יישאר שבוי: על היום שאחרי שחרור שליט
הוריו של שליט יודעים מאיזה גלעד הם נפרדו. עמוס לויטוב שהיה בשבי המצרי 3 שנים יכול להעריך איך הוא יחזור: מתקשה להתמודד עם החיים
מגרש הכדורסל נשאר ריק, וגם החדר שלו לא התמלא. ענפי העצים בחצר, אלה שאביבה, אמא שלו, מחכה שיגזום כשישוב מן השבי - נותרו ארוכים. "שמחה מהולה בעצב", אמר צבי שליט כשנשאל על היום בו יחזור נכדו הביתה לאחר שנים בבור בעזה. "גלעד כבר לעולם לא יהיה אותו גלעד, ומה שהיה לא יהיה". לקחו בן אדם מכדור הארץ ושמו אותו בכוכב אחר, תיאר השבוע עמוס לויטוב את גלעד שליט, אחרי שישוב, "ביום שאחרי".
כל יום בשבי, הסביר לויטוב, לא מקרב אותך לשחרור, אלא מרחיק אותך מהחיים שידעת קודם. לויטוב, נווט קרב בחיל האוויר, היה בשבי המצרי שלוש שנים וחמישה חודשים, כמו גלעד בינתיים. הוא חזר אחרי מלחמת כיפור, בגיל 24, וחי מאז חיים מלאים. לפני שנתיים הוציא ספר, "שקר השתיקה", על השבי והחזרה ממנו. היום הוא מרצה ומנחה סדנאות על התמודדות עם מצבי לחץ. גם על ההסתגלות לחיים שאחרי השבי. בזיכרון של הטלפון הנייד שלו מופיע מספר הטלפון של נועם שליט. הוא שומר אותו לימים שאחרי חזרתו של גלעד הביתה.
השמחה שתתפוגג
"אתה חוזר נכה רגשית", אמר השבוע על מה שיעבור על שליט. "אלה דברים שלא נעים לאוזן האנושית לשמוע, אבל הלכת לוחם וחזרת 'רובוטריק'. כרונולוגית, עברו רק שלוש שנים וחצי. בפועל, זה יותר. גלעד שליט לא התבגר. הוא הזדקן. יחזור לפה איש זקן. זה כמו כבל שאתה מותח עד שהוא נקרע. זה מה שקורה שם, בשבי, לגידים ולנימים ולנפש, אתה מותח ומותח ובסוף הכל נקרע".
המסע שעשה לויטוב אל נפשו של השב מן השבי הוא אישי. לא מדובר במדע מדויק. היום שאחרי, שגרה, הדברים הקטנים. מה יקרה אחרי ה"מחיר" והעסקה הגדולה - אם בסופו של דבר תיחתם. את אופוריית החזרה הוא בחר להשוות דווקא לימי השבעה
"אתה בתוך ההמולה. לא נותנים לך לגעת בכאב לרגע. אחר כך זה צף. הסביבה מצפה שתהיה הבן אדם הכי מאושר בעולם, ואתה כל כך עצוב, בודד. אתה אומר 'איך זה? איך זה שהם כל כך שמחים ואני, כל כך עצוב לי?'. אתה עובר טלטלות נפשיות קשות, והנפש היא לא שק חבטות. זה כמו אבן שזורקים על זכוכית קדמית של אוטו. הזכוכית לא מתנפצת, אבל היא נשברת לאלפי רסיסים. קשה לראות מבחוץ ומבפנים. ככה אתה מרגיש. נפש אבודה. ואתה עצוב נורא. עצוב עצוב. חנון? הוא לא יחזור חנון, גלעד. לא. הוא יחזור גבר".
ההודעה
כבר שלוש שנים וחמישה חודשים, כל דקה ושעה וכל יום, גלעד מחכה. הוא רוצה הביתה. כשיתחיל המסע הביתה - לא יידע. אם יגידו לו, לא יאמין. השבוי, אומרים, לא מאמין לשוביו באופן טוטאלי. מוחלט. כל יום שחולף בשבי, הוא מאמין להם פחות. גם אם ילבישו אותו בבגדים חגיגיים הוא לא יידע אם הוא נוסע הביתה או שמבריחים אותו, למשל, לאיראן.
אבא ואבא
שבויים חיים את רגע החזרה דקה-דקה. כל תקופת השבי. המפגש עם אמא ואבא והמשפחה הקרובה. בדמיון אתה צורח משמחה. לא משנה כמה אתה איש מופנם. בפועל, שבויים שחוזרים הביתה כמעט לא יוצאים מגדרם. השמחה מדודה. על פניהם של בני המשפחה אתה רואה את סימני המאבק והזמן. אתה מרגיש זר. מרגע זה יתחיל הניסיון להתחבר שוב.
תסכול וציפייה של שני הצדדים ש"יהיה כמו פעם". זה לא יקרה. בין גלעד שליט לנועם ואביבה שליט, לאחים ולסבא וסבתא, יעמדו תמיד השנים שהיה בעזה.
החדר בבית
הוא זוכר כל סנטימטר מרובע בחדר שלו, אמרו השבוע על גלעד שליט. כל צבע, כל קמט, הכל. בשעות הארוכות שבהן הוא נמצא בשבי ואין איום מוחשי ומיידי על הקיום הפיזי שלו, הוא חושב ומשחזר. ילדות, טיולים, אירועים משפחתיים, בית ספר. גם את החדר במצפה הילה. תקופה ארוכה החדר היה מלא בשקי המכתבים שהגיעו מאנשים מכל רחבי הארץ. לפני כמה חודשים אביבה שליט עשתה סדר במכתבים והחדר שב להיות כשהיה. אבל גלעד יתיישב על המיטה, יישען אחורה וירגיש זר.
מקלחת
זה אחד הדברים הראשונים ששבוי עושה כשהוא חוזר הביתה. באמבטיה אתה מנסה לשטוף את ריח השבי. שם אתה סוף סוף, אחרי כל ההמולה, אבל גם אחרי שנים של שמירה ופיקוח - לבד. עם עצמך. כמה דקות. לא ארוך מדי. המקלחת היא כמו בריחה מכל העומס והגירויים והצהלות שבחוץ. מפלט מהחופש.
אוכל
כמו אוטומט. האוכל הופך שולי. פרט אחד מרבים אחרים. בבית ינסו לתת לו את האוכל שאהב. גלעד יהיה בטוח שהתגעגע בדיוק לאוכל הזה. בסופו של דבר, לא ירגיש לא טעם ולא ריח. סתם. אם אכל בשבי חומוס, יאהב את החומוס הזה כל החיים.
טלוויזיה
הכי הרבה אהב גלעד לשבת מול הטלוויזיה ולצפות בשידורי ספורט. עכשיו זה גלעד אחר. ספק אם יחזור מהשבי ויתיישב בסלון מול הטלוויזיה. אם יעשה את זה, לא באמת יגלה עניין. שבויים שחוו את מה שהוא עתיד לעבור ממליצים לבודד אותו, בשלב ראשון, מטלוויזיה, עיתונים, גירויים אחרים של אינפורמציה ומידע. להקטין את המפגש עם אנשים חדשים ואירועים חברתיים. למיין. כן צריך לחבק אותו. להרעיף אהבה.
לילה ראשון בבית
יירדם מהר. העייפות הפיזית תנצח. הוא יהיה עמוס ורווי, עד שיקרוס. זה יהיה כנראה לילה ראשון שבו יישן בלי דאגות אחרי תקופה ארוכה. בבית. שינה רגועה, מתוקה. בבוקר אסור להעיר אותו. לתת לו, שיקום לבד. להניח לו להשקיף דרך החלון בחדר שלו, החוצה. אל מה שנקרא "מחוזות ילדותו". שירגיש משהו מוכר. עצים, נוף, אופק, בית. דברים שנחסכו ממנו המון שנים.
פעם, לפני שגלעד נחטף, נהגו לאכול בבית משפחת שליט ארוחות משפחתיות בכל שבת. בשעות הצהריים. ארוחת שבת כזאת, כנראה לא תהיה. השגרה שהופרה, לא תחזור. בהתחלה יהיו מוקפים מדי. אחר כך תהיה כבר שגרה אחרת. בשום שלב לא יישבו סביב השולחן וגלעד יספר להם איך היה בבור בעזה, מראשית ועד תום.
כן יספר דברים טכניים: איך צולם הסרט שנשלח אחר כך להורים, איך גילחו אותו, צחצחו, הבגדים שנתנו לו, מכתבים שכתב. בעיקר יספר על הימים האחרונים בשבי החמאס. אם ידע שמשחררים אותו, איך התייחסו אליו ואיך הייתה הנסיעה. אף אחד לא יעז לשאול אותו "אז תגיד, מה היה שם?", והוא לא יספר. ילכו לידו על בהונות. לא ירצו להקשות. יחכו שידבר, "בקצב שלו".
רוויה חושית
מרגע היציאה מהבור בעזה גלעד ייחשף לאינספור גירויים. כבישים, מכוניות, קולות, ריחות, נופים, פרצופים. עיניים פקוחות וידיים משוחררות. שלטים, אוכל. "גירוי יתר", קוראים לזה. או "רוויה חושית". ירצה לבלוע הכל. לא חשוב שהוא בחור שקט ומופנם. להתנפל על החיים. להשלים את מה שהחמיץ. אבל לא יהיה מסוגל. לפעמים, אמר השבוע לויטוב בזהירות, יש סיטואציות שבהן אתה כמעט מתגעגע לשבי. "בגלל כמות האירועים והעומס הנפשי", אמר, "אתה רוצה לחזור לתא ושיניחו לך".
הקמפיין הציבורי
אין לו מושג, לשליט, שהפך לסמל. הוא בוודאי לא נחשף לקמפיין "גלעד עדיין חי", או "צבא החברים של גלעד". מבחינתו, הוא אנונימי. פתאום ימצא עצמו מפורסם ומחוזר. בבת אחת. דווקא אז יצטרך לעשות את המסע הארוך ביותר, העריך לויטוב. להשלים עם עצמו.
הגינה
אביבה מחכה לגלעד שיגזום את העצים. גם אחרי שיחזור, זה ייקח עוד הרבה מאוד זמן.
מגרש הכדורסל
ירצה לעשות את הכל ומהר, לבלוע. אבל לא יהיה מסוגל. כל מפגש כזה עם החוץ רק ימחיש לו את הבדידות. ייפתחו פערים. החבר'ה שנהג לשחק איתם כדורסל על המגרש ביישוב לא יזמינו אותו למשחק. לא יהיה להם אומץ. ילכו על בהונות כמו כולם. הוא עצמו לא יציע. יהיה מבולבל ועמוס, גם רגשית וגם פיזית. הדבר האחרון שירצה לעשות זה ספורט. הקושי הוא בהתרגלות, בחיבור.
לויטוב תיאר השבוע את הפעם הראשונה שראה כלב. הבין שזה כלב. אבל האף של הכלב נראה לו כמו זרנוק מכבי אש, והרגליים ארוכות וצרות "כמו של רקדנית בלט". הזנב נענע את הגוף במקום שיהיה ההפך. ישע זה כלב אבל לא הבין את ההתנהגות. ייקח זמן.
זיכרונות
ייתכן שינסה לכתוב זיכרונות, מה עבר עליו בשבי. קרוב לוודאי שיציעו לו לכתוב ספר. יכתוב ויקרע. כל מה שיעלה על הכתב יראה עלוב לעומת הזיכרון. תחלופנה שנים לפני שיצליח להיות שלם עם התוצאה. בתום טיפול, אולי רק אחרי שיתחתן ויוליד ילדים, והרצון לספר להם משהו ממה שעבר ינצח.
אשמה ושחזור
לכל השבויים יש רגשי אשם, אומר לויטוב. גם לגלעד שליט יהיו. אם דיבר, כמה והאם עמד בציפיות שלו מעצמו ובציפיות הסביבה. הוא בסך הכל לוחם פשוט, נכון. אבל זה לא פותר אותו אל המסע אל מה שהיה אחרי שחזור, ייפתח אולי מחדש נושא נפילתו בשבי. הוא לא יעסוק בזה. עסק בזה מספיק. יש להניח שימים ולילות ושעות ארוכות ניסה לשחזר מה קרה. אם היה לו כשל אישי בתפקוד, אם יכול היה לפעול אחרת באותו רגע. שליט, אומר לויטוב, מכה על חטא. בחודשים הראשונים יהיה עסוק בניסיון להתמודד עם החיים החדשים.
החברים שנהרגו
באירוע החטיפה של שליט נהרגו שניים: סגן חנן ברק ז"ל, מפקד הטנק, וסמ"ר פבל סלוצקר, הטען. ההנחה, אומרים, שאחד הדברים הראשונים ששליט יעשה אחרי שיחזור יהיה לעלות ולפקוד את קברי חבריו. לפגוש גם את בני משפחותיהם. התחושה תהיה שהוא חי, שלם ובריא, המשפחה שלו קיבלה אותו חזרה הביתה. בני המשפחה של חבריו איבדו את כל עולמם. מול העצבות והבדידות שלו יהיה האסון הסופי של חבריו.
חו"ל
לא ירצה לנסוע.
נהיגה
זה אחד הדברים הראשונים שגלעד ירצה לעשות. להיכנס לאוטו. לנסוע. רצוי שלא ינהג לבד, מפני שיסבול מחוסר ריכוז נוראי. כל ניידת משטרה תקפיץ אותו.
מוזיקה
לא יצליח להתפנות מבחינה רגשית. ידליק ויכבה. יהיה עמוס מדי.
דפיקות בדלת
כל דפיקה בדלת, כל צלצול טלפון, יקפיץ אותו. תקופה ארוכה. אולי לתמיד. בגלל הצעדים של שוביו, שהיו מגיעים פתאום.
המאבק למענו
גם משפחת שליט תרצה לספר מה שעבר עליה כשהוא היה בשבי. מה עשו. הוא יקשיב, אבל לא יקלוט. יותר מדי פרטים. טוב יהיה אם יאגדו הכל באלבומים. מכתבים, גזרי עיתונים, צילומים. בעוד כמה שנים גלעד ירצה להציץ בעולם שלא היה חלק ממנו.
חברים
יהיו החברים הישנים, שאיתם גדל. הם סיימו כבר שירות צבאי, השתחררו, חלקם נסע לטיול הגדול, נרשם ללימודים אקדמיים. גלעד לא יהיה חלק מזה. החברים האמיתיים שלו יהיו כאלה שהיו גם הם בשבי. לא משנה מה פער הגילאים. בוגרי לבנון וכיפור. הוא ירצה בחברתם. ירגיש מוגן, בנוח. שותפות גורל. "קולגיאליות", אמר השבוע לויטוב.
לימודים ועבודה
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם החזרה, אומר לויטוב, היא לא לקבל שום החלטה עקרונית בשנה הראשונה לחזרה.
חופש
יצטרך להפנים את המושג "חופש", בהדרגה. חופש תנועה. חופש פיזי. לנעול נעליים, לצאת. לסגור את הדלת. לחזור.
אינפורמציה
ינסה לאסוף את מה שחסר. הפרטים הקטנים: מלחמת לבנון השנייה, אודי גולדווסר, אלדד רגב, עופרת יצוקה, נתניהו, אובמה, מי ניצח בכדורסל, מי הפסיד, מוני פנאן, דודו טופז, וגם מה קרה בבית, במשפחה המורחבת, שמחות, מחלות, ימי הולדת. יעריך עוד יותר את הדברים הפשוטים.
באופן מדורג. בהתחלה גלעד ירצה חופש. כמו בפרסומת, אמר לויטוב השבוע, זה צריך להיות "ללכת עם להרגיש בלי". לתת לו תחושה שהוא שולט בגורלו. כבר לא "הסמרטוט שבהינף יד של מישהו אחר מאבד את החיים שלו". הטיפול בשלב הראשון צריך להיות "שיחות לשחרור לחצים".
לבד בבית
לא מיד. כי גלעד לא ירצה. אחרי כמה חודשים כבר ירצה לעבור לגור לבד.
הדגל
בחצר של צבי שליט, הסבא, יש עמוד ועליו דגל מדינת ישראל. הדגל הורד לחצי התורן, אחרי שגלעד נחטף. הוא יועלה שוב רק אחרי שיחזור הביתה. אז אולי, אמר השבוע לויטוב, גלעד יבכה. כי השנים האלה, בעזה, יעשו אותו ישראלי גאה.
גיבור
לא, הוא לא ירגיש גיבור. להפך. מצד אחד יהיו ההערצה והאהבה שבחוץ, מצד שני יהיה גלעד. הוא לא ירגיש גיבור. הוא רק ירגיש בשבי.
נא להמתין לטעינת התגובות
