"מ, אמרו לו. התקן למפקד הימ"מ הוא ניצב-משנה. הלוי היה כבר תת-ניצב. אל תעשה את זה, אמרו לו החברים, קטן עליך. אל תהיה פראייר. אבל הוא, כרגיל, היה פראייר. אם צריך, אני עושה את זה. לא מעניינות אותי הדרגות, אמר. לקח את הימ"מ וסגר מעגל.
גם את היחידה הזו, התובענית כל כך, הצעיד להישגים רבים מאוד. כל מי שהיה שם, יודע. ואז הגיע דודי כהן. אגב כהן, להלוי היה מפגש מוקדם עם המפכ"ל. זה קרה כשקיבל את היחידה המרכזית בירושלים. תוכנית העבודה המהפכנית שהציג ליחידה הרתיעה את צמרת המחוז. הלוי היה צריך "לתקף" את התוכנית, להביא מליץ יושר סמכותי.
דודי כהן היה מליץ היושר הזה. הוא הביא את כהן, שהיה אז סגן ראש אגף המודיעין, לדיון שנערך בעניין במחוז, וכהן הצהיר שמדובר בתוכנית מנצחת. כך היה. החיבור ביניהם היה מצוין. ואכן, באוקטובר שעבר קרא המפכ"ל כהן לתנ"צ הלוי והודיע לו שהוא ימנה אותו לפקד על יחידת העלית להב 433 בשנת 2009.
אחר כך, בינואר, העניקו לו דרגת ניצב. הוא קיבל את להב מידיו של ניצב יואב סגלוביץ' בתחילת השנה. מצד שני, לא נמצא מועמד מתאים לקבל ממנו את הימ"מ. הלוי הסכים, באופן חסר תקדים במשטרה, להמשיך בשני התפקידים. במקביל. מפקד שתי יחידות העלית של המשטרה, הימ"מ ולהב 433 בעת ובעונה אחת. למה? כי היה צריך אותו. וכן, כי הוא גם פראייר.
כאן החלו התקלות. בחפיפה עם סגלוביץ', הבין הלוי שאין לו בעצם תפקיד מוגדר. סגלוביץ' עבר לפקד על אגף החקירות והמודיעין והמשיך, בעצם, לבחוש ממנו בלהב. "אז מה התפקיד שלי?" הקשה הלוי, אבל אף אחד לא ענה לו. הוא רצה לבצע מהפכה בלהב. להפוך אותה לכוח מבצעי אחיד. לאגרוף. להרוס את הגבולות בין היחידות השונות, לשנות את תפיסת ההפעלה.
סגלוביץ' חשב אחרת. סגלוביץ' המשיך, בעצם, לפעול בתוך היחידה מעל ראשו של הלוי. אפילו ישיבות סטטוס בענייני חקירה עם ראשי צוותים הוא ניהל מעל ראשו. "הם חשבו להפוך את הלוי לפקיד, לבובה שתשב שם ולא תעשה כלום", אומר קצין בכיר, "וזה האיש האחרון שאפשר לעשות לו את זה".
ארבעה-חמישה חודשים אחרי שקיבל את הפיקוד על להב הלך הלוי למפכ"ל וביקש להשתחרר. אבל רב-ניצב כהן סירב. "אל תעשה לי את זה", אמר. "אני חייב שתמשיך". הלוי התעקש. אני לא בנוי לזה, אמר לכהן, אין לי מה לעשות כאן. כהן התבצר. הייתה לו סיבה טובה. היו אלה ימי פרשת ברלב הזכורים לרע, כהן ספג אש תופת מכל עבר ויצא חבול ומרוט. עוד פרישה של קצין איכותי בכיר הייתה גדולה עליו. בסוף, הלוי נעתר והמשיך. זו הייתה שגיאה. כהן הוא איש נוקם ונוטר.
ואז, לפני כחודש, זה בא. כמה ימים אחרי שהלוי מסר סוף סוף את הפיקוד על הימ"מ למחליף, קרא לו המפכ"ל והתחיל להתעניין בתפקידים חלופיים. כעבור כמה שבועות, ביום שישי בבוקר לפני שבועיים, הוא נקרא ללשכת המפכ"ל והתברר לו שהוא מסיים תפקיד.
"אתה מדיח אותי?", שאל את כהן, שהשפיל עיניים, ענה: "מה פתאום", והתחמק. התפקיד החלופי שמצאו להלוי זה ראש אק"מ, אגף קהילה ומשטרה. להקים את השיטור העירוני. והניחו לתקשורת לחגוג על הדחתו.
אחרי 28 שנות לחימה רצופה, בלי הפסקה של רגע, בלי כיבודים ובלי גינונים ובלי קשרים עם עיתונאים, פתאום מוצא עצמו יורם הלוי מודח. ככה, לפחות, כתוב בגוגל. בעקבות הפרסומים, לא טרחו מדוברות המשטרה לפרסם הבהרה. המפכ"ל לא טרח להגיד, בקולו, שאין כאן הדחה.
אף אחד לא סיפק הסברים. הלוי עשה את שלו, הלוי יכול ללכת. העיקר שהאח של המפכ"ל כבר ניצב, ושסגלוביץ', שבכלל שוהה בשלושת השבועות האחרונים בחופשה בחו"ל, יוכל להמשיך לבחוש בלהב 433 כרצונו וישיג לעצמו בובה אחרת שתשב על כורסת המפקד.
מפכ"ל המשטרה, רב ניצב דודי כהן, אמור לסיים את תפקידו בתוך כשנה וחצי. קודם ניסה להיפטר מאורי ברלב וכמעט הצליח. עכשיו הוא לוקח קצין איכותי מאין כמוהו, צנוע ומקצועי, ומעביר אותו סאגת השפלה פומבית, על לא עוול בכפו. צריך לקוות, להתפלל ולהאמין שהקדנציה של כהן תסתיים ללא נזקים נוספים. למחליפו צפויה עבודת שיקום מפרכת. אם יצטרך עזרה, הלוי יהיה שם. נכון לכל משימה, כרגיל.
ממשטרת ישראל נמסר: "ניצב יורם הלוי הינו קצין מוערך ועתיר זכויות ולפיכך קודם לדרגתו זו ע"י המפכ"ל הנוכחי. סבב הקצינים שפורסם לאחרונה במשטרת ישראל ושבו נכלל גם הקצין סוכם ע"י המפכ"ל והשר לביטחון פנים לאחר שנלקחו בחשבון כלל השיקולים המקצועיים והמערכתיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
