מי זוכר את ילדי אסון המטוס באוסלו?
ב-49' הוברחו מטוניסיה לארץ 58 ילדים בשני מטוסים. אחד התרסק מעל אוסלו, 27 מתו. בישראל לא מכירים הסיפור ובטוניס קבריהם נטושים
באותן שעות, במושב ינוב שליד נתניה, נערך טקס אזכרה דומה לחללי ההתרסקות. שיגעון פרטי של כמה מנהיגים מהעדה הטוניסאית. אלמלא הם, אף אחד לא היה בא. מי בכלל מכיר את טרגדיית ילדי אוסלו? "זו הפוליטיקה של הזיכרון", משוכנע ד"ר חיים סעדון, היסטוריון שחוקר את יהדות צפון אפריקה. "אם אתה, כיוצא קהילה מסוימת, לא מעלה נושא בצורה ברורה, אז הוא לא עולה לסדר היום. כמעט לכל קהילות המזרח יש עוגן זיכרון עצוב.
לקהילת יהודי עיראק יש את הפוגרום הגדול בשנות הארבעים. תראה כמה כותבים עליו. ליהודי לוב היו שני פוגרומים. ליוצאי מרוקו יש ספינת המעפילים 'אגוז' וליהודי טוניסיה יש 'ילדי אוסלו'. כמה שאתה מדבר על האירוע, ככה יזכרו אותו". טרגדיית ילדי אוסלו הנשכחת יכולה לספק חומר לסרט. לא רק האירוע הנקודתי, אלא גם הספיחים שמגיעים עד היום הזה. נקודת הפתיחה נמצאת אי שם במארס 1949, כשלידי גוזלן, שליחת עליית הנוער, הגיעה לטוניסיה כדי לברר מי מתאים להגיע לישראל.
המדינה הייתה אז בחיתוליה, מאות אלפים רצו לעשות עלייה. ראשונים הביאו את הקהילות שבמצוקה, וטוניסיה לא נכללה אז ברשימה. מדיניות הממשלה הייתה להביא משם רק צעירים, בריאים ולא חמולות מרובות ילדים. "המעמד העני ימשיך למסור לנו את ילדיו, אך לא רק את הילדים בגיל 15-13, כפי שביקשנו, אלא גם את הקטנים", כתבה גוזלן בדוח השליחות.
באותם ימים פעל הארגון אירופה הילפן, שמטרתו הייתה עזרה לפליטי מלחמת העולם השנייה, לאו דווקא יהודים. אחת מראשיו הייתה הברונית מטילדה אופטדל, שאחיה היה מראשי המפלגה הנאצית בנורבגיה וכל כוונתה הייתה לכפר על חטאי משפחתה. עליית הנוער יצרה קשר עם אופטדל, מאחר שכל המקומות להכשרת עולים כבר היו תפוסים. התעניינו אם יש באפשרותה לספק להם מקום שיאכלס צעירים מצפון אפריקה.
אופטדל הציעה בית הבראה יפה שנמצא ליד העיירה גרפסרוד, שבנורבגיה. מדובר במתקן בלב איזור כפרי, שבמלחמת העולם השנייה שימש קצינים נאצים שבאו לשם כדי להכניס בחורות נורדיות להיריון במטרה להשביח את הגזע הארי. אופטדל שיפצה מעט את המקום כדי שיתאים לקליטת בני נוער ואכן המחזור הראשון הביא לנורבגיה צעירים ממרוקו. התהליך נמשך שישה חודשים וכלל הווי, ציונות, חזרה למצב בריאותי תקין ומשם לישראל.
עליית הנוער החליטה שהמחזור השני יהיה מטוניסיה. עלייה הייתה אז משם, אבל השלטונות לא מתו עליה. זה היה אחרי הקמת המדינה, מלחמת השחרור. העולם הערבי רצה להסיר את היבלת החדשה במזרח התיכון וטוניסיה הייתה צריכה להפגין סולידריות. העלייה הייתה צריכה להיעשות בשקט. אופטדל הגיעה לטוניסיה ויחד עם גוזלן סיירה ברחבי המדינה במטרה
השתיים ראיינו משפחות ומילאו את מכסת 58 הילדים שהיו אמורים לצאת לנורבגיה בחודש נובמבר. נאמר אז למשפחות שהילדים יעלו לישראל לעתיד טוב יותר, והן יגיעו אחריהם. "אני זוכר שהבחורה מעליית הנוער אמרה לי בלחש 'לך. בחוץ מחכה לך מכונית, תגיד לנהג שישמור עליך. אני בינתיים אשכנע את ההורים'", מספר דוד זרד, אחד הילדים. "אבא שלי אמר 'אין בעיה'. אמא לעומת זאת צעקה 'בשום פנים ואופן לא. זה הבכור שלי'. בסוף, כשהייתה הסכמה, הנציגה נכנסה למכונית ואמרה לנהג 'סע מהר'".
זרד זוכר שביום הטיסה העירו אותם בחמש וחצי בבוקר ולקחו אותם לסיור בגן החיות. הילדים לא הבינו מה הקשר בין הבילוי לשעה המוקדמת. רק יותר מאוחר נודע שבעליית הנוער חששו שההורים יתחרטו ויבואו לקחת את ילדיהם. לכן מיהרו להעלים אותם בדרך לשדה התעופה.
אירופה הילפן השיג מחירים נוחים מחברת התעופה אירו הולנד, שהסכימה לספק שני מטוסי דקוטה ל-30 נוסעים כל אחד. הדרך החלה באוסלו, משם לקחו את בני המחזור הראשון שהגיעו ממרוקו והטיסו אותם לישראל. מלוד המשיכו המטוסים לטוניסיה לאסוף את החניכים הטריים ומשם ישר למחנה בנורבגיה. מסלול ישיר, כמעט בלי הפסקות, עם מכשור ישן.
זרד סיפר שרצה לעלות עם אחד מחבריו למטוס, אבל אמרו לו שהוא לא ברשימה ולמזלו ביקשו ממנו לעבור למטוס השני, שהגיע מאוחר יותר ליעדו בשלום. אל הטיסה הטראגית - פרט ל-28 ילדים - הצטרפו גם שלוש מלוות - מרים זאיונץ, נציגת עליית הנוער, סוזט כהן קודאר, אחות מטו? ניסיה, וליזה ינסן, אחות מנורבגיה.
"שמענו משהו שנשמע כמו מטוס שעובר מעל הבית", סיפרה השבוע לוסי אריקסון, שביתה היה סמוך למקום האסון. "רצתי לחלון כדי לראות מה זה, אבל היה מזג אוויר כל כך גרוע שלא הצלחנו להבחין בדבר". הקשר נותק. במגדלי הפיקוח התכוננו לרע מכל, עד שהגיעה הודעה שהמטוס נחת בסחיפהול, נמל התעופה של אמסטרדם. צוות הצלב האדום שהוצב בהיכון חזר לבסיסו, כי חשב שמדובר באזעקת שווא. רק כעבור כמה שעות התברר שזו הייתה טעות, המטוס באמת אבד.
הרדיו הנורבגי ביקש מהאזרחים שינסו לספק כל בדל מידע שיוביל למקום ההתרסקות. רק כעבור יומיים, כשמזג האוויר התבהר מעט, יצאו שני יערנים, הילדינג מרטינסן, אביה של לוסי, וחברו טורוף האגן לסיור וגילו קרחת עצומה באמצע היער ולידה שברי מטוס וגופות מפוזרות. מעטות מהן היו חרוכות, לכן אחת הסברות היא שלא כל הילדים מתו בהתרסקות. ייתכן שחלק לא שרדו את מזג האוויר.
כשהחלו שני היערנים לחפש ניצולים, הם שמעו לפתע יללות חלשות מבטן המטוס ומצאו שם את יצחק אלל, אז ילד בן עשר, היחיד שנותר בחיים. "הוא חלם הרבה על הילדים", מספרת ליליאן, אשתו של יצחק. "היה אומר לי 'וואי, ראיתי את כולם'. הוא סיפר איך אחד גסס לידו והוא הלך להביא לו מים. כשחזר, נענע אותו 'הנה המים, הנה המים'. שום דבר. כולם מתו. שאלתי אותו 'פחדת?'. אמר לי 'לא, הייתי גיבור'". אלל אכן הפך לגיבור. בזמן החלמתו אחד הטייסים הבכירים בנורבגיה דאג לו, ועל פי סיפורים אפילו מלך נורבגיה שקל לאמצו.
באותם ימים הילדים מהמטוס השני כלל לא ידעו על גורל חבריהם. בעליית הנוער ביקשו בשלב הראשון לא לספר להם. דוד אזר סיפר ששאלו אותו אם הוא רוצה לחזור להוריו והוא סירב. איפה היה להם בטוניסיה מקום כזה, עם פיג'מות מרופדות ונעלי בית חמות? אלא שכילד הוא לא הבין למה המדריכים שוברים צלחות וכוסות. יותר מאוחר הסבירו לו שאלה היו השאריות שהשאירו הקצינים הגרמנים, סטים שלמים עם צלבי קרס.
בטוניסיה הידיעה על האסון פשטה מהר. בעיר מוקנין היו 600 יהודים, שישה מתוכם נספו. שני בניה של משפחת חטב, גסטון וריימונד מהעיר סוס, נהרגו. "ההורים לא נתנו לי ללכת כי הייתי הבכור ויד ימינם", מספר ויקטור חטב, היום תושב נתניה. "אחיי היו קטנים ממני בשנה ושנתיים, וזו צלקת ששום מנתח פלסטי לא יוכל להסיר. ההורים אמנם הביאו עוד שני ילדים, אבל בכל זאת נגמרו מהר מאוד".
הוריו של ויקטור מתו לפני 25 שנים, שניהם מאירוע מוחי, בהפרש של שלושה חודשים זה מזה. ויקטור אומר שזה לא רק האסון, זו במיוחד התקופה שבאה אחריו. מיד עלתה השאלה היכן ייקברו הילדים. לחלק מהמשפחות היה ברור שזה יהיה בישראל, הרי הן היו בדרכן לעשות עלייה. הרב הראשי אז, יצחק הרצוג, השקיע כל מאמץ שהגופות ינחתו בלוד, אבל ממשלת טוניסיה ביקשה למנוע זאת. מבחינת השלטונות הטוניסאים, הילדים האלה יצאו למחנה נופש והיו אמורים לחזור הביתה. אם יאפשרו את קבורתם בישראל, יוצגו בעולם הערבי כמי שמאפשרים עלייה.
הלוויות בטוניסיה היו המוניות. מוסלמים ויהודים התאחדו באבל. "סגרו את השדרה המרכזית ליד בית הקברות הישן בעיר הבירה", נזכר רולנד אלוני, שהיה אז בן 15. "אחותי הלכה עם הזר כמלוות הארון של סוזט כהן קודאר, שהייתה מנהלת המרפאה. בשני צדי הכרכרה צעדו חניכי תנועות הנוער. אלפי אנשים".
שנה אחרי הלוויה משפחת חטב כבר הגיעה לישראל וזו הייתה הפעם האחרונה שראתה את הקבר. "הייתה תקופה שאפשר היה להביא את אחיי, בלי שום בעיה ובמימון מינימלי", משוכנע חטב. "אני כל כך רוצה שיהיו לפחות עכשיו ליד הוריי, אבל אטמו כאן את האוזניים ועצמו עיניים. זה כמו שאתה הולך להוריד הר עם פטיש. אז אין אפילו חלקת קבר שאפשר להגיד עליה קדיש וזה ממש חורה לי. האחים והאחיות שלי לא חיו את התקופה, לא הכירו. הם רק שמעו את הסיפורים. אני ישבתי עליהם שבעה".
רק כ-2,000 יהודים נשארו בטוניסיה מתוך קהילה שמנתה כמאה אלף. בתי הקברות כמעט לא מתוחזקים, חלקם במצב קשה. ד"ר חיים סעדון, המשמש גם כדיקן הסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה, ביקר שם כמה פעמים בשנים האחרונות. הקברים שאיתר היו מוזנחים לחלוטין. בטוניס, הבירה, למשל, גם לאחר חיפושים מרובים, לא הצליח למצוא את חלקת הילדים.
קליטת המשפחות הייתה קשה, במיוחד כשגילו שילדיהם כלל לא היו מבוטחים. מעליית הנוער ניתן סכום סמלי של 10,000 פרנק בלבד. "אמא שלי ביקשה שאסע לעליית הנוער בירושלים ואשאל מה מגיע לנו", נזכרת דליה זניר, שאיבדה את אחיה דניאל בן השבע. "אמרו לי 'אין ביטוח לקטינים ואי אפשר לקבל שום פיצוי'. מרחו אותם, כי ההורים היו אנשים פשוטים ולא יכלו לעמוד על זכויותיהם. לפעמים חברים שואלים איך אני מבדילה בין מרוקאי וטוניסאי. אני אומרת שהטוניסאי הוא לייט. לא בוער. תמיד בסדר".
אלל כתב מכתב תודה למלך נורבגיה. "אדוני היקר המלך, אני מוכרח להגיד לך שהגעתי לארץ שלי, לישראל. נורבגיה הייתה נחמדה מאוד והאנשים ידידותיים בשבילי. אני מקווה שאוכל להזמין אותך יום אחד לבקר בארץ שלי. יש לי את המתנות שלך. אבי וכל החברים שלי ראו אותם. אני רוצה להיות טייס וכשאהיה גדול אבוא לנורבגיה באווירון שלי. קבל את ברכתי לך, למשפחתך ולכל הנורבגים".
בהמשך היו חייו של יצחק זוהרים פחות. הוא שינה את שם משפחתו לאל-על, היה חקלאי, אבל במשך רוב חייו שימש כסוהר בשירות בתי הסוהר. הוא מת ב-14 בפברואר 1987, בבית החולים מאיר בכפר סבא, ממחלת הסרטן. בן 48 היה במותו. הוא עוד זכה לבקר בנורבגיה ונלקח למקום האסון. השבוע היה בנו רמי אורחם של הנורבגים בטקס האזכרה. הם סיפרו לו שבעיר הורום קראו ללא מעט ילדים בשם יצחק באותה התקופה, על שם אביו.
רמי שהה בנורבגיה ביחד עם עו"ד אייל אורטל מוועדת ההנצחה לילדי אוסלו. השניים נדהמו מהפרסום בעמודים הראשונים בעיתונים, מהבזקי המצלמות. קראו שם ששרת החוץ הנוכחית אליזבת ואלאס תעשה מאמץ לעזור להביא את הילדים לקבורה בישראל.
מאחורי העבודה המאסיבית לשימור הזיכרון עומד ארגון "הכנסייה הנורבגית למען ארץ ישראל", שפועל מ-1844. זהו ארגון נוצרי שעושה הכל כדי לתקן את העוולות שנעשו לעם היהודי. כל הטקסים שנערכו עכשיו בנורבגיה הם פרי עבודה מאומצת שלו.
"המבוגרים מהאזור זוכרים היטב את האירוע", סיפר השבוע מורטן קראביץ', מהכנסייה הנורבגית. "כשהודענו שעומד להתקיים אירוע, המון אנשים יצרו קשר. אחד סיפר שאשתו טיפלה ביצחק בבית החולים, ואחר סיפר שחילץ גופות מאזור ההתרסקות. הסיפור על הילדים ועל האסון נגע מאוד ללב, מה גם שזה קרה סמוך למלחמת העולם השנייה".
מי מכיר, מי יודע? בישראל, במשך שנים, איש לא נגע בסיפור. בציון 40 שנים לאסון הייתה התעוררות. ד"ר חיים סעדון, שערך מחקר מקיף, מספר אנשים מהעמותה לשימור מורשת יהדות טוניסיה ורולנד אלוני שלקח את נושא ההנצחה כפרויקט אישי. "העניין של השכחה הקולקטיבית יותר גרוע מכל דבר אחר", אלוני מדגיש. "להבדיל אלפי הבדלות את הטבח בכפר קאסם באוקטובר 56' אני מתאר לעצמי שכל ערביי ישראל זוכרים, ואת הסיפור שלנו אף אחד לא מכיר. אמר לי מורה בתיכון, יליד טוניסיה, שדיבר עם עשרות מורים ואף אחד לא ידע על מה הוא מדבר".
לפני עשר שנים, הגיע אל הטקס לציון 50 שנה לאסון השר אלי ישי, אשר לו שורשים טוניסאיים. אלוני חשב שאם יפעיל קשרים תוכל גם הטרגדיה הזו להפוך לאירוע בעל משמעות לאומית. הוא ניגש לישי ושטח בפניו את בקשתו. ישי ביקש שישלח לו פקס והוא כבר יטפל בכך. הפקס נשלח ואכן כעבור כמה חודשים הגיעה הזמנה לדיון בוועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. בישיבה הציג השר ישי את הדברים ונתן לאלוני את זכות הדיבור. "מתן וילנאי עמד אז בראש הוועדה", נזכר אלוני. "הוא אמר שאי אפשר לעשות על כל ספינה יום זיכרון, אבל המליץ שיבנו מודל ובו ירכזו את כל מי שנפל בדרך ארצה ויעשו אירוע ממלכתי. עד היום לא קרה כלום".
לפני כמה שנים נכנסה לעובי הקורה הבמאית יודפת גץ, שהתכוונה לעשות סרט במטרה לעורר את הפרשה הרדומה ועל הדרך גם להפעיל לחץ ציבורי להבאת הנספים לקבורה בישראל. היא פנתה למשפחות וגם שלחה מכתבים לשרים בכירים. עומר כספי, מי שהיה יועצה המדיני של שרת החוץ ציפי לבני, ענה לה: "אשר להעלאת עצמותיהם של הנספים, עליי לציין שלא ידוע לנו כי הובע רצון מפורש על ידי בני המשפחות. עם זאת, אם אכן יתברר שהמשפחות עצמן מעוניינות בדבר, נבדוק את הרעיון תוך כדי התחשבות במגוון ההיבטים הרלוונטיים לסוגיה". לבני כבר אינה שרת החוץ, את גץ לא ניתן היה להשיג השבוע, ואילו השר אלי ישי לא נכח בטקס האזכרה האחרון.
אסון ילדי אוסלו נותר עניינם הפרטי של קומץ אנשים שלא מוותרים, כמו רולנד אלוני שמתגאה שסוף סוף ובפעם הראשונה הצליח להגיע לקרובי משפחתה של מרים זאיונץ, שליחת עליית הנוער שנהרגה באסון. בסוכנות אף אחד לא ידע עליה דבר, ורק דרך תוכנית הרדיו של ירון אנוש, "המדור לחיפוש קרובים", ברשת ב', אותר האחיין ובטקס האחרון הייתה כבר נוכחות משפחתית.
לטקס בינוב הגיעו כ-400 איש, ביניהם יו"ר הכנסת ראובן ריבלין והשר יוסי פלד. אלוני, שניהל את האירוע, נתקל בתופעה מוזרה. ניגשו אליו אנשים שטענו ששניים מהשמות המופיעים על האנדרטה חיים, והמת הוא אחיהם. אלוני פנה לרב בבקשה שישנה את השמות בתפילת האשכבה. עברו 60 שנה, הגיע הזמן. אלוני כבר לא צעיר, אל-על איננו בחיים, הפוליטיקאים לא ממש משתדלים, ובקרוב יישכח הסיפור כולו בקרן זווית של הזיכרון הלאומי. אבל מי שירצה, יוכל תמיד לנסוע לקרחת היער שליד העיר הורום בנורווגיה.
"אני משתגע מהזלזול של המדינה", אומר בכעס ויקטור חטב. "אתה לוקח ילדים מהבית, מטיס אותם לשליחות בתקווה שיתחנכו ויגדלו, אז לפחות תעזור להם לסיים את חייהם בכבוד. יש אנדרטה, והקימו בית כנסת, אבל מה עם הילדים, מי זוכר אותם?".
נא להמתין לטעינת התגובות
