בחצר המלך: העולם דן ברבאט על ירושלים
בכירים דיפלומטים מכל העולם וגם נציגי ישראל נסעו למרוקו כדי להשתתף בכנס על מצב העיר. על מה דובר שם? אין חדש. ישראל פועלת נגד החוק
היה עמרו מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית הבלתי נמנע, והיה השליח הרוסי המיוחד למזרח התיכון, אלכסנדר סלטנוב, והשליח של האו"ם, ושל האיחוד האירופי, השליח היפני המיוחד, השליח הנורווגי המיוחד ועוד לא מעט שליחים מיוחדים, מטעמים כאלה או אחרים, או מטעם עצמם. את ישראל ייצגו שלושה: ח"כ דניאל בן-סימון מהעבודה, פרופ' מנחם קליין מאוניברסיטת בר-אילן וח"כ אחמד טיבי מתע"ל, שגרף כבוד מלכים, כהרגלו, וניהל סבב פגישות אישיות עם שרי החוץ.
אנשי דת יהודים לא הוזמנו. המקומות הקדושים ליהדות לא הוזכרו. מצד שני, זה לא לגמרי משנה. אחד הנציגים הנוצרים הבכירים שהיו שם לחש, כבר בהתחלה, ש"הזמינו אותנו ועושים לנו הרבה כבוד, אבל הם לא באמת סופרים אותנו". לוח הזמנים קרס מיד בהתחלה, כשהכל החל באיחור של שעה וחצי. ככה זה במרוקו, אמר מישהו, יש לו"ז ויש מציאות. זורמים איתה. כך נפתח, ביום רביעי השבוע, הכנס הראשון של הפורום הבינלאומי לענייני ירושלים, בחסות הוד מלכותו המלך חסן השישי שליט מרוקו, ברבאט הבירה.
רבאט מצוחצחת. שדרות רחבות, חומות עתיקות, שמש קופחת. תמונתו של המלך מוחמד השישי מתנוססת בכל מקום. היא לא לבד. צמודה אליה, כמעט תמיד, תמונת אביו, המלך חסן המנוח, שנפטר לפני כמעט עשור. שניהם יושבים שם באותה התנוחה בדיוק, עם אותו שילוב הידיים, בחליפה כהה, חולצה בהירה ועניבה כהה. אותו מבט, אותו קלסתר פנים, אותה שושלת. אחד ליד השני.
קו הבסיס של שתי התמונות באותו גובה, התמונה של המלך הצעיר, הנוכחי, גבוהה בכמה סנטימטרים מתמונת אביו. בית המלוכה המרוקאי הוא מהעתיקים בעולם. כבר למעלה מאלף שנים. שורשיו מגיעים עד לנביא עצמו. זו הסיבה שבגללה מחזיק מלך מרוקו, באשר הוא, בתואר הרשמי והנצחי של יו"ר ועדת ירושלים של מדינות האיסלאם, או, במילים אחרות, שומר אל-קודס.
את הוועידה הזו יזמה קרן יאסר ערפאת, בראשותו של ד"ר נאסר אל-קידווה, אחיינו של הראיס המנוח והנשכח. אל-קידווה התפרסם בזמנו כשגריר הפלסטיני באו"ם. איש רהוט במיוחד, אינטילגנטי, שש אלי ויכוח. סוג של אחמד טיבי פלסטיני. הוועידה שלו, השבוע, הצליחה. הנוכחות הייתה מרשימה, ההצלחה (לפחות עד מועד כתיבת השורות האלה) לא מבוטלת, לפחות במדד דיפלומטי.
מה נמדד במדד דיפלומטי? שום דבר מיוחד. אם כולם באו, כולם דיברו, וכולם התיישרו לפי הקו הידוע, אז הכל בסדר. שלום לא ייצא מזה, אבל בטח תהיה ועידת המשך בשנה הבאה. ומהו הקו הידוע? פשוט מאוד: ישראל סיפחה את מזרח העיר בניגוד לחוק הבינלאומי, ישראל מנסה להשתלט ולייצר עובדות חדשות בשטח, ישראל מסכנת את העיר, את התושבים, את הביטחון ואת המצב.
אתה מסיר את אוזניות התרגום לדקה או שתיים, חוזר אליהן והדקלום נמשך במלוא עוזו, בלי קשר לזהות הדובר: ישראל חותרת תחת יסודות אל-אקצא, מטרפדת את השלום, מנסה לשנות את אופיה של העיר, לייהד, לספח, לכבוש. אחרי נאומי הפתיחה פרש אבו מאזן לאגף צדדי. עשן סמיך של סיגריות היתמר משם ללא הרף. הראיס הפלסטיני קיבל שם קהל. כולם עלו אליו לרגל. עמדו בתור. משרי החוץ ודרומה.
הוא ישב עם סאיב עריקאת, נביל אבו רודינה והשגריר הפלסטיני במרוקו ד"ר אחמד סובוח, מדי פעם סימן בשתי אצבעות "סיגריה", והצית חדשה. במרוקו יש לאבו מאזן מעמד של ראש מדינה, בכיר מכל אלה שכיבדו את האירוע. האמת היא שבכל העולם יש לו מעמד כזה, חוץ מאשר במקום הקובע: המדינה, בראשה הוא אמור לעמוד. רק שם, בגדה, הוא נתון לחסדי ישראל. ברצותה, תקומם אותו. ברצותה, תשפיל.
השבועיים האחרונים היו קשים במיוחד. זמן קצר קודם יכול היה אבו מאזן להביט לאחור בסיפוק
ואז, בום. כמעט בן לילה. הכל קרס. האור בקצה המנהרה התגלה כרכבת שנוסעת ממול, ליברמן וביבי נוהגים בה. זה החל עם הירידה האמריקאית מעץ הקפאת ההתנחלויות. לאובמה יש איך לרדת מעץ כזה, לאבו מאזן אין. אם יירד מהעץ, יתלו אותו עליו. אחר כך באה פרשת גולדסטון. גורמים ישראליים איימו בפומבי על אבו מאזן, הדליפו שיפרסמו עליו חומרים מפלילים, אמרו שיש הקלטות של מה שהוא דרש, לכאורה, מישראל במהלך מבצע עופרת יצוקה, אמרו שהבנים שלו קשורים לווטניה, חברת סלולר פלסטינית שרוצה לקבל רישיון פעולה בשטחים.
ואחרי שההצבעה על הדוח בוועדה לזכויות האדם בז'נבה אכן נדחתה, יצאה ישראל בריקודי ניצחון וסימנה את אבו מאזן כמי שביקש את הדחייה. ממכה כזו קשה לקום. אבו מאזן רתח. הקטארים הובילו מתקפה ערבית-איסלאמית קטלנית שאיימה על הלגיטימציה שלו. "הם רוצים להרוג אותי", אמר אז בשיחות סגורות ברמאללה.
כמה מאנשיו אמרו שמדובר במזימה מתוכננת. לנתניהו, הם אומרים, אין שום רצון שיהיה כאן פרטנר ואין לו עניין במשא ומתן. עדיף לו שחמאס ישתלט על הכל ואז לא יהיה עם מי ועל מה לדבר והוא יוכל להתפנות לאיראן. זו הסיבה שביבי מייבש את אבו מאזן ופשוט מחסל אותו ברכות. אבל אבו מאזן לא התייבש בקלות. הוא החליט להחזיר מלחמה. דוח גולדסטון חזר להצבעה ועבר. "קדימה", אמר השבוע אחד מאנשיו, "עכשיו אתם מוזמנים לפרסם את כל מה שאיימתם שתפרסמו.
אם יש לכם חומר, בבקשה". נכון לעכשיו, אבו מאזן חי ובועט. פרסם צו לעריכת בחירות בשטחים ב-24 בינואר. איים שלא יתמודד. בפורומים פנימיים, הוא ממשיך להבטיח שלא יתמודד. אין לו בשביל מה ועל מה להתמודד. גם אם יזכה, מה יעשה? במגע עם נציג ישראלי הוא זהיר בהרבה. "לא רק שביבי לא קידם את התהליך המדיני", אמר לי ביום רביעי השבוע, "ולא רק שלא עשה שום צעד ממשי לקראת השלום, הוא ממשיך לבנות בהתנחלויות ופשוט פוגע פגיעה אנושה בתהליך".
עכשיו אבו מאזן עומד בפני צומת הכרעות חשוב. האם באמת יהיו בחירות בינואר? חמאס כבר הודיע שלא ישתתף. האם אבו מאזן יתמודד? לא ברור. ההערכה היא שברגע האחרון לא יוכל להפקיר את הזירה. חמאס, אומרים אנשיו, ניצל את פרשת גולדסטון בציניות לצרכים פנימיים. עכשיו חמאס סירב לחתום על מסמך הפיוס הפלסטיני שעליו טרחה מצרים. אנחנו, הפתח, חתמנו. העם הפלסטיני יודע בדיוק מי מעכב את הפיוס הזה. העם ישפוט.
אחר כך נכנסו לאבו מאזן ח"כ בן-סימון ופרופ' קליין. בן-סימון הפתיע. "תן לביבי צ'אנס", הפציר באבו מאזן, "לך לעסקה עם ביבי. רק הוא יוכל עכשיו לספק את הסחורה. הוא פופולרי בישראל, הציבור ילך איתו". אבו מאזן הגיב בסיפוק. אחרים בחדר עיוו את פרצופם. איזה דיל, איזו עסקה, על מה יש לדבר בכלל עם ביבי, הרי הוא לא מוכן לקיים אף אחת מהתחייבויות ישראל במפת הדרכים, בעוד אנחנו קיימנו הכל. תשאל את האמריקאים. פשוט קיימנו הכל. בן-סימון לא נואש. "תן לו שבועיים", ביקש מאבו מאזן. "שייקח שלושה", ענה עריקאת. "נראה מה יעשה".
מה יעשה? שאלה טובה. יש בסביבתו של אבו מאזן כאלה שמפצירים בו לעשות מעשה מנהיגותי דרמטי. לנאום את נאום חייו בפני העם הפלסטיני. איך ייראה נאום כזה? ככה, בערך: "19 שנים אנחנו חותרים לשלום, לדו-קיום, לפתרון של שתי מדינות. הסכמנו להסתפק ב-22 אחוזים מהשטח שבין הים לירדן. כבשת הרש. אבל גם את זה הם לא מסוגלים לתת לנו. ישראל פשוט לא רוצה שלום. נתניהו לא מסוגל לעשות דבר כזה. הם לא מסוגלים לוותר על השטח הזה, הם רואים ויראו אותו לנצח כמולדתם הטבעית ואין לפתרון שתי המדינות שום סיכוי. במצב הדברים, אני מרים ידיים. אני פורש מהניסיון הזה. אין לנו פרטנר".
ואז , מה? גם כאן יש כמה רעיונות. "למה לא ללכת על מדינה אחת בין הים לירדן? וזכות הצבעה לכל תושב? אתם רוצים את זה? קבלו את זה. נראה מי ינצח בסוף. הרי זה או שתי מדינות, או מדינה אחת. אין שום דבר באמצע. אין דרך אחרת. אין פטנט אחר. לא תוכלו להנציח את הכיבוש, זה לא עובד, זה לא יעבוד, זה לא יכול לעבוד. העולם לא ייתן לכם. אז תבחרו. הנה לכם מדינה אחת גדולה. תוכלו לקרוא לנבלוס שכם, ולאל-חליל חברון, ולא תהיה שום בעיה".
אנחנו עוד לא שם. אבל יכול להיות שאנחנו בדרך לשם. כרגע, הרעיונות האלה עדיין מצהיבים במגירה. השאלה היא מה יהיה בחודש הבא ובזה שאחריו. איזו תוחלת תהיה להמשך המגעים שטרם החלו. איזו תקווה יוכל אבו מאזן, או כל מנהיג אחר במקומו, להציג בפני האנשים שלו. אחר הצהריים הגיע תורו של פרופ' מנחם קליין לדבר.
מה זאת אומרת, שאלתי אותו אחר כך, והוא השיב שהמטרה הישראלית היא להנהיג בהר הבית מודל מערת מכפלה, שיהודים יקבלו גם שם זכויות תפילה מסודרות, בניגוד למצב הנוהג היום. כל הפעולות הללו, הזהיר קליין, יהפכו את הסכסוך מלאומי לדתי. האלטרנטיבה שלי כישראלי ויהודי, הצהיר, היא שירושלים תהיה עיר של שלום, משותפת לתושביה באמצעות חלוקה (shared through division). פרופ' קליין הביע תמיכה בתוכנית השלום של אבו מאזן מאותו בוקר וסיים את דבריו.
לכשסיים, קם השייח תייסיר תמימי, אחד מסמכויות האיסלאם החשובות בגדה, חילץ את עצמו ממקומו בשורת המכובדים הראשונה, עלה אל הפודיום, חיבק ונישק את פרופ' קליין והצהיר בקול גדול: "הנה איש של שלום". אחד המשתתפים הפלסטינים הביט באירוע בחיוך. כשקליין ירד למטה, הוא קרא לו ולחש על אוזנו: "תמימי נתן לך נשיקת מוות, ועוד מול כל המצלמות האלה. תדאג שימחקו את ההקלטות. בישראל אתה גמור".
פרופ' קליין לא נבהל. לא מטריד אותו. מצדו, שישדרו את ההקלטות. הוא נטוע בלבה של אוניברסיטת בר אילן עם הדעות האלה כבר שנים ארוכות. מוחרם, מנודה, לא מקודם. קיבל קביעות אחרי רצח רבין, כשכולם חיפשו לעצמם עלי תאנה, אבל מאז השתנו כמה דברים. דעותיו של קליין לא השתנו. הוא מודע לתדמיתו של השייח תמימי בישראל כתומך חמאס. "מה שקרה כאן מוכיח את ההיפך", אומר קליין, "זו בדיוק הנקודה. אני מכיר טוב את תמימי, אני מופיע איתו בהרבה מקומות. אצלנו דוחפים אותו לקיר, לוחצים עליו, מנסים לגייר אותו. הוא לא חמאס. עובדה, גם הוא תומך בפתרון, בשלום, בתוכנית אבו מאזן. אז אחרי כל מה שאומרים עליו, ההסדרים שמקובלים על אבו מאזן וגם על השמאל בישראל מקובלים עליו. והוא אומר את זה לעיני המצלמות".
הקטע המרגש ביותר היה שייך לאנדרי אזולאי. יועצו המיתולוגי של המלך חסן המנוח הצליח להרטיט לבבות. "אני איש עשיר", אמר אזולאי, "אני ערבי, יהודי, ברברי ומרוקאי. יש לי כל התרבויות הללו ואני גאה בכל אחת ואחת מהן. בכל הקשור לשלום, אני קיצוני. אסור להפסיק לנסות להשיג אותו". אזולאי סיפר שכשהיה ילד, בשנות החמישים, גרה משפחתו בעיירה אלסווירה, בשכנות לאימאם מוסלמי חשוב. בכל שנה היה האימאם הזה נוסע לעלות להר הבית בירושלים ושב משם עם שקיק עפר שהביא מעיר הקודש.
הוא היה מביא את שקיק העפר לאבא שלי, סיפר אזולאי, והיה אומר לו ש"אנחנו שכנים, ואנחנו חולקים בינינו גם את ירושלים. לשנינו זיקה לעיר הזו, אנו שותפים בה, ולכן הבאתי לך עפר ממנה". זו החוויה המעצבת של אזולאי, ילד יהודי במרוקו. מאז, הוא דבק בדו-קיום, בסובלנות, בהפיכת ירושלים לעיר של שלום. כמה חבל, אמר אחר כך מישהו בצד, שאזולאי, וגם קליין, הם המיעוט המבוטל. שבתוך כל הקהל הקדוש שאופף בימים טרופים אלה את ירושלים מכל עבריה, יש כל כך מעט דיבורים על דו-קיום ושלום, וכל כך הרבה חרחורי מלחמה.
האלטרנטיבה של בנימין נתניהו למה שמכונה "תהליך מדיני" היא, כידוע, "השלום הכלכלי." מתברר שלא מדובר בסתם סיסמה. יש כאן תוכנית, ומאחוריה סיפור. מי שכתב את התוכנית הזו עבור נתניהו הוא איש עסקים בשם שלומי פוגל, בעבר מנכ"ל אמפא, שמתרחק מתקשורת ומסרב להגיב לפרטים שיפורסמו כאן. מדובר בתוכנית סדורה, המבוססת על מגעים חשאיים עם מדינות רבות באיזור.
כל הגורמים הללו שואלים את עצמם למה התוכנית הזו לא מבוצעת. נתניהו עושה עליה קילומטראז' מכובד, אבל בשטח כלום לא קורה. אף על פי שיש תוכניות מפורטות ל- 16 פרויקטים אדירים משותפים, על אף שיש תוכניות מימון סדורות עם מדינות האיזור, על אף שיש מפעלים משותפים, תוכנית נפרדת להפיכת ירושלים לאזור תיירות בינלאומי ישראלי-פלסטיני אדיר, ועוד אין סוף מגדלים פורחים. בשלב הזה, הם פורחים בשמים. העסק תקוע.
למה תקוע? בגלל קרב עז שניטש - ניחשתם נכון - בלשכת ראש הממשלה. מצד אחד, תומכי התוכנית. מצד שני, מתנגדיה. בראשם, שוב ניחשתם נכון, עוזי ארד. על פי התפיסה של ארד אין עכשיו זמן ואין קשב לשום תוכניות ובטח לא לשלום כלכלי. הפלסטינים? מי סופר אותם בכלל כשהאיראנים צרים על חומות ירושלים. ארד חוסם בגופו את התקדמותה של התוכנית הזו, ובשלב הזה נראה שהוא מנצח. לדבריו, לא רק שאין צורך בתוכניות כאלה עכשיו, הרי גם צריך להעניש את הפלסטינים על התנהגותם מולנו בכל הקשור לדוח גולדסטון, משפטי האג ועניינים נוספים, ופשוט להרוג את זה.
"זה מחדל שזועק לשמים", אומר מול הדברים האלה גורם פוליטי שמודע לפרטי התוכנית, "פשוט אי אפשר לשתוק יותר. יש כאן מלחמת תרבויות אמיתית. מול התפיסה שהעניין הכלכלי יכול לפתוח ולהוביל אותנו עכשיו למקום אחר, באים אנשים ואומרים שצריך להתקפד ולא לעשות כלום. זה פשוט בכייה לדורות. במקום להקים מנהלת ולהתחיל להריץ את זה קדימה, ביבי מפחד ולא עושה כלום. מעדיף להעביר את הזמן ובינתיים רק לדבר על זה. חבל".
ההחלטה הזו של נתניהו, לא להחליט, מצטרפת לכל החלטותיו הקודמות. הוא עדיין לא החליט כלום. בקדנציה הקודמת, הטראומטית שלו, הצליח נתניהו להרגיז מספר שיא של אנשים וגורמים בזמן קצר. הפעם החליט ללכת בדרך הפוכה. לא להרגיז אף אחד. הוא מתחמק מהכרעות, מפחד מהחלטות, לא לוקח אחריות. כך בעניין ועדה לבדיקת דוח גולדסטון, כך בעניין פיצול סמכויות היועץ המשפטי, כך עם נאום בר אילן, שהיה בעצם סיכום עמדות המרכז הישראלי המדויק, כך בכל שאר הדברים.
כשהוא כבר מחליט, ורואה שהרוב נגדו, הוא נבהל. כך במע"מ על פירות וירקות. ראה את הגל ולא העז להתייצב מולו. התיישר במהירות. העדיף להרגיז את החלשים, העיקר לא להסתבך, לא לעשות גלים, לא לבצע תנועות פתאומיות או תנועות חדות. לא לזוז. "הפעם", אומר שר בכיר בליכוד, "ביבי פשוט לא מעוניין להרגיז אף אחד. זו הדרך שלו להישאר בשלטון כמה שיותר זמן". השאלה היא מה יותר חשוב. שביבי יישאר בשלטון, או שיעשה כאן כמה דברים חשובים?
יכול להיות שהוא דוחה את ההכרעות שלו למועד מאוחר יותר, העניין הוא שבישראל אם אתה לא מחליט ומכריע בשנה הראשונה, כבר לא תחליט, וכבר לא תכריע. זוהי השיטה הנהוגה כאן. הישרדות היא שם המשחק, הישרדותו של השלטון. ומה על המדינה? איך היא תשרוד?
נא להמתין לטעינת התגובות
