משפטו של דמיאניוק על רצח 27,900, ייפתח היום
"איוואן האיום" מטרבלינקה יתייצב הבוקר על דוכן הנאשמים בבית המשפט במינכן, ויואשם בסיוע לרצח היהודים בסוביבור. דמיאניוק הוסגר מארצות הברית לגרמניה לפני מספר חודשים, ופונה מביתו באוהיו כשהוא חולה ומובל על אלונקה. כעת יש לראות אם השומר במחנה ההשמדה, שזוכה ע"י בית משפט ישראלי, ייכלא בגיל 89
יש תמונה אחת שנצרבת וחוזרת כאשר חושבים על דמיאניוק: הפינוי הכפוי שלו מביתו שבמדינת אוהיו. זקן וחולה, מונח וקשור על אלונקה, פיו פעור בזעקת מחאה, מובל אל האמבולנס ואל הגירוש לגרמניה. זו התמונה שמוקרנת ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות, שמלוות אותה בהסבר כי אנחנו ניצבים בפני "משפט השואה הגדול האחרון".
התמונה איננה מתחברת אל המילים, היא מביישת אותן; איך אפשר להשוות בינו ובין אייכמן, האיש שחתימתו שיגרה, שוב ושוב, מאות אלפים אל המוות.
אנחנו חיים בקצה הזמן שאחרי השואה. האדוות האחרונות של הגל השחור ההוא דועכות. אנחנו נאלצים לשוב ולהזכיר לעצמנו שהקשישים הרועדים והמפוחדים הללו היו פעם שומרים עבי בשר, עם מגפיים ממוסמרים ואכזריות של שוט. עכשיו, רגע לפני מותם, הם נתבעים לתת את הדין.
אם היו נשפטים מיד אחרי השואה, סביר להניח שהיו יוצאים בכמה חודשי מאסר, אולי שנה-נשנתיים; לפני 50 שנים אלה היו העונשים שבתי משפט גרמניים נתנו לשותפים זוטרים במנגנון ההשמדה. אבל ככל שמותם הטבעי של העבריינים מתקרב, כך מחמיר הגמול.
המוות, המוות הוא שמרחף מעל משפט
מול הרצון המכובד הזה נאסף הערפל. הזמן נמלט והזיכרון גווע. בשנת 1988 עמד הפנסיונר הבריא של מפעלי הרכב פורד בקליבלנד מול השופטים בירושלים והם גזרו עליו עונש מוות. את גזר דינם כתבו כאשר מהדהדות באוזניהם עדויות הניצולים מהגיהינום ההוא, טרבלינקה, עולים על הדוכן ומישירים מבט אל הנאשם ואומרים: כן, זה הוא, איוואן האיום, מפעיל תאי הגזים, רוצח הילדים והנשים.
זה היה המקום, שם בירושלים, שבו הוכח כי גם זיכרון של הזוועה המוחלטת יכול לשגות ולטעות, להבהב הבהובים אחרונים ואז לכבות ולמות. בשנים שחלפו הלכו לבית עולמם כל העדים המיוסרים מטרבלינקה והשבוע, 20 שנים אחרי, יבואו להעיד בפני בית המשפט הניצולים המיוסרים של סוביבור.
לאחר שהוצבה בפניו ברירה אכזרית: ללכת אל מחנות השבויים שהכינו הגרמנים לחיילי ברית המועצות, מחנות שמהם הרוב לא חזר, או להצטרף לכוח שמירה נאצי.
לכל היותר הוא היה וואכמן פשוט, שומר, אבל שומר במחנה ההשמדה סוביבור - וגם במחנות במיידאנק, פלוסנברג וטרווינקי. העיתונאים הזרים במינכן אומרים עליו שהוא "דג קטן", אבל בסוביבור לא שירתו יותר מ-120 אנשי צוות בכל רגע נתון.
הם רצחו למעלה מ-100 אלף בני אדם. עבור הרוב המוחלט של הקורבנות השהייה במחנה נמשכה זמן קצר מאוד, לפעמים חצי שעה: הם הגיעו לשם כדי להירצח. הראשון שזיהה את ג'ון דמיאניוק כשומר בסוביבור היה איגנט דנילצ'נקו, ששימש שומר יחד איתו. הוא נפטר בשנות השבעים והעדות ממנו נגבתה על ידי הק-ג-ב, מה שפגע באמינותה.
ואולם התביעה הגרמנית מחזיקה כעת בעד נוסף: סמואל קיי, שגם הוא מזהה את דמיאניוק מסוביבור, וחשוב מכך - שמו מופיע באותה פקודת העברה מטרווינקי. זו הצלבה קריטית. ויש את הוואכמן אלכסנדר נגורני, שעליו נכתב אתמול במעריב, שאפילו היה שותפו של דמיאניוק לדירה ומזהה אותו בוודאות מהמחנות.
יש משהו מודרני מאד - מודרני במובן הרע של המילה - בקו ההגנה המסורתי של דמיאניוק. בניגוד למשפטים הגדולים אחרי מלחמת העולם, שבהם עסקו בשאלות של חובה חוקית שהיא מעבר לחוק, במשמעות של קבלת פקודות רצח, באחריות האישית של המעורבים, דמיאניוק איננו עוסק ולא עסק מעולם בחלקו במנגנון או במודעותו למנגנון הרצח. הוא אומר בפשטות: זה לא אני. לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. הייתי שבוי מלחמה. זה הכל טעות בזיהוי.
ההגנה הזו חילצה את דמיאניוק - וכנראה שבצדק - מהאישום כי היה איוואן האיום מטרבלינקה. אבל עכשיו נפערים בה הבקיעים העמוקים. אוסף הראיות והמסמכים המוצלבים באמצעות עדי ראייה יוצרים מסכת הוכחות שאכן דמיאניוק היה שומר במחנות ריכוז והשמדה.
אל מולה, התפתח אצל דמיאניוק קו הגנה חדש, קו שני: גם אם הייתי שם - ולא הייתי - ממילא מדובר בשירות בכפייה. עשיתי זאת לא מרצון והתלהבות אנטישמית, אלא מפחד מוות ולכן אני מוגן - חוסה תחת כנפיה של הגנת הצורך שקובעת כי אדם לא יישא באחריות פלילית אם עשה מעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו.
יש תעודה שמראה כי כאשר דמיאניוק יצא ממחנה מיידאנק ללא אישור כדי לקנות מצרכים בכפר הסמוך,ב-1943, הוא ספג 20 הצלפות כעונש. כך הגרמנים היו מתייחסים לעם העבדים שלהם. עבור התביעה, זו הוכחה לכך שאין ולא הייתה "הגנת צורך", שהרי דמיאניוק יכול היה לברוח.
30 אחוז מעמיתיו, אומרת התביעה, עשו בדיוק את זה. עבור ההגנה, זו ראיה לכך שהוא עצמו הוחזק בשבי, זהה לחלוטין לזונדרקומנדו היהודי, שידע אף הוא ושיתף פעולה עם תהליך ההשמדה, אבל תחת איום מוות.
כאן, בדיוק כאן, מתחיל הסיפור המרתק שהוא משפט דמיאניוק; זו עוצמתו של התהליך שיחל הבוקר. הרי ברור שאת אדריכלי הפתרון הסופי היה צריך להעמיד לדין, לשפוט ולהעלות לגרדום. וברור שהאידיאולוגים של הגזענות הנאצית חייבים בדין כמו הרוצחים. ואין ספק שהסדיסטים - מנגלה, איוואן האיום ואחרים - צריכים לשלם את המחיר.
אבל דמיאניוק איננו כל אלה; לכל היותר הוא שומר פשוט. תוצר של הכיבוש הנאצי שהפך לבורג בתהליך ההשמדה. הגרמנים שמעמידים אותו לדין כעת נהגו בסלחנות גמורה כלפי אחיהם והוריהם שפיקדו על מבצע ההשמדה.
ואולי זו הנקודה. דווקא תפקידו הקטן של הנאשם במנגנון הרצח הוא שהופך את משפט דמיאניוק לחשוב כל כך; משום שהוא איננו פוסע בנתיבים הברורים של הרוע המוחלט, האייכמני, אלא מהלך בשבילים פתלתלים של הכרעות מוסריות דקות יותר. מה דינם של אלה שלא תכננו, אבל סייעו והשתתפו, שתקו והשתיקו.
דמיאניוק הוא משל לכל אלה שלא נענשו או נענשו בקלות משפילה: המפעלים שייצרו את הציאניד לאושוויץ, האזרחים שצפו ביהודים נעלמים וידעו בסתר לבם את האמת, ולבטח השומרים ערלי הלב שדחפו את קרובי המשפחה שלנו אל תאי הגזים. במקום שבו איוואן דמיאניוק ניצב היום, על דוכן הנאשמים, הוא איננו ניצב יחידי.
נא להמתין לטעינת התגובות
