גילויים חדשים: החיסול שסיכן את הסכם השלום
כשבוע לפני ניסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל הציע המלך חוסיין למוסד 10 שנות הודנא עם חמאס. מדוע שמר ראש המוסד את המידע ולא העביר אותו לראש הממשלה
סגנו של משעל, מוסא אבו-מרזוק, חלק עם הבכירים הירדנים את לבטיו. הוא אמר כי ברצונה של התנועה לבחון אפשרות להפסקת אש. חוסיין שיתף את זילברג בהרהוריו של אבו-מרזוק וביקש שיעבירם לידי האחראים בירושלים.
יומיים או שלושה לאחר מכן התפוצצה פרשת משעל. הפרשה הזו הייתה, מבחינת הירדנים, שיא השפל ביחסים עם ישראל מאז נחתם הסכם השלום, השבוע לפני 15 שנה.
עדויות חדשות, שחלקן נאספו בידי סופשבוע ואחרות פורסמו בספרים שראו אור לאחרונה (באחד מהם, בגירסה האנגלית של הביוגרפיה שחיבר אבי שליים על חוסיין, פורסם לראשונה שמו של איש המוסד זילברג), מאפשרות להרכיב תמונה שלמה של הצעת ההודנא ההיא, ובמרכזה השאלה - האם היה בכוחה למנוע את השערורייה? עצם קיומה של ההצעה, שהועברה בתיווכו של המלך הירדני, פורסם בעבר ושימש כלי לניגוחו של בנימין נתניהו.
ראש הממשלה הואשם ברשלנות על כך שהתעלם מהצעת שלום שהעביר לו ידיד נאמן כחוסיין, והמשיך לשעוט לעבר הקיר עד להתנגשות האומללה. נתניהו טען בזמנו כי לא ידע מכך, אולם גרסתו הוטלה בספק. העדויות החדשות מגלות כי נתניהו דיבר אמת. לעומת זאת, ישראלים וירדנים שהיו מעורבים בסוד ההצעה חלוקים בדעתם, האם היתה רצינית או פעוטת ערך.
מה שבטוח, בעוד חוליית המתנקשים יושבת על זנבו של חאלד משעל ומחכה לרגע הנכון כדי להרגו, על שולחנם של כמה ישראלים כבר הייתה מונחת הצעה ראשונית להפסקת אש עם החמאס, אבל ראש הממשלה, שנותר אחר כך להתמודד לבדו עם משבר חריף ביחסים עם מדינה שכנה, לא ידע ממנה.
ב-30 ביולי 1997 ביצע החמאס פיגוע כואב בשוק מחנה יהודה בירושלים, בו נרצחו 16 בני אדם ונפצעו כ-200. ב-4 בספטמבר נספו עוד ארבעה ישראלים בפיגוע ברחוב בן יהודה
המוסד הציע שמונה אישים בחו"ל העשויים לשמש יעד להתנקשות. הקבינט בחר בשם החמישי שהתנוסס ברשימה: חאלד משעל, אז בן 41, ראש הלשכה המדינית של החמאס. מאותו רגע, החל האגף המבצעי במוסד בהכנות למשימה. בדיונים שקדמו להכנות, בהשתתפות ראש הממשלה, ראש המוסד ושרי הקבינט, הועלתה שאלת הפעולה החשאית על אדמת ירדן.
לכל היה ברור, כי כישלון המבצע יחבל ביחסים עם חוסיין. הוחלט כי המבצע ייעשה רק אם תובטח הצלחה מלאה. הלוחמים הונחו לבטל את המשימה, אפילו ברגע האחרון, אם יתעורר צל של חשש. התסכול הישראלי מידו הרכה של חוסיין בטיפולו במשעל ובאנשיו שימש הצדקה מצפונית עבור מקבלי ההחלטות בירושלים, כי מותר לפעול בכל זאת בחצרם של ידידים.
איש לא חשש כי הפעולה תשתבש בצורה כה חמורה עד כדי העמדת הסכם השלום כולו בסכנה מוחשית. העדויות שנאספו בישראל לימדו כי משעל וסגנו, מוסא אבו-מרזוק, אינם מסתפקים בפעילות הסברה על אדמת הממלכה, כפי שנטען על אודותם בפומבי, אלא משמשים כמפקדה מבצעית עבור פעילי השטח בעזה ובגדה.
"הפעולה הזו חיבלה ביחסים המודיעיניים בין ירדן וישראל לראשונה בהיסטוריה", יאמר לימים הגנרל עלי שוכרי, ראש לשכתו של חוסיין. ראש המוסד דני יתום היה, עד לאותו מבצע, חביבו של המלך. חודשיים לפני כן בילה עם משפחתו בירדן כאורחו של חוסיין. לעומת זאת, היחסים בין הארמון הירדני לנתניהו היו עכורים, ובעמאן קיוו למפלתו של ראש הממשלה הצעיר.
"אדם גועלי ביותר", כינה אותו עלי שוכרי בשיחות פנימיות. נתניהו הרבה לבנות בירושלים, עיכב את יישום הסכם אוסלו כמנוף לחצים על יאסר ערפאת, ולא העניק תשומת לב ראויה לעצותיו של המלך, בניגוד לקודמיו, שמעון פרס ויצחק רבין.
אין זה מפתיע, לפיכך, שהארמון הזדרז לחסל עמו חשבונות בפומבי עם חשיפתה של פרשת משעל. ניסיון ההתנקשות בוצע ביום חמישי, 25 בספטמבר. חברי החוליה ארבו למשעל בפתח בניין משרדים ומגורים בשדרות וספי תל בעמאן, איזור מסחרי הומה במרכזה של העיר, הזליפו לאוזנו רעל קטלני - והתגלו.
וספי תל היה ראש ממשלת ירדן במאורעות ספטמבר השחור ב-1970 ונרצח לאחר מכן בידי מתנקשים פלסטינים. הרחוב שנושא את שמו שונה בעקבות מותו, אולם עד היום מסרבים הפלסטינים להכיר בכך ומעדיפים את שמו המקורי - רחוב גארדנס.
ימים בודדים לפני ההתנקשות, ככל הנראה בראשית אותו שבוע, אירח המלך חוסיין את זילברג. בספרו "שותף סוד - מהסיירת למוסד" (הוצאת ידיעות ספרים) מספר יתום, כי מבחינת זילברג, היה זה עוד ביקור אחד מני רבים.
"הוא נפגש עם המלך והם שוחחו על מגוון נושאים", כותב יתום, שמקפיד לזהות את זילברג באות הראשונה של שמו הפרטי בלבד. בין היתר שוחח המלך על תהליך השלום והשמיע ביקורת על נתניהו ומהלכיו.
בסיום השיחה, בהערת אגב, אמר לו המלך שהגיע אליו מידע מהחמאס שלפיו למישהו מבכירי החמאס, כפי הנראה מוסא אבו-מרזוק, יש רעיון שעדיין איננו מגובש בנוגע לאפשרות של 'הודנא' (הפסקת אש) עם ישראל. המלך הדגיש באוזני ד' כי הוא עדיין איננו בטוח לגבי רצינותו ומהימנותו של המידע הזה, ציין כי עליו עדיין לבדוק את העניין, וביקש שלעת עתה לא נעשה בו כל שימוש".
באותו הזמן, בארמון הירדני, חשבו כנראה אחרת. עלי שוכרי, מנהל לשכתו הפרטית של המלך ואיש סודו, סיפר כי ההצעה כללה הפסקת אש בת עשר שנים. התקופה הזו לא ננקבה במקרה. ההודנא היא מושג ידוע בהיסטוריה האיסלאמית.
מקורו בעימות בין הנביא מוחמד לתושבי העיר מכה, רובם עובדי אלילים שנאבקו בו וניסו להכריעו. הנביא וחסידיו לא חשו חזקים מספיק לשרוד את העימות, ובצר להם יזמו הפסקת אש בת עשר שנים. אנשי העיר, מספרים כתבי הקודש, הסכימו בתמימותם להצעה.
בתום עשור, משהרגישו מוחמד ואנשיו חזקים מספיק, הם קמו על מכה וכבשו אותה. מעשיו של הנביא ואמירותיו נחשבים עד היום מצווה ועמוד אש בעיני מאמיניו. המוסלמי רשאי, ולעתים חייב, לנהוג כפי שנהג הנביא. מומחים ישראלים, שביקשו להתריע ברבות השנים מפני יוזמות ההודנא של החמאס, הזהירו מפני המרכיב המניפולטיבי שלה. אם הנביא הפר הפסקת אש כשהרגיש חזק דיו, החמאס לא רק עלול לעשות כן. הוא מצווה לכך.
פרופ' אבי שליים, מחבר הביוגרפיה המקיפה על המלך חוסיין, מתייחס ליוזמה ברצינות. שליים כותב כי הצעת ההודנא שהעביר חוסיין נועדה להימשך 30 שנה. גם העיתונאי האוסטרלי פול מקגאף, הביוגרף של משעל, נוקב במספר הזה. "ההצעה צנחה כמו משום מקום", כותב מקגאף בלשונו הצינית. 30 שנה של הפסקת לוחמה הן תקופה ארוכה מדי, ולכן יש להתייחס למספר הזה בספקנות. למעשה, אין מדובר בהפסקת אש, אלא בזניחתו של המאבק המזוין, מהלך שהחמאס נמנע מליזום בשלב ההוא.
זה לא הפריע לראש המודיעין הירדני, סמיח בטיחי, להגיב בהתרגשות להצעה. "החבר'ה האלה יהיו בני 60 כשתוקפה של ההצעה יפוג", אמר בטיחי לשמע יוזמת ההודנא שהעלה אבו-מרזוק בפני מלכו, "אולי הם בכלל ייעלמו".
בטיחי ואנשיו לא רוו נחת מן העצמאות שגילו משעל וחבריו. משעל דחף ממקום שבתו בבירה הירדנית את אנשיו בעזה ובגדה לשפוך את דמם של ישראלים. מידע מודיעיני שנצבר בישראל לימד, כי לעתים אף סירב להצעות שהגיעו מדרגי השטח לחדול לתקופת מה ממאמצי הפיגועים, מחשש להתגלות בידי צה"ל והשב"כ.
שעותיו הראשונות של אותו יום חמישי גורלי עברו על המלך הירדני בנעימים. חוסיין, כפי שהעריך מקגאף, הקציב ארבעה ימים, אולי מעט יותר, כדי לקבל תשובה מנתניהו על הצעתו. ואכן, ימים מעטים לאחר שאירח את זילברג בארמון, התקבלה בלשכתו שיחת טלפון מפתיעה מראש ממשלת ישראל. "אני שולח את דני יתום להיפגש איתך בעניין דחוף כלשהו", ביקש נתניהו, "אנא קבל אותו בהקדם האפשרי". חוסיין, שלא ידע דבר על ההתנקשות, תהה מהו הדבר. "היחסים בין שתי המדינות", ענה נתניהו.
בארמון חיכו ליתום המלך, מנהל לשכתו עלי שוכרי וראש המודיעין בטיחי. הם ישבו נדהמים ושמעו לראשונה את פרטי המבצע שאירע באותו בוקר תחת אפם. ראש המוסד אף היה זה שבישר להם כי שני האזרחים הקנדים שנעצרו הבוקר בידי המשטרה הירדנית, בחשד שניסו לתקוף את ראש הלשכה המדינית של החמאס, אינם אלא מחסלים ברישיון מטעם מדינת ישראל.
יתום ביקש לסיים את הפרשה במהירות ובשקט. "סיפרתי לך הכל, אינני מסתיר ממך דבר", אמר ראש המוסד. "ירדן אינה יכולה לגלות סובלנות להתנהגות כזו", הגיב חוסיין בעלבון כבוש, בטרם יצא מהחדר בהפגנתיות, "זה בהחלט לא חלק מהסכם השלום". בטיחי הטיח בראש המוסד: "גם אם משעל היה מעורב בטרור, אינך יכול לפעול ככה במדינה שלנו".
לאחר התפוצצות הפרשה הודלף לתקשורת דבר קיומה של הצעת החמאס להפסקת אש. לגרסת הירדנים, כפי שכותב פרופ' שליים, העביר המלך את הצעת החמאס כמסר דחוף לנתניהו. נתניהו ידע היטב על ההצעה, בטוחים הירדנים, אבל התעלם ממנה והעדיף בכל זאת להמשיך במבצע.
זילברג, טוען עלי שוכרי, אף סיפר לעמיתיו בירדן כי וידא שהדוח שלו הונח על שולחנו של ראש הממשלה מיד עם שובו לתל אביב, שלושה ימים לפני ניסיון ההתנקשות. "מסקנתו של חוסיין היתה פשוטה", כותב שליים בהסתמך על עדותו של שוכרי, "נתניהו רצה להרוס את השלום. חוסיין האמין כי נתניהו העביר לו מסר, שלפיו השלום עם ירדן אינו חשוב בעיניו. בעובדה שמשעל הותקף לאחר שהצעת החמאס להפסקת אש הגיעה לידי נתניהו, היה משום תשובה שלילית של ישראל".
טענתו של ראש הממשלה, לפיה לא ידע על ההצעה הזו - נתפסה בעמאן כתירוץ בלתי מהימן. מאותו רגע החלו להתפתח גרסאות שונות על אותה יוזמה. יתום כותב כי זילברג שב לארץ, דיווח על השיחה והעריך כי ייתכן שמדובר בבלון ניסוי של החמאס. "הוא ציין כי התרשם שהמלך בעצמו לא יודע אם מדובר בעניין רציני או לא".
ראש המוסד הורה לראש לשכתו להכין דוח על העניין ולהעבירו ללשכת ראש הממשלה. כתוצאה מטעות טכנית, החומר לא הועבר, אולם יתום לא ידע זאת. "בלי קשר לדוח שהתבקש הרל"ש לחבר, התכוונתי להעלות את העניין בפני ראש הממשלה בפגישת העדכון השבועית שנועדה לי איתו למחרת", כותב יתום, "אולם ברגע האחרון נדחתה פגישתי עם נתניהו, ששב באותו יום מחו"ל והיה עייף. חשבתי שהדוח של ד' כבר הועבר לראש הממשלה, ובכל מקרה ידעתי שלמחרת אפגש עם נתניהו בבואו למוסד להרמת כוסית לכבוד ראש השנה.
"כשנתניהו הגיע למחרת, זה היה כבר מאוחר מדי - המבצע כבר היה לאחר ביצועו הכושל. כך או אחרת, עליי לציין שלא חשבתי שהמסר הזה מספיק חשוב כדי לבטל בגללו את המבצע, והתכוונתי לומר זאת לנתניהו בפגישתנו שבוטלה".
הנה גרסת יתום: לשיטתו, הצעת החמאס לא היתה רצינית מספיק בשביל להעבירה לראש הממשלה, ומן הסתם, לא היה בה כדי לשבש את עבודת החוליה, שפעלה בעמאן וחיכתה לרגע המתאים. רצה הגורל, וביומה האחרון, בטרם יוחלט על נטישת המטרה והתקפלות הביתה, נכנס משעל לתוך הכוונת של המתנקשים הישראלים. מזכירו הצבאי של נתניהו דאז, שמעון שפירא, אישר השבוע, כי המסמך אכן הגיע לידיו רק בדיעבד, לאחר התפוצצות הפרשה. "המוסד לא העביר את המסמך", מציין שפירא. "לאחר בדיקה בדיעבד, התברר כי הוא נתקע בלשכתו של דני יתום".
התקלה שהתגלעה בלשכתו של יתום זרעה מתיחות גדולה בין לשכתו של ראש הממשלה לזו של ראש המוסד. באותם ימים דרמטיים של משבר, היו שסברו בסביבתו של ראש הממשלה כי אף אם הייתה זו הצעה בלתי רצינית, על נתניהו היה להכירה, בשל רגישות המבצע וזירת הפעילות שנבחרה. שפירא אומר כי השאלה אם עשוי היה המסמך להניע את נתניהו להורות על ביטול המבצע איננה רלוונטית. בהיסטוריה, אומר שפירא, בעל תואר דוקטור בחקר ארגון חיזבאללה, אין מקום לשאלות "מה היה קורה אילו".
"ההצעה לא היתה מפורטת. היא כללה משפט אחד", מרגיע יתום השבוע, בשיחה עם סופשבוע. "בנוסף לכך המלך אמר - יש הצעה של החמאס, אני עצמי עוד צריך לבדוק אם היא רצינית".
אתה זוכר בכמה שנות הפסקת אש דובר?
"לא הוזכרו בכלל שנים. זה היה כללי לגמרי. כל מי שהעיד בוועדת החקירה אחרי הפרשה - ראש אמ"ן, ראש השב"כ ואני - אמרנו אותו דבר. שזה היה בלתי רציני".
הירדנים טוענים שהם ביררו אצל דיוויד זילברג, והוא אמר להם שההצעה הונחה אצל נתניהו. "לי זה נהדר, כי אני יוצא מצוין עם הגרסה הזו, אבל זה פשוט לא נכון. הייתה תקלה אצלי בלשכה, והמסר לא הועבר אליו. מישהו שם עשה טעות, לא מרוע לב אלא בשגגה, אבל אין לייחס לה משקל קריטי. לא התייחסתי להצעה ככזו שאמורה לבלום את המבצע. הרי יכולתי להורות על הפסקתו בעצמי".
שליים אינו מזכיר זאת בספרו, אולם בשיחתם על אודות האירוע, שהתקיימה שש שנים לאחר התפוצצות הפרשה, הוסיף שוכרי וסיפר לו כי זילברג אף התפטר מתפקידו במחאה על כך שיוזמת התיווך של המלך הירדני לא זכתה לטיפול הולם. זילברג עצמו סירב לבקשת סופשבוע להתראיין לכתבה זו. "שקר וכזב", מגיב יתום לטענתו של הבכיר הירדני לשעבר, "זילברג המשיך לשרת במוסד עוד שנים אחר כך. הוא לא התפטר כלל".
יש לך מושג מהיכן נולדה הטענה הזו?
"אינני יודע. סתם קשקוש".
בכיר באחד מגופי המודיעין, שהיה עד לפרשה בזמן התרחשותה, טען השבוע כי הניסיון להבין אם יוזמת התיווך של המלך היתה עשויה למנוע את המבצע הכושל - איננה במקומה כיום. לדבריו, איש לא יוכל לדעת עד כמה הצעת החמאס היתה רצינית באמת, אפילו אם יעיין שוב במסמך שחיבר זילברג מיד לאחר שובו.
"השאלה העיקרית היא מה החמאס רצה, ולא מה הועבר", אומר אותו בכיר, "אנחנו חיים במזרח התיכון, שבו שולטת התקייה ("זהירות" - תכונה המאפשרת למוסלמי, באישור הלכתי, להשתמש במניפולציות ככלי הישרדות במצב סכנה, ג'.ח). כשערפאת בא לעשות שלום, אתה יודע למה הוא התכוון? השאלה מסתבכת כאשר היוזמה מועברת שלא באופן ישיר, אלא באמצעות מתווך, ואז יש לקחת בחשבון גם את שיקוליו שלו".
אותו בכיר רומז, כי הניסיון לקדם את היוזמה מייצג במידה רבה צרכים של המלך ביחסיו עם החמאס. "הלחצים הפוליטיים כלל לא היו כאן, הם היו במקום אחר", אמר, "תסתכל מי העלה את ההצעה, תפעיל את הדמיון. מי שהעביר אותה, פעל מתוך אינטרס לקבל נקודות".
זיכויו של נתניהו מאשמת התעלמות ממידע חיוני בפרשה זו עדיין אינו פותר שאלה אחרת: עד כמה רציני הוא הדיון בשיח הציבורי הישראלי על אודות הצעות השלום לסוגיהן של הפלסטינים. שליים מראה בספרו כיצד ניסה המלך במשך עשרות שנים לחזר אחר ממשלות ישראל בעצות ומהלכים שיביאו לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים.
המלך שבע מרורים בסוגיה הזו. הכי רחוק שיכלה ישראל ללכת היה "תוכנית אלון" מ-1967 שחילקה את השטחים בין ישראל לירדן, ואומצה במשך שנים על ידי הממסד הישראלי כפרויקט דגל. אולם בעוד ישראל פנימה מטפחת חלום על שלום עם שטחים, בירדן לא עלתה התוכנית אפילו על הפרק ונתפסה כהצעה משפילה.
אפרים הלוי, שירש את יתום בתפקיד ושיקם את היחסים עם עמאן, ציין בספרו "אדם בצל" (הוצאת מטר) כי לעולם אין לדעת אם הסירוב הישראלי לכל הצעות ההודנא שהעלו הפלגים הפלסטינים הוא הדרך היחידה. "הייתי מזכירו הצבאי של רבין במשך כמה שנים", סיפר יתום ביום שני השבוע. "ראיתי את הצעות ההודנא השונות של החמאס וזכרתי כיצד ארגוני המודיעין התייחסו אליהן. בזמנו הוגשו מצדם הצעות מפורטות יותר, שכולן נפסלו. בכל המקרים העריכו שהחמאס מחפש בדרך זו זמן התארגנות".
למה גורמי ביטחון לא משתפים את הציבור בהצעות הללו?
"אני לא חושב שהן שוות דיון, כי יש בהן משהו שמעוור את עיני הציבור. הרי מי אינו רוצה הפסקת אש? אבל הציבור אינו מכיר את ההיסטוריה המוסלמית. ההודנא איננה הסכם שלום. היא אמצעי לצאת ממצב חולשה בזמן שאתה מוצא לנכון, ולא חשוב על כמה שנות שקט חתמת".
נא להמתין לטעינת התגובות
