גלעד שליט הלך לשבי. חנן שלי לא היה הולך
נלי ברק, אמו של חנן שנהרג בטנק שממנו נחטף שליט, משוכנעת שבנה היה נאבק בתוקפים. בראיון מקיף היא מספרת על השכול והשכחה
- הורי לוחמים שנהרגו בחטיפה: רוצים את שליט בבית
נלי שטפה את הקבר, נתנה נשיקה לאבן וסידרה את הפרחים באדניות. לחנן סיפרה על הפעילות למען שליט ועל העסקה המתקרבת. "וואו", היא מספרת שאמרה לבנה המת, "איזו שמחה, כמה אנחנו נשמח כשגלעד יחזור".
את מה שהיא מרגישה כלפי גלעד תיארה כ"כבלים מחוברים, בלתי נראים". לבה יוצא אל החייל של בנה, שלא פגשה אף פעם. "כשהוא יחזור, ניסע לקבל את פניו", אמרה. "קודם נלך לבית הקברות, לספר לחנן, אבל אחר כך ניסע לקבל את גלעד. נחבק אותו חזק. ולא, אני לא אקנא. אני לא קנאית מטבעי. לא בן אדם קנאי. אני גם לא מוצאת טעם לקנא".
"גם אם היה קורה משהו לגלעד, זה לא היה משנה את המצב שלי. ה'אין' שלי לא קשור ל'יש' שלהם. הבן שלי איננו. מחנן לא יהיו לי נכדים. הוא לא יתחתן. זה נקטע. נגמר. אין יותר. אז ציפיות מחנן אין לי. לא יכולות להיות. די. זה לא שבאים ואומרים לי, 'תשמעי, גלעד לא חוזר, חנן קם לתחייה, תחליטי'. אין שום דילמה, כי גלעד לא בא במקום אף אחד".
דיברה על השכחה. פחות על השכול. בשכחה יש גם עלבון, לא רק צער. "הם נשכחו, וזה מפריע", אמרה על בנה ועל סמ"ר סלוצקר. "הכל הפך של גלעד. הם מתו פעם אחת, אבל הורגים אותם עוד פעם מחדש, כל פעם. כי זה נהיה הטנק של גלעד והגזרה של גלעד והאירוע של גלעד שליט. סופרים את הימים שגלעד בשבי. אלה כל הימים שחנן מת. זאת לא התנהלות תקינה. אני לא אקרא לזה 'עיוות', אבל כל הזמן 'מקטינים'.
"טנק נקרא על שמו של מפקד אותו הטנק, הקצין. זה לא טנק של גלעד. זה טנק של חנן. פתאום זה הפך לטנק של גלעד שליט? למה? גם את הסמלים הקטנים האלה לוקחים מאיתנו? או שזאת 'הגזרה של גלעד'.
"כולם מכירים את השם של גלעד. מי מכיר את השם של חנן? אף אחד. אני לא אומרת. את המתים שוכחים. זה טבעי. יש בשריון מעל 5,000 נופלים. גם אני לא זוכרת אותם. אבל האירוע הזה, של גלעד, חי. מדברים עליו כל הזמן. הוא קיים. בגלל זה אני ככה כועסת.
"אני פוגשת אנשים ואני אומרת להם 'אני אם שכולה, אני אמא של חנן ברק'. אף אחד לא זוכר את הבן שלי. לא יודעים מי זה. אני אומרת, 'הבן שלי היה המפקד של גלעד שליט', אומרים לי 'אה'. בשביל שיזכרו את חנן, אני צריכה להשתמש בגלעד. עדיין, לא תמיד מקשרים, שהבן שלי נהרג בדיוק באותו אירוע. מזכירים רק את החטוף. כאילו לא היו שם נופלים. חנן ופבל נשכחו, נעלמו, הורידו אותם לשוליים. לגביהם אין ויכוח. לגביהם זה סופי, זה מוחלט. הבן שלי מת. לגביו אין עסקה, אין מחיר, אין כלום".
נלי אמרה מראש שהיא "אישה אופטימית". לא מבקרת ולא מאשימה. ביום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל פגשה את מי שהיה מפקד החטיבה - 188 של השריון - בזמן האירוע. היא אמרה לו אז, בפעם הראשונה, ש"חנן לא היה הולך איתם", עם החמאס.
את שליט היא לא מאשימה. "אני לא שופטת אותו", הדגישה. "אין לי זכות. גלעד זה לא חנן, וגלעד יותר צעיר, יותר רזה, עדין וקטן, ויכול להיות שהוא היה כל כך המום ממה שקרה שהם לקחו אותו במצב שהוא בכלל לא ידע איפה הוא ומה קורה איתו. אז אני לא שופטת ולא מאשימה.
"אני גם לא הייתי שם. אני רק אומרת שההרגשה שלי, וזה רק בחצי השנה האחרונה, פתאום, כשחשבתי על זה, לא לפני כן, שחנן לא היה הולך. חנן לא היה נכנע בקלות. הוא היה נאבק. זאת הרגשה שלי. ואני לא אומרת את זה מתוך גאווה. לא. רק מתוך היכרות עם האופי של חנן. שהוא לא היה הולך בלי מאבק. יכול להיות שאילו היו פוצעים את חנן ומהממים אותו וגוררים אותו, אז אני לא יודעת, יכול להיות שבסוף גם חנן היה נשבה, אבל אילו היו מוציאים אותו במצב של פצוע קל או שהוא היה יכול להיאבק בהם, הוא לא היה הולך. על שתי הרגליים הוא לא היה מגיע לחמאס".
היא הולכת לעצרות למען גלעד. מדי פעם. לא תמיד. כשמשפחת שליט מבקשת או צריכה, אמרה השבוע. אבל, הצטנעה, את משפחת שליט מקיפים מספיק אנשים והם, בעלה והיא, לא רוצים להידחף או להפריע.
בעצרות היא עומדת גם בשם בנה, הקצין המת, שרצה להחזיר את כל חייליו הביתה בשלום, ונהרג. "אחד שהיה הולך ברגל עד קמצ'טקה וחזרה כדי לשחרר חייל אחד", אמרה. "חנן היה נלחם עד הסוף, כל מה שתלוי בו, בשביל להחזיר את גלעד הביתה. אז גם אני".
לפעמים, כמו בעצרת שהייתה בכרם שלום, זה קשה מנשוא. הבטן שלה התהפכה. "אני בעד עסקה", היא אומרת, "והמחיר לא משנה לי. אני לא חושבת שזה הוגן, היום, כשיש חייל שבוי, לבוא ולהתחיל לקבוע כללים לגבי 'עסקאות'. לי לא אכפת כמה יחזירו, עד שגלעד ישוב. יש שם חייל, ילד, וזאת שאלה של חיים ומוות. ההורים השכולים שמתנגדים לעסקה לא מדברים מהמקום הנכון.
הייתי רוצה לפגוש את יוסי מנדלביץ', שבנו יובל נהרג בפיגוע בחיפה ב-2003, ולהגיד לו, 'עם יד על הלב, אילו הבן שלך היה שבוי ולא מתחת לאדמה - ולי יש זכות לומר את זה כי גם הבן שלי הלך - לא היית הופך את העולם כדי שהוא יחזור, ולא עושה שום חשבון של מספר המחבלים שצריך להחזיר?'. מאוד קל לשפוט ולבוא עם כל מיני תיאוריות ורעיונות ותירוצים, כשזה לא רלוונטי. זה מנקמנות. ככה זה מצטייר בעיני. אתה כל כך דואג ל'עם ישראל' כי אין לך למי לדאוג".
"כשחנן נולד, הבן הבכור שלנו כבר היה בן 15 וחצי. הבת בת 12. צעצוע. הגיע לערד בגיל שבועיים ובילה כל חייו בערד. ילד שקט, טוב. אף פעם לא קראו לי לבית ספר בגללו. מבחינה חברתית הוא הסתדר, אפילו שהיה בררן. לא היה בין הבולטים. לא בין המנהיגים.
"אני אמרתי, עוד בשבעה, שכשהוא הגיע לצבא הוא השיל מעליו את הנעורים והפך לגבר. פתאום באו אצלו לידי ביטוי תכונות שלא בלטו קודם. אנשים הלכו אחריו. הוא היה אוזן קשבת. הוא הקשיב, הוא ידע, הוא ייעץ. החיילים קראו לו 'ברקח', בקיצור. ככה גם כתבו על המצבה בלטרון. חנן (ברקח) ברק, שיכירו. הוא היה בא הביתה ואומר לי,'אמא, אני לא מבין, מה, אנשים כל כך סומכים עלי שהם עושים מה שאני אומר?'.
"הוא לא היה חרשן ולא שקדן. הוציא תעודת בגרות בקושי. רצה להיות פסיכולוג כשיהיה גדול. אהב לצייר ואהב לרקוד. רקד סלסה. שיחק כדורסל, כדורגל, היה בחוג שחייה. כשהיה בן 15, אחיו הגדול חלה בסרטן. הוא עבר טיפולים כימותרפיים. חנן הלך ועשה קרחת יחד איתו. איך אמר הסמח"ט שלו, על חנן -'הוא היה בן אדם'. זה בעצם אמר הכל.
"התגייס ב-30 בנובמבר, לפני שש שנים בדיוק, ועשה הכל ב'זימון ישיר'. סיים טירונות כחניך מצטיין ועבר מיד לקורס מפקדי טנקים, ומשם לקורס קצינים וקציני שריון. כל השירות שלו כמעט היה שירות בקורסים. התקבל לטיס, אבל בגלל בעיה בעיניים הלך לשריון. אחיו ואחותו היו בשריון, והוא רצה גם.
"מגיל קטן דיבר רק על טנקים. טנקים וטנקים, ו'בוגים' (גלגלי הטנק) ושרשראות. אחר כך, כשהיה בקורס קציני שריון, שבוע לפני הסוף, פתאום ביקש 'הדחה'. בעלי היה אז מאוד חולה ובבית חולים. אנחנו כבר קיבלנו הזמנה לטקס הסיום, אבל הוא התעקש. אמר שהראש שלו לא היה בקורס, אלא באבא. אני זוכרת שאמרתי לו 'חנני, אני לא מבינה, לא פישלת, לא היה שום דבר לא בסדר'.
"הוא אמר, 'אמא, זה החיים של החיילים שנתונים בידיים שלי ואני לא מרגיש בשל'. אחר כך הוא הלך ועשה תפקיד של מפקד טנק בטירונות, ורק אז יצא שוב לקורס קצינים. הוא סיים אותו בפברואר, ארבעה חודשים לפני האירוע. נשלח לעזה וזהו. שם גם קרה האסון".
"גלעד היה בין החיילים הצעירים שלו. באיזשהו מקום, הוא היה גם פרויקט של חנן. הקצין והמפקד של הטנק בוחר לו את הצוות שיהיה איתו בטנק, וחנן בחר בגלעד. כמו שהוא בחר גם ברועי ובפבל. אני ידעתי שהוא סגור, ביישן, ילד טוב ירושלים. זה מה שחנן סיפר. חייל מצטיין שתפקד מבחינה מקצועית מעולה.
"למחרת, בסביבות השעה חמש ורבע בבוקר, הייתה החדירה. קבוצה של שמונה מחבלים חפרה מנהרה באורך 800 מטר בתוך שטח ישראל. את מה שעשו שם מגדירים כפעולה יחידה מסוגה של החמאס. הם התפצלו לשלושה כוחות וכל כוח תקף ביעד שונה, בו זמנית. שניים הלכו לטנק של חנן. במקביל גם ירו מעזה. פגעו בנקודת התורפה של הטנק.
"המערכות בטנק שותקו, וחנן נתן הוראה לנטוש. הוא ופבל עוד הספיקו לצאת החוצה. בחוץ ירו בהם, מטווח קצר. הם נהרגו במקום. כשצלצלו לחנן, כבר לא הייתה תשובה. אחר כך חטפו כנראה את גלעד. רועי איבד את ההכרה ונשאר בטנק. הוא זוכר רק ששמע את חנן קורא לגלעד. כי הוא דאג לו. מה בדיוק קרה, מה היה שם בסוף, את זה כבר יספר לנו גלעד כשיחזור".
"אני הייתי רגועה. לא דאגתי. לא היו לי שום פרפרים. שום תחושה מוקדמת. ביום כיפור, חנן חלם חלום. בחלום היו ניאו-נאצים שציירו צלבי קרס. אבל אז חנן שמע קול, אלוהים נגלה אליו בחלום, וצלבי הקרס נמחקו. זה הרגיע אותי.
"דיברתי עם אנשים דתיים שפירשו לי את החלום. אמרו לי, 'הבן שלך ברמה נפשית, רוחנית, מאוד גבוהה. אלוהים לא רק אוהב אותו. הוא שומר עליו'. אחר כך אמרתי לרב של הג דוד ולרב של העיר שבאו אלינו, 'אני כועסת על אלוהים, אני מרגישה שהוא בגד בי'. זה כאילו הוא הבטיח לי, דרך החלום, שהוא ישמור על חנן. והוא לא שמר. לא כעסתי על אלוהים שהוא לקח את חנן, כעסתי על אלוהים שהוא רימה אותי.
"ביום ראשון בבוקר התעוררתי מהטלפונים. בעלי התעורר מוקדם ופתח אינטרנט כדי להתעדכן. הוא ראה שהייתה תקרית בכרם שלום והיו נפגעים. לא היו שמות. הוא התקשר לבית החולים סורוקה, לברר. אני לא יודעת למה לא התקשר לחנן. אמרו לו 'אדוני, הבן שלך לא בין הנפגעים'. נרגע וירד לשכן. אני הכנתי לי קפה והדלקתי טלוויזיה. ישבתי בסלון. בשעה תשע וחצי בערך דפקו בדלת. פתחתי. מולי ראיתי קצין, עם עוד ארבעה אנשים. לפני שפתחו את הפה, הבנתי. קצין העיר לא מגיע הביתה סתם.
"נפלטה לי צעקה מהפה. גם בעלי הגיע. התחלתי להתווכח עם הקצין. אמרתי לו 'זאת טעות, זה לא פה. התבלבלת בכתובת. לך. זאת לא אני'. ולא נתתי לו להיכנס, אבל הוא לא רצה לזוז. הם לא הלכו. ואז אני שתקתי והוא אמר רק, ככה, שתי מילים: 'חנן נפל'. וזהו, והכל התחיל לרוץ, רוטינה. להודיע למשפחה, ואישור לניתוח אחרי המוות, וקבורה, ולוויה.
"החטיפה לא הייתה משהו שהיה קיים מבחינתי אז. היה לי בן לקבור. רק אחר כך, כשהתחילו לדבר וקראו לזה 'אירוע גלעד' ולא הזכירו את הבן שלי, התחלתי להבין. בהתחלה לא הבנתי שגלעד ייזכר וחנן יישכח. אני זוכרת שביקשתי לבדוק אם יש אפשרות לקחת להשתלה מחנן את הקרניות של העיניים. אמרתי, 'לפחות שמשהו חי יישאר'. אבל אמרו לי שזה לא מתאים. והציעו לי לבוא לראות אותו, אבל לא רציתי. אמרתי שאני לא יודעת באיזה מצב הוא נמצא, ושאני רוצה לזכור אותו כמו שהיה. גבוה, רחב, עם חיוך. מקסים, כובש, שיניים לבנות ושתי גומות חן. בא מאחור, מחבק אותי, אומר: 'את האמא הכי טובה בעולם, אני אוהב אותך'".
"בפעם הראשונה פגשתי את נועם שליט באזכרה של חנן. שנה. זאת הייתה הפתעה. לא ציפיתי. שנה אחר כך נועם כבר הגיע עם אביבה, וככה גם השנה. אני מצלצלת כשיש לי מה להגיד להם. למשל, אחרי הקלטת. או בעצרות.
"חיזקנו אותו, כי לחזק אותנו כבר לא היה טעם. לנו היו ברור, כבר בשבעה, שצריך לבחור בין לחיות או לחדול. אילו הייתי יודעת שבחידלון שלי אני מחזירה את חנן, אולי זה היה כדאי. אבל ידעתי שלא. אני זוכרת ששאלו אותי אז, לפני שהגיע אות חיים, אם אני מוכנה להתחלף איתם. עם אביבה ונועם. אמרתי שכן. כי להם יש את התקווה. הסבל שלהם הוא נורא, אבל הסבל שלי סופני.
"כשאני רואה את גלעד בקלטת, אני לא יכולה לדמיין במקומו את חנן. קשה לי לדש מיין אותו שבוי. אחד האתגרים של החבר'ה שלו היה לנסות לגבור עליו. מכות. הם רק היו מחפשים לתפוס את חנן בתנוחה שנוש חה להם. אם הוא היה מתכופף להרים משהו, לקשור נעליים, אז שלושה ארבעה היו קופצים, מתנפלים עליו. הוא היה מתגבר עליהם לבד.
"בעלי לא מוכן לעזוב את ערד. הוא רוצה להיות קרוב לחנן. גם אני הולכת לבית הקברות. כשאני לא הולכת שבועיים אני מרגישה לא טוב. חסר לי. זה המקום היחידי שאני יכולה להיות עם חנן. גם בבית. החדר של חנן נשאר כמו שהיה. הארון, הבגדים. כשמחפשים משהו אני אומרת לבעלי, 'תראה אם זה לא בחדר של חנן'. אני אישית, אין לי בעיה ללבוש גופיות של חנן. הן טובות לי. אז אני מרגישה שחנן קרוב.
"אני רוצה לשמוע את גלעד. אני יודעת שאני לא אשמע אותו מיד, אבל אני אשמח אם יתאפשר לי. אני אבין אם זה ייקח שבוע-שבועיים. אבל אחרי שהכל יירגע, אני ארצה שנדבר. אצלנו או אצלם. אין לי אגו של כבוד. נכון, זה לא ישנה את העובדה שחנן איננו. אבל הוא בעצם היחידי שיודע. שיזכור.
"מה אני אשאל אותו? מה קרה. מה היה שם. אני יודעת מה הוא יגיד לי. אני בטוחה. יש לי הרגשה שהוא יספר שהוא חולם על חנן. גם בשבי. הוא מרגיש שחנן איתו, שחנן עוזר לו, חנן מחזק אותו. זאת ההרגשה שלי. אני מאמינה שאם יש לחנן אפשרות, מהמקום שהוא נמצא, לחזק את גלעד, ולא בצורה גשמית, הוא עושה את זה. מתוך אחריות. כמפקד. כל הזמן. זאת ההרגשה שלי. כי ככה היה חנן. חנן לא היה אחד שמפקיר".
נא להמתין לטעינת התגובות
