בואו נדבר על זכות השיבה של יהודי סוריה
במשפחתי זוכרים את הריח, הטעמים והפיוטים משכונת היהודים בדמשק. וגם את הטרור והגירוש שהעבירו את הבית לידיים פלסטיניות
היא אחזה בחוזקה בידיהם של מרקו ועליזה, שני הילדים שנשארו בדמשק אחרי שכל בני המשפחה עזבו. אחרי שעטתה על עצמה תחפושת אישה ערבייה, הלבישה סבתא גם את ילדיה בחולצות גדולות ובמכנסי ברמודה ארוכים, כמנהגם של הצעירים המוסלמים באותם ימים.
יום ולילה היטלטלה השיירה בדרכה לישראל על גבי סוסים וחמורים, נתונה לחסדיהם של המבריחים, עד שזכו בני המשפחה לראות מרחוק את האורות המנצנצים של תכשיבה, כך נקרא קיבוץ כפר גלעדי.
לימים התגלגלה המשפחה והתאחדה מחדש לזמן קצר במעברה בכפר אז"ר, ומשם נדדה לשכונת התקווה. סבא שלי, הרב יוסף סוכרי, אמא שלי רחל ואחיה דוד שברחו בשני גלי עלייה בשנות הארבעים, נפגשו שוב וההתרגשות הייתה גדולה. אפילו שודד ערבי מצויד באקדח ענק שהתנפל על האוהל באישון לילה ולקח את כל הכסף ומעט הרכוש לא הרס את שמחת השחרור והתקווה לחיים חדשים.
גם הסבל והמחסור שבהם נתקלו בהמשך הדרך לא העלו בהם הרהורי חרטה. עיקר הקושי היה הפיחות הנורא במעמדו של יוסף אב המשפחה, שהיה אחד החזנים בבית הכנסת המפואר חוש אל-באשה ורוקע נחושת מן הטובים בשכונה, שאיבד כאן את מקצועו ואת ביטחונו העצמי ונאלץ לחפש פרנסות מזדמנות לאורך שנים, בין השאר כמוכר עיתונים ברחוב אחד העם.
בני המשפחה שלי לא התגעגעו לדמשק. מדי פעם שמעתי סיפורי נוסטלגיה וקולות ערגה להווי המיוחד ברחובות החארת, לתפילות ולפיוטים, למנהגים, לריחות ולטעמים המופלאים של המטבח הסורי, ועוד ניגע בהם בהמשך. בשיחות ובמפגשים לאורך השנים לא זיהיתי תשוקה לחזור לימים ההם, שהתאפיינו במצב כלכלי קשה יחד עם מתח בלתי נסבל ברמת הביטחון האישי.
השכונה היהודית בדמשק הוקפה בשתי שכונות עוינות, אחת מוסלמית-סונית ואחת שיעית, בחנויותיה התבקשו היהודים להניח את הכסף על השולחן ולא למסור אותו לידי המוכר, בגלל טומאתם. "קהילתנו נאלצה לחיות באווירת טרור ולהתכנס בתוך עצמה במרחב סגור ומבודד מן העיר", תכתוב בזיכרונותיה חברתנו פורטונה פז בג'דדי, מה שלא מנע ממנה, לדבריה, "ילדות מקסימה ומאושרת".
כל אחד מבני המשפחה המורחבת שלי סוחב את הטראומה שלו מימי דמשק והיא גוברת על כל פרץ של געגוע. אלבר אל-פייה, בן דוד של אמא, נמלט מדמשק לביירות בגיל 17 בגלל ההתנכלויות הבלתי פוסקות אחרי הכרזת המדינה כאן. באוגוסט 1949 נפצע אביו דהוד באורח קשה ברגליו, בפיגוע המוני בבית הכנסת אל-מנאשע.
חוליית טרור של המפלגה הלאומית הסורית (אלחזב אלסורי אל-קאומי) השליכה רימונים לתוך בית הכנסת באמצע תפילת ליל שבת. 13 מתפללים נהרגו, בהם שמונה ילדים. "הרגשנו היטב את השנאה ליהודים", סיפר אלבר לנכדתו דנית, בעבודת השורשים שכתבה על המשפחה. "היהודים לא הצליחו למצוא עבודה, הקללות כלפינו ברחוב היו משפילות, פחדנו לברוח, כי מי שנתפס הוצא להורג בתלייה".
רק מן הסיבות הללו אנחנו לא תובעים את זכות השיבה לסוריה, על אף שהיא מגיעה לנו על פי הקריטריונים שקבעו הפלסטינים שרוצים לחזור לכפריהם בתחומי ישראל. אנחנו רק רוצים פיצוי על הרכוש הרב שנותר, ואשר הולאם באכזריות לאורך השנים. יש רבים אצלנו שמוכנים לעשות עסקה.
בבית שלנו בחארת אל-יהוד, כמו בבתים רבים בשכונה, גרים היום פליטים פלסטינים שהגיעו לשם במצוות השלטונות. הוויתור יכול להיות הדדי. אנחנו נוותר על זכותנו לחזור לבתים שאותם נטשנו, הם יוותרו על השאיפה לחזור לבתים שהשאירו כאן. מפתח תמורת מפתח.
הסיפור הגדול של יהודי סוריה ודמשק מתרכז לתוך אמצע המאה שעברה, עשור שבו התרוקנה השכונה היהודית כמעט לחלוטין. רק כמה עשרות נותרו בעיר ביניהם גם אולגה ג'ראדה, בת הדודה היקרה של אמי שהגיעה ארצה רק ב-1995, משאירה מאחוריה בית שזכה לכינוי חוש אל-ברחה, על שום עץ התמר הענקי שהתנוסס במרכז החצר.
התסיסה הלאומית הגדולה החלה במהלך מלחמת העולם השנייה. גל לאומני-פאשיסטי עלה על דמשק. הכרזת המדינה ב-1948 הביאה לפרעות, מעצרים, רימוני יד ודקירות יהודים. זו הייתה התקופה הקשה ביותר שזכורה לבני המשפחה שלי. "מטעמי ביטחון הפקידו השלטונות משמרות של שוטרים מסביב לגטאות והללו נוגשים בבני הקהילה בגסות ובאכזריות", דיווח עיתון הבוקר ביולי 1949. חודש לאחר מכן ייזרקו הרימונים גם לבית הכנסת אלמנאשה, שם נפצע הדוד אלפייה.
הזיקה החריפה בין השלטונות והמפלגות הסוריות לנאציזם ראויה לאזכור מיוחד. ב-1937 ביקר בסוריה מנהיג הנוער ההיטלראי בגרמניה, בלדור פון שיראך, עם 15 עוזרים. גנרל אנדי דנץ, הנציב בלבנון של ממשלת וישי הצרפתית תומכת הנאצים, תכנן מחנה ריכוז גדול ליהודי סוריה ולבנון.
לימים גם יכינו קצינים נאצים שנשלחו לסוריה את מחנות הריכוז הפוטנציאליים ליהודים, יחד עם חברי התנועה הנאצית-סורית שהסתובבו ברחבי דמשק בחולצות חומות שכונו "חולצות הברזל" (אמצאן אל חדיר), והצדיעו במועל יד.
לפני המלחמה שיתפו פעולה חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הירושלמי הידוע לשמצה; רשיד עלי אל-כייאלני, מנהיג המרד הנאצי הכושל בעיראק והמנהיג הנאצי הפרו-סורי נביה אל-ערמה. אחרי המלחמה הגיעו לסוריה עוד כמה פושעים נאצים בולטים, שהתקבלו בזרועות פתוחות.
כמה מהם ישבו בתחנות משטרה שהוקמו בתוך בתי היהודים בחארת וסייעו ברדיפות ובעינויים. אליאס ברונר, שאחראי למותם של 127 אלף יהודים, היה הידוע ביניהם. פרנץ רדמאכר, ראש הדסק היהודי במשרד החוץ של הרייך, הגיע בעקבותיו. המרגל הישראלי אלי כהן, שנתפס והוצא להורג במאי 1965, התחקה אחרי עקבותיו של רדמכאר, שקיבל מהשלטונות מקלט מדיני לא רשמי.
אין כמו הספר של קלש כדי לעורר קצת נוסטלגיה ורגעי התרפקות על העבר בדמשק אצל בני המשפחה שלי, אם כי נדרשים לעניין רגעי רצון רבים. השכונה היהודית, מתברר, הייתה צפופה, הרחובות צרים, אבל הבתים מרווחים. בכל חדר בבית גרה משפחה. כל אחד מהבתים היה בנוי בתוך חצר מוקפת עצים, ובאמצע באר שממנה שאבו כולם מים בדלי או במשאבה. שפעת המים בסוריה חסכה מהתושבים את מס הבצורת.
עשרות חנויות היו בשכונה היהודית, מה שהקנה לה אווירה ססגונית ושוקקת. חנויות לממכר בדים היו שם וחנויות צעצועים, פיתוחי נחושת, מאפיות, ממתקים, ירקות, סיגריות ובעיקר דוכני הגלידה החלומית, בגדש אייס-קרים. ברחובות היו מסתובבים רוכלי סדקית ומזון מוסלמים, חלבנים דרוזים עם עזים שנשרכו אחריהם וסוחרי קטניות על חמורים.
יהודים רבים עבדו בסוק אל-טוויל שהיה צמוד לשכונה וממנו היה מעבר גם לשוק אל-חמידייה, השוק המרכזי של דמשק ואחד המפורסמים בעולם. ויש תמונות שלא שוכחים. אין שאמי, כלומר יהודי דמשקאי, למשל, שאינו זוכר את הארמני אל-מבאייד, שהיה מתגלגל בתוך הסירים שהובאו לניקוי, עד שהיו מצוחצחים לגמרי.
הארמונות של היהודים העשירים הולאמו על ידי השלטונות. את הבתים שהתרוקנו מיושביהם העבירו השלטונות לפליטים הפלסטינים בכוונת מכוון. בספטמבר 1946 החליט הנשיא שכרי אל-קותאלי להחרים את אדמות היהודים, יחד עם הגבלות חמורות שהטיל על חופש התנועה. בפברואר 1949 פרסמה הממשלה את "חוק ההחרמה", והודי עה שהרכוש היהודי יועבר לפליטי ערב.
זו הייתה התגובה על חוק הרכוש הנטוש בישראל, שהעביר לממשלה את הבתים והרכוש של הפלסטינים שעזבו. המסר לציבור המוסלמי ובעיקר הפלסטיני בסוריה היה ברור: לכו והשתלטו על הבתים בשכונה היהודית המעורערת. החארת שינה את פניו במהירות. אפילו בית הספר אליאנס, פאר החינוך היהודי, הפך למדרסה פלסטינית.
יהודים שביקשו לעזוב את סוריה אחרי מלחמת העצמאות נתקלו בסירוב. גם כאשר השלטון התיר להם לצאת, הם נדרשו לוותר על כל הרכוש. במלחמת ששת הימים הדיכוי החריף והשכונה היהודית הפכה לבית סוהר אחד גדול. ההגירה מסוריה נאסרה לגמרי, יהודים לא יכלו לנוע מעבר לרדיוס של שלושה קילומטר בלי דרכון מיוחד, עוצר לילה הוטל בשעה עשר בערב, החנויות והבתים הוחרמו והועברו לסורים ובעיקר לפלסטינים.
בתנאים הקשים הללו חיו בני משפחת חסון, ביניהם הבן הקטן, ישראל חסון, לימים המשנה לראש השב"כ והיום חבר כנסת בקדימה. בני המשפחה רשמו מבצע בריחה מפואר ב-1962 מדמשק לאדנה שבטורקיה, משאירים מאחוריהם שני בתים גדולים שקנה אביהם מאיר חסון ליד בית הכנסת אבולעפיה.
משיחות שהיו לי עם קרובי משפחה שנשארו בדמשק עד לשנים מאוחרות יחסית, עולה כי הנשיאים חאפז אל אסד ובנו בשאר הורו להתייחס אליהם בכבוד ולא להתנכל להם בלי סיבה. ההסבר הנפוץ הוא שהשניים לא רצו הפרות סדר שיעידו על חולשת השלטון במדינה.
ההחרמה הברוטאלית של הרכוש היהודי מחייבת צדק. פעם סיפרתי למנהיג הפלסטיני פייסל אל-חוסייני את סיפור המשפחה והבית והוא אמר "אין בעיה, אתה תחזור לדמשק, והפלסטיני שגר פעם בבית שלך יחזור אליו". היום אני הולך להתמקח עם כדורא פארס, שר ברשות הפלסטינית, איש דור ההנהגה הבאה של הפתח, אסיר לשעבר ומקורבו של מרואן ברגותי.
"הנכבה שלכם שווה לנכבה שלנו", אני אומר לו, אבל הקביעה הזו מרתיחה את דמו. יש לו משנה סדורה בעניין. "איך אתה יכול להשוות", הוא עונה. "אף אחד לא אמר לכם לקום ולעזוב. יכולתם להישאר שם. זה לא דומה למשפחה ערבית מרמלה, שהרגו לה שני ילדים, לקחו לה את הבית וגירשו את כל בני המשפחה".
"לא שמעת על הפרעות שהיו ביהודים בסוריה"? אני שואל אותו. "על הטרור, על הרציחות?". פארס אומר שהוא שמע, הוא לא מכחיש. בכל זאת המציאות שונה, לדעתו. "רוב האנשים שאתם הבאתם לארץ לא סבלו ולא סובלים", הוא מתעקש. "אתם מביאים אותם מסיבות דמוגרפיות. אתם מביאים עולים מרוסיה ואומרים שהם יהודים, והם בעצמם אומרים שהם לא יהודים. אתם מוציאים יהודים מתימן, למרות שאין שם בעיה. איך אפשר להשוות בין זה ובין הטרגדיות שלנו?".
פארס עסק רבות בזכות השיבה. הוא אפילו נחשב לאחד הפלסטינים המתונים בתחום הזה, כיוון שהוא נכון לפשרות. פארס היה אחד המנסחים של סעיף הפליטים ביוזמת ז'נבה. הפליטים הפלסטינים לפי פארס יכולים לחזור למדינה הפלסטינית שתקום, לישראל, למדינה שלישית, או להישאר במקומם ולקבל פיצוי ואזרחות מלאה.
בדפי היוזמה נאמר כי ישראל תחליט על מספר הפליטים שהיא רוצה להכניס לתחומה. פארס אומר שישראל תהיה מחויבת לקבל עשרה אחוזים מבין הפליטים שיחליטו לחיות במדינות חלופיות, ולא לחזור למדינה הפלסטינית. הוא מעריך שמדובר ב-200 עד 300 אלף פליטים פלסטינים שיחזרו לתחומי ישראל.
אני מציע לפארס עסקה. אני אוותר על המפתח, וגם הוא יוותר. הוא לא מוכן לשמוע. "הנסיבות שונות", הוא חוזר ואומר. אני שואל אותו למה אני לא יכול לחזור לבית שלנו בדמשק, והוא יכול לחזור לבית מזמיל. פארס מוכן להתפשר. "יהודים יכולים לחזור, אבל הם לא יוכלו לשמור בו זמנית על אזרחות ישראלית או לקבל אזרחות סורית".
למה? "אנחנו נגד, כי אין שלום. גם אם יש לך זכות אישית שמגיעה לך, הזכות הלאומית צריכה להיפתר במסגרת כוללת ורק בהסכם רשמי". ומה עם הרכוש? "הכל רק בהסכם כולל". אני הולך עם התובנות של פארס לד"ר ירון הראל. השבוע יצא לאור מחקר ענק שלו ושל מומ? חים אחרים על קהילת יהודי סוריה, שהראל מכנה אותה "זעירה אך דומיננטית בצורה לא רגילה".
עכשיו תורו של הראל לזעום על דבריו של פארס, כאילו איש לא הכריח את היהודים לצאת. "אנחנו טוענים לאובדן רכוש ומקום מגורים בדיוק כמו הפלסטינים", הוא אומר. "מה זה עזבו מרצון? אם תופסים אותך, מחרימים לך רכוש, שמים אותך בכלא תחת עינויים, מגבילים את התנועה שלך זה גירוש מהמדינה, גם אם מבקשים ממך להישאר".
בינתיים העסק מול הסורים תקוע, בדיוק כמו עם הפלסטינים. הסיכוי שלי להגיע לבית בדחלה אל פראיה דומה לסיכוי שאוכל לרצף את הים. היחידי שמנסה לעבוד היום ברצינות על שלום בין הצדדים הוא נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי. בשיחה שהייתה לסרקוזי עם ראש הממשלה נתניהו בסוף יוני בארמון האליזה הוא דיבר על בשאר אסד בחצי הערצה.
"שלום עם סוריה יסגור לך את סיפור השלום בכל האיזור", הפציר סרקוזי בנתניהו. "תן לי אור ירוק ואני פותח לך את סוריה ואת איראן. גם הפלסטינים יגיעו איתך להסכם". ארבעה חודשים חלפו וסרקוזי לא שמע מנתניהו מילה.
לפני שבוע וחצי הם נועדו שוב, אחרי שנתניהו חזר מוושינגטון. גם הנשיא אסד הגיע לסוריה יום למחרת ושוחח עם סרקוזי, אבל שום דבר לא יקרה. ראש הממשלה לא יירד מרמת הגולן, אחרי שהתחייב אלף פעמים שלא יזוז משם.
ועם כל זאת, משהו בכל זאת קורה בגבול ישראל-סוריה. ביום שני לפני שבוע וחצי נפתח שער קונייטרה, ושתי נשים דרוזיות, ראווידה חאמד ואחותה וואלידה, יצאו לבקר את אביהם הגוסס נאיף, שנמצא בדמשק.
את פניהן קיבל מושל הנפה המערבית של סוריה, ראלב חיג'אב. המושל גם נתן לשתיים את הפלאפון האישי כדי שישוחחו עם סגן השר לפיתוח אזורי, איוב קרא, שעמד מעבר לקו הגבול, ויעבירו לו מסרים על המשך הביקורים. טלפון שבור, אמנם, ובכל זאת טלפון.
נא להמתין לטעינת התגובות
