סרי נוסייבה אישר קיום זיקה יהודית להר הבית
נשיא אוניברסיטת אל-קודס ואחד האינטלקטואלים המוערכים בחברה הפלסטינית פרסם מאמר שבו הוא מאמץ את הנרטיב היהודי על הר הבית, לפיו במקום שכן בעבר בית המקדש. "האל הקנה קדושה לארץ כנען והועיד אותה לבני ישראל", כתב. מאז הפרסום הוא ירד למחתרת, יש הטוענים בגלל איומים על חייו
מנהל ה"אקול ביבליק", האב פרופ' מרסל סיגריסט, מומחה למזרח הקדום, ניגש לנהל את האירוע. סיגריסט הזמין את כל הספונסרים של הספר לשאת דברים, לפי הסדר שנכתב בהזמנה הרשמית.
את האירוע סיכם פרופ' בנימין זאב קדר, עורך הספר, שהצביע על כמה חידושים מעניינים שנחשפים ב-400 עמודי הכרומו שהוצגו לראווה.
רק הכוכב המרכזי של הספר סירב לעלות לבמה ולשאת דברים. פרופ' סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל-קודס, שכתב פרק אמיץ ומהפכני, ישב בקצה השורה הראשונה, מקפיד לבדל את עצמו מכל האירוע שלא היה יוצא אל הפועל בלעדיו.
כל הניסיונות שעשו המארגנים לשכנע את נוסייבה, שרק יישב ליד חבריו, כשלו. גם התירוצים שלו נשמעו קלושים. פרופ' קדר שמע ממנו ש"אתה ערכת את הספר, תדבר אתה". ד"ר צמרת, שהיה על הבמה, לא הסכים לקבל את ההסבר. "אין לי ספק שהוא חשש", אמר השבוע. "השאלה ממה הוא חשש. מחבריו באוניברסיטת אל-קודס? מהגורמים הקיצוניים בפת"ח או חמאס?".
נוסייבה חשש גם להתראיין. במהלך השבועיים שחלפו מאז מסיבת העיתונאים עשיתי מאמצים רבים להשיג את נוסייבה ולשמוע את גרסתו לשתיקה הרועמת. הפניות הרבות שלי נחסמו בידי הודא רג'אני, עוזרת המחקר והדוברת
פרופ' אמנון כהן, מזרחן בעל שם וחתן פרס ישראל, שכתב בספר את הפרק על הר הבית בתקופת ימי הביניים, מאמין שנוסייבה מאוים. "קשה להיות פלסטיני מתון", אומר כהן. "אתה נמצא בתוך צבת. אתה תחת כיבוש, ויש לך נאמנות גם לאנשים שלך. אתה חי בחברה שאי אפשר לקרוץ בה".
באוניברסיטת אל-קודס טענו כי נוסייבה כפוף להחלטה שקיבלה האוניברסיטה להחרים מוסדות אקדמיים בישראל בגלל ההתנחלויות והדשדוש במשא ומתן המדיני. אז מדוע הוא כתב את הפרק ושיתף פעולה עם יד בן-צבי? "הוא הגיש את המסה שלו לפני שנתיים", כך הוסבר.
הפרק שכתב חסר תקדים בתוכן ובסגנון, ועלול להעמיד את נוסייבה בקלות ברשימה השחורה של המוסלמים הקיצוניים, שמכחישים כל קשר יהודי להר הבית, קוראים לצאת לג'יהאד על המקומות הקדושים וטוענים שאל-אקצה בסכנה. ברור שגם היהודים שמבקשים להחריב את המסגדים ולהקים במקומם את בית המקדש השלישי לא יאהבו את דברי נוסייבה.
זהו מאמר פילוסופי ושוחר שלום, מלאכת מחשבת של ניסוח שמהלך בין הטיפות, קריאת תיגר היסטורית על המלחמות שמתנהלות על המקומות הקדושים. ואם זה לא מספיק, בשורה התחתונה מכיר הכותב ללא סייג בנראטיב היהודי על ירושלים והר הבית.
על פי התפיסה של נוסייבה, את דרגות הקדושה של מקומות כמו כיפת הסלע או הכעבה במכה העצימו בני האדם עצמם לאורך השנים. "האל העניק קדושה לארץ כנען, והועיד אותה לבני ישראל", מודה נוסייבה. "המקדש האגדי של ירושלים יכול להיות הנקודה שבה שכנה השכינה ושם שירתו הכוהנים הגדולים את האל".
נוסייבה לא מפחית את עוצמת הקדושה של המקומות הקדושים, אולם הוא תוקף את ההתייחסות האנושית אליהם. "קשה לי לראות איך אלוהים יכול לחוש טוב יותר כאשר בני האדם הורגים ונהרגים על אותו מקום קדוש ומחריבים אותו איש לרעהו", כתב. "נראה שרק בני האדם יכולים להרגיש טוב יותר על ידי עימותים כל כך מבחילים. אלוהים לא רוצה שיהרסו את המקום אחד לשני.
"שפיכת הדם של בני האדם על הסלע הקדוש היא עניין חילוני ולא דתי, לא צו מהשמים ולא משאלה אלוהית. מדובר במאבק יצרי ושפל. הכל נובע מתחושת החשיבות והנוחיות שאנחנו מייחסים לעצמנו. אנחנו הופכים, בגלל האגוצנטריות שלנו, לחסרי כבוד, דורסניים ועיוורים כלפי הכבוד והערכים של הזולת".
היום יחגגו המוסלמים את חג הקורבן, המסמל את סיפור העקידה. במאמר שלו הוא משתמש בסיפור הרגיש הזה כדי לתקוף בנחרצות את ההכחשה שנוקטים בני הדתות כלפי מכמני הקדושה של העם האחר.
"המוסלמים לא מודעים לכך שהיהודים והנוצרים מייחסים לסלע הירושלמי (אבן השתייה, ש.י) את המקום שבו אברהם עמד להקריב את בנו", כתב. "היהודים לא יודעים שהמוסלמים מייחסים למכה את מקום העקידה של ישמעאל. יש אתוס כוזב של הכחשה הדדית של הקדושה והעתיקות של הצד השני. המאבק הדתי סביב הקדושה בא מתוך היצרים הנמוכים שלנו ולא מתוך הקריאה האלוהית".
נוסייבה מזכיר את בתי הקברות המוסלמיים בישראל, אותם חיללה לטענתו המדינה לאורך השנים. הוא תוקף את החפירות בשער המוגרבים, ואת הניסיונות לחשוף ממצאים ארכיאולוגים שמאיימים על ההיסטוריה של הצד האחר. במקום ההכחשה ההדדית והמלחמות האינסופיות, שהן "סטייה מהאלוהות", מציע נוסייבה סובלנות הדדית ואפילו סוג של דת מאוחדת ומאחדת את האמונות של כולם.
"האם המוסלמים יוכלו לדמיין בעיני רוחם את אברהם נשען על הסלע?", שאל. "האם היהודים והנוצרים יוכלו לראות את מוחמד עולה לשמים באותו מסע שמיימי על גבי סוסתו, אל-בוראכּ?".
במקום אחר במאמר מציין נוסייבה כי הנביא מוחמד הגיע לירושלים במאה השביעית לספירה דווקא, משום שהיא הייתה קדושה ליהודים ולנוצרים, עניין שלא ימצא חן בעיני אנשי התנועות האיסלאמיות שטוענים כי לא היה מעולם חיבור אלוהי בין היהודים לעיר. "המסע של מוחמד לאל-חרם א-שריף (הר הבית, ש.י) נועד ליצור אחדות בין היהדות והאיסלאם, בין כל המאמינים האמיתיים באלוהים", הוא כותב.
המאמר של נוסייבה, טוענים החוקרים לענייני האיסלאם, הוא אירוע מכונן ונוגע באש לא רק בגלל התוכן שהדהים אותם, אלא גם בגלל הכותב, פרופסור לפילוסופיה איסלאמית ואחד האינטלקטואלים הידועים והמוערכים ביותר בחברה הפלסטינית.
פרופ' אמנון כהן מוסיף: "התפיסה הכללית היא שאין ליהודים שום הוכחות לקיומו של בית המקדש על הר הבית. ערפאת נהג להכחיש את העניין הזה מכל וכל. אני מחזיק ספר של ההיסטוריון הלבנוני הידוע כאמל צאליבי. הוא עשה מחקר, ומצא שהיהודים בכלל לא הגיעו לארץ ישראל. המאמר של נוסייבה הוא בעיטה גם בכל הטיעונים שמובילים שייח' ראאד סאלח והתנועה האיסאלמית, שלקחו להם את הבעלות על הר הבית. זוהי אנטיתזה מובהקת לכל הפעילות שלהם".
אני מטלפן בעניין לחאתם עבד אל-קאדר, מחזיק תיק ירושלים בפת"ח. אל-קאדר היה שותפו של השייח סאלח למהומות ולדברי ההסתה האחרונים שהשמיעו בסביבות הר הבית. אל-קאדר מכיר היטב גם את נוסייבה. הוא מופתע מתוכן המאמר. "נוסייבה מדבר שטויות", אמר. "מה הקשר של היהודים לאל-חרם א-שריף? מה הקשר שלכם למסגד אל-אקצה? מה זה הר הבית? אתם יכולים לקרוא לזה הר, אבל לא היה עליו שום בית. בשבילכם זה עוד הר, כמו כל ההרים בעולם".
נוסייבה, בן 60, הוא נצר למשפחה אריסטוקרטית, שמחזיקה את המפתח לכנסיית הקבר הקדוש. הוא עצמו נולד בדמשק, לשם עברה המשפחה בימי מלחמת העצמאות עד יעבור זעם. בשנת 1987 שילם נוסייבה את המחיר הכבד ביותר על דעותיו המתונות. פעיל השלום דוד איש שלום, היום איש ימין בדעותיו, יזם מפגשים בין ראשי הליכוד ובין ראשי התנועה הלאומית הפלסטינית בגדה, מה שנקרא לימים "פרשת עמירב".
המטרה הייתה לבנות הסכם בין ממשלת הליכוד בראשות יצחק שמיר ובין יאסר ערפאת ואש"ף. השיחות בין הצדדים נמשכו חודשים. כמה מפגשים התקיימו במרפסת הבית הרחבה של נוסייבה בכפר אבו-דיס שממזרח לירושלים. מן הצד האחד ישבו פייסל חוסייני, נוסייבה וסלאח זוחייקה. משה עמירב ואיש שלום ישבו בצד השני של השולחן. אני ישבתי באמצע ורשמתי את הפרוטוקולים.
נוסייבה קלט את ההיסטוריה הקטנה שמתרחשת בביתו, וכיבד את הנוכחים בקפה ובמיץ אשכוליות, שמסמל אירוע חשוב. נוסייבה היה האיש שניסח את ניירות העמדה, יישב מחלוקות ונטרל מוקשים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שישראל הרשמית ואש"ף הכירו זו בזה, לפחות לכאורה. חודש וחצי לאחר הפגישה המרגשת באבו-דיס היה מי שדאג לפוצץ את היוזמה בכללותה.
חוסייני נעצר, ונוסייבה הותקף בידי פעילי חמאס באוניברסיטת ביר זית, ששברו את שתי ידיו ועיקמו את פרצופו. אפילו חברו הטוב, מרואן ברגותי, שהיה יו"ר מועצת הסטודנטים בביר זית, לא הצליח לחלץ אותו. הטראומה מלווה אותו כנראה עד היום.
היוזמה המשותפת האחרונה שלו עם ישראלים לפני כתיבת הספר הייתה המפקד הלאומי עם עמי אילון, שיצאה לאוויר העולם בנובמבר 2003. גם היוזמה הזאת לא עברה בשלום. כאשר הגיע נוסייבה לאוניברסיטת א-נג'אח בשכם כדי להציג את היוזמה הפגינו נגדו אלפיים סטודנטים, כינו אותו "בוגד" ו"משתף פעולה עם השב"כ". מאז אותו אירוע מסתובב נוסייבה עם שומרי ראש.
גם פרויקט המחקר הנוכחי לא עבר בקלות. במהלך השנים האחרונות, מספר צבי צמרת, הופעלו על נוסייבה ואוניברסיטת אל-קודס לחצים פוליטיים, ומדי פעם המחקר הופסק. "נוסייבה היה האיש שנלחם ולא ויתר", אמר צמרת. הוא היה נועז מאוד והלך עד הסוף".
את הפרק חסר התקדים חותם נוסייבה בתקווה ש"אל-חרם א-שריף יאחד יום אחד את כל הנשגב בבני האדם", אבל הוא גם מוסיף שלוש מילים בצמוד לשמו: "מזרח ירושלים, פלסטין". אולי הכתובת הזו תציל אותו בעת צרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
