מזכירת ראשי הממשלה פורשת משירות ציבורי
היא עבדה צמוד אל שמיר, רבין, פרס, ברק ושרון, והייתה עדה לשטיקים הקטנים של האנשים הגדולים. אחרי 25 שנה - היא הולכת הביתה
לאחרונה, אחרי 25 שנה במשרד ראש הממשלה, מתוכם 13 כמזכירת ראש הממשלה, היא פרשה. מזכירתם האישית של יצחק שמיר, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק ואריאל שרון יכולה עכשיו, באמת, להירגע.
במהלך השנים הפכה למיתוס. "שימו לב לביבי", הזהיר אהוד ברק בקמפיין 96', שבו התמודד נתניהו מול פרס. "הוא מתגנב לאט לאט לעבר השולחן של מרית". אזהרה שהגשימה את עצמה.
בפרופיל על מרית דנון שפורסם במעריב לפני כמה שנים, סיפר עו"ד אלדד יניב, שהיה ראש המטה של ברק: "אם רוצים לבצע הפיכה בישראל, לא צריך צבא, לא צריך להשתלט על הקרייה, צריך בסך הכל לחטוף את מרית".
מבחינת יניב, זו הייתה בדיחה. במשרד ראש הממשלה צחקו פחות. למחרת פרסום הכתבה, קרא קצין הביטחון של המשרד למרית, הצמיד לה מאבטחים, הורה לה להפסיק לנסוע במוניות ותרגל איתה אמצעי זהירות. "תפסתי בהלה פתאום", היא משחזרת היום. "התחלתי להסתכל אחורה, אם עוקבים אחריי".
איך היה שמיר?
"איש מיוחד. אחד הדברים הראשונים שביקש ממני היה: 'תשיגי לי בטלפון את ח"כ אלפרט, באות אל"ף'. הוא הדגיש שזה אלפרט באל"ף, ולא בה"א, והייתה בזה רגישות, כי אם לא, הייתי מחפשת את אלפרט באות ה"א ולא מוצאת. והוא הבין את זה, ואני לא שכחתי את זה אף פעם".
אלה היו ימים אחרים. סגנון אחר. לשכה אחרת.
"לגמרי. הלשכה הייתה בית מרקחת. יוסי אחימאיר היה מנהל הלשכה, יוסי בן-אהרון המנכ"ל, אבי פזנר יועץ התקשורת, עזריאל נבו המזכיר הצבאי. הכל היה מאוד מדויק, מאוד סולידי, אנשים שקטים. זה היה עוד לפני כניסת הטלפון
נוצרו יחסים מיוחדים עם שמיר?
"הוא איש סגור. בלי שיחות נפש. הייתי קשורה לאשתו, שולמית שמיר. עבדתי איתה לפני שבאתי ללשכה, והערכתי אותה מאוד. היא הייתה קשרית במחתרת, וסיפרה לי איך איזה סרג'נט בריטי זיהה אותה ברחוב ורדף אחריה, איך ישבה בכלא בית לחם, שבתה רעב. אישה מיוחדת מאוד".
שמיר באמת היה הולך לישון צהריים כל יום?
"כן. אוכל צהריים עם שולמית ונח. אחריו, ראשי ממשלות עבדו כל יום עד 2:00 בלילה. ואני לא בטוחה שעבדו יותר או הספיקו יותר. אצל שמיר היו אפס תקלות. בא בשעה קבועה, עזב בשעה קבועה. הכל תקתק. קח לדוגמה את הנסיעות. אז, כשראש ממשלה נסע לחו"ל, זה היה בטיסה מסחרית, עם שניים-שלושה עוזרים שיוצאים קודם. מול משלחות הענק שאתה רואה היום, זה פשוט נזירי. הייתה אז ארץ אחרת".
ואז, עם חילופי השלטון, הגיע יצחק רבין. "צריך להבין שבשביל מזכירת ראש הממשלה, חילופי התפקידים זה טראומה", היא אומרת. "לא מתרגלים לדבר כזה. פתאום נעלמים כולם, ואיש לא יודע עליך ולא מכיר אותך, וצריך להתחיל הכל מחדש, להוכיח. ראש הממשלה החדש בא עם האנשים שלו, אלה שהלכו איתו במדבר, ואת שם נטע זר לגמרי ואת לא יודעת אם את נשארת או לא. בעצם, רק פעם אחת ידעתי בוודאות שאני נשארת. זה היה כששרון ניצח את ברק, ואורי שני התקשר עוד לפני חילופי השלטון ואמר לי: 'מרית, אל תזוזי משם, את לא הולכת לשום מקום'".
ציפית לזה?
"לא. פחדתי משרון פחד מוות. ואורי הודיע לי שאני נשארת, מה שהוסיף לי חרדה".
בואי נחזור לרבין. הסגנון השתנה לגמרי בלשכה?
"כן. את יוסי בן-אהרון השקט והמופנם החליף שמעון שבס, ורוח אחרת החלה לנשב במסדרונות. רבין עצמו היה איש מופנם. כזה שמאדים מבושה כשמדבר איתך. מה שהדהים אותי זה שהוא בכלל לא הכיר את החיים האמיתיים שם בחוץ. היה מבקש לפעמים דברים שכבר עשרים שנה אין. נניח, לבנייה. או טמפו. היה מדקדק בפרטים, קפדן בכל מה שקשור לעבודה. לפני סיור היה יורד לפרטי-פרטים, רצה לדעת הכל. לא חילטר".
אהבת לעבוד איתו?
"מאד. אלו היו שנים של תקווה. פתאום דיברו על שלום. עד אז, הכל היה מלחמות, עימותים. פתאום אני פותחת את ספר הטלפונים שלי, ורואה את המספר של יאסר ערפאת. ונביל אבו-רודיינה. יום אחד הטלפון מצלצל, אני עונה, ועל הקו, בעצמו, בצד השני, ערפאת. בקולו. מדבר איתי. ביקש את ראש הממשלה. בלי מזכירות. הייתי בטוחה שעובדים עליי, קראתי מהר לז'ק נריה, אבל זה היה באמת ערפאת".
התקווה הזו נגמרה רע.
"נכון. אני זוכרת את הסוף. את החודשים האחרונים, שלפני הרצח. את הטלפונים עם המקללים והיורקים. אני הייתי עונה להם. את המעטפות עם הצואה, עם קליעי האקדח, את נהגי המוניות שאספו אותי בלילות וקיללו כששמעו שאני עם רבין. אפרת (דובדבני, היום מנכ"ל בית הנשיא, ב.כ) ועליזה (גורן, היום בעלת משרד ייעוץ אסטרטגי ולובינג, ב.כ) היו חוזרות מהסיורים של רבין מזועזעות.
"ואז הגיע האירוע הטראומטי ההוא ב-4 באוקטובר 95', בדיוק חודש לפני הרצח. היו הצבעות על אוסלו ב' בכנסת, וכל הלשכה נדדה למשכן הכנסת עם רבין, כנהוג. ובחוץ הייתה הפגנת לפידים ענקית של הימין. הכנסת הייתה מסוגרת, אין יוצא ואין בא, כמו יריחו. ופתאום, פואד בדלת. נכנס ללשכה, לבן לגמרי. תקפו את המכונית שלו בחוץ, והוא אמר לי: 'מרית, ראיתי הרבה מאד אלימות בחיים שלי, דבר כזה עוד לא ראיתי. ברצח כזה בעיניים עוד לא נתקלתי'. אחריו נכנס דמתי, הנהג (שהיה נהגו של רבין גם בליל הרצח, ב.כ), שהביא את המכונית, וסיפר שזרקו עליו בלוקים".
ואז , הרצח.
"כן. לא אשכח את הלילה הזה. הייתי בבית, הלכתי לישון. הייתי צריכה לקום מוקדם. חוה לוי העירה אותי. אמרה: 'תשמעי, היו יריות בכיכר, ירו ביצחק'. נסענו יחד לתל אביב. ישבנו יחד מאחור, ושמענו רדיו. בשער הגיא שמענו את איתן הבר מודיע את ההודעה. עד עכשיו אני מרגישה את הלפיתה שחוה (שנפטרה בינתיים, ב.כ) לפתה אותי בזרוע.
"נסענו ישר ללאה. ישבנו איתה עד הבוקר. ב-5:00 בבוקר חזרתי הביתה. על דלת חדר השינה היה תלוי פתק שכתבה לי הבת שלי. 'עשירה (קצינה מהמזכירות הצבאית בלשכת ראש הממשלה, ב.כ) מודיעה שפרס יהיה בשבע בבוקר בלשכה, תגיעי'. התקלחתי , התלבשתי ונסעתי ללשכה. זאת הייתה טראומה שקשה לתאר. רצחו את יצחק, ואנחנו ממשיכים הלאה.
"ואז, ביום ראשון בערב, למחרת הרצח, התיישבתי לרוקן את המגירה של רבין. התיישבתי שם לבד, בלשכה, על כיסא ראש הממשלה. הדלת הייתה סגורה. הייתה דממה. רק אני, הדגל והמגירה. פתחתי אותה. לקחתי שקית, הכנסתי פנימה חצי קופסת סיגריות, חצי חבילת אנטיביוטיקה, היו לו כאבי שיניים בתקופה ההיא, הכל חצי. שירת חייו פשוט נקטעה באמצע. ואני זוכרת שפתאום אבי גיל נכנס, ואני פורצת בבכי נוראי. חשתי שמישהו זר מחלל את החדר ואת המעמד.
"התחושה הזו הציפה אותי שוב כששרון אושפז. אני לא יודעת למה. אולי הגיל הדומה שלהם, אולי ההיגדעות הזאת בבת אחת, ההליכה בחטף, בלי להגיד שלום, בלי להיפרד. בלי להגיד את המשפט האחרון. הרי לא הספקנו להגיד ליצחק מה שרצינו. חודשים ארוכים אחרי הרצח, בכל פעם שהייתי נכנסת לשירותים בלשכה, הייתי מוצאת שם את אחת הבנות בוכה".
למחרת, ב-7:00 בבוקר, שמעון פרס כבר על הכיסא.
"נכון. והחיים ממשיכים. אני זוכרת את עצמי יושבת שם, מנותקת לגמרי. ובלשכת ראש הממשלה את צריכה להיות כל הזמן בשיא הערנות, מחודדת, הרי אי אפשר לחלום רגע אחד. ואני אאוט. בימים הראשונים, בוכה כל הזמן. חוסר שליטה. לא רואה מי בא, מי נכנס, מי יוצא, שומעת כמו מתוך באר עמוקה את אחת הבנות אומרת לי שהנה מיטראן נכנס עכשיו לראש הממשלה והנה הוא יוצא. ואני לא שם".
אף על פי שהיא מדברת כאן על הכל, מרית דנון לא מספרת הכל. את הסודות האמיתיים היא משאירה אצלה. כך, למשל, לעולם לא תספר איך זעמה על פרס שהופיע כבר למחרת הרצח והתיישב שם, על הכיסא. ולא תספר על הנסיבות שבהן עזבה את הלשכה בקדנציה הראשונה של נתניהו, ועזבה את תפקידה ברשות למעמד האישה עכשיו, בקדנציה השנייה של נתניהו.
פורסם שנתקלה יום אחד בפה המפורסם של גילה גמליאל, סגנית שר במשרד ראש הממשלה שקיבלה את תחום מעמד האישה. ההיתקלות הזו הספיקה למרית להבין שמקומה אינו שם. שהגיע הזמן להשתחרר מהשירות הציבורי. כך עשתה. בקלאסה המאפיינת אותה לאורך כל השנים.
בואי בכל זאת נחזור לרבין.
"הוא לא היה דברן אבל בלשכה הייתה הרבה נשמה. הרבה תודות לאיתן הבר. רבין היה ביישן אמיתי. לפעמים עובר ככה ליד השולחן שלי ומבקש, תוך הסמקה, קוביית שוקולד. שאלתי את עצמי יותר מפעם אחת איך פוליטיקאי, איש ציבור, יכול להיות כזה ביישן. לפעמים, כשהייתי מארגנת את הלשכה בסוף היום, מפנה כוסות ומאפרות וכד', והוא היה מצטרף אליי.
"וזה הפך לנוהל קבוע. 'צוות פינוי', קראו לנו. ראש הממשלה ומזכירתו מורידים כלים, מפנים מאפרות וכוסות קפה, ובאופן קבוע כשהייתי מנסה לפתוח חלון לאוורור, והחלונות היו כבדים מאוד, הוא היה חולץ נעליים ועולה בגרביים על הכורסה ופותח. רבין היה איש. בשר ודם. לגמרי".
עם פרס זה היה קצר.
"שמונה חודשים. קצר וקשה. צל הרצח העיק על כולם. אני זוכרת אותנו, כמה ימים אחרי הרצח, יושבים בחדר הקבינט וצופים בקלטת שמישהו צילם מהגג הסמוך. חוץ מפרס. מצד אחד שלי ישבה עליזה גורן, בצד השני הנהג דמתי. ופתאום אנחנו רואים את פרס יורד ראשון, והוא יושב שם איתנו, וכולנו מבינים שגם הוא היה על הכוונת. הוא שתק. אני בכיתי. זה היה מאד מאד טעון".
ומגיע נתניהו.
"כן. ואחרי שלושה חודשים לא הייתי שם. זה קרה אחרי שאיווט ליברמן קרא לכולנו ואמר: 'מהרגע הזה אתן לא מתערבות ולא נוגעות בלו"ז של ראש הממשלה. את זה עושה רק רוחמה'. אמרתי לעצמי: אם כך, אין לי מה לעשות כאן".
אולם, דנון מצאה מהר מאד שוב נכנסת ללשכת ראש הממשלה, הפעם עם אהוד ברק. "אהבתי מאד לעבוד איתו. התקופה נתפסה כתזזיתית, אבל מבחינתי הכל היה טוב. הוא איש ברמה גבוהה, והייתה תחושה של תקווה. נסעתי איתו לשפרדסטאון, לשיחות עם הסורים. ישבנו שם שבועיים עם משלחת סורית, במקום סגור. אני זוכרת שאנחנו מטיילים, והם עוברים מולנו ואין קשר עין. התעלמות מוחלטת. בוסיינה שעבאן, היועצת המיוחדת של אסד, חולפת מולי ושום דבר. כאילו אני שקופה".
אחר כך כישלון נוסף בקמפ דייוויד.
"ברק התקשר משם. אמר לי: 'מרית, אין לנו שותף'. הרגשתי שהוא עצוב. מאוכזב. גם אני הייתי מאוכזבת. ואז הכל נגמר".
איך הייתה הפרידה מברק?
"קשה מאוד. ביום שהם התחלפו, אמרתי: שיהיה מה שיהיה, הוא, מהקבינט למכונית, לא יילך לבד. אני אלך איתו".
מי זה הוא?
"אהוד ברק. ולא עניין אותי מה יחשבו, או מה יעשו, שיסמנו אותי, שיעשו מה שהם רוצים. ואני זוכרת את עצמי יורדת במדרגות עם ברק ועם נאווה, ויורדות לי דמעות מהעיניים, ואז ליד המכונית, הוא עוצר ואומר לי: 'מרית, את יודעת, את כל כך נהדרת שהייתי שולח אותך לסקוטלנד, שישבטו אותך כמו את הכבשה דולי'. וחזרתי וניגבתי את הדמעות, והתחלתי מחדש".
מה ידעת על שרון?
"פחדתי ממנו פחד מוות. עשיתי שיעורי בית. אחרי שניצח בבחירות, לפני שהתחלפה הממשלה, קראתי חומרים. הדבר הראשון שקראתי זה הספר של עוזי בנזימן 'לא עוצר באדום'. לא ישנתי בלילות. פה פעולת תגמול, שם קיביה, ולבנון, ומה לא. אמרתי לברק: 'אני עם האיש הזה לא עובדת'".
איך ברק הגיב?
"הוא דפק על השולחן ואמר: 'מרית, את לא זזה מכאן'".
ואז שרון הגיע.
"כן. ודי מהר הבנתי עד כמה טעיתי. מאז שאבי נפטר לא ראיתי אדם שמתייחס כך לאישה. תמיד יקום לכבודך. היינו עומדים שעה ליד הדלת ורבים מי ייצא קודם. לא נתן לי לצאת אחריו אף פעם. גבר מדהים, ורבלי, משתף, בגובה העיניים, כאילו הייתי איתו שם בפעולות, ב-101, בלבנון, בסואץ, בכפר מל"ל. כאילו הלבשתי לו את הסוודר כשהיה קטן".
התפתחה מערכת יחסים אישית?
"ועוד איך. פתאום ראיתי שזה לא האיש הבוטה והכוחני והגס והקשה, שעליו שמעתי וקראתי. רק פעם אחת הוא נזף בי, כשראה אגרטל עם פרחים קצת יבשים. 'אני לא יכול להביט על פרחים צמאים', אמר לי, ומרב כתריאל, שהלכה איתו שנים, נתנה לי טיפים. חובה פרחים כל הזמן, בכל מקום. ומוזיקה בבוקר. שירים רוסיים, אם אפשר. הוא היה רווי באהבת הארץ. באמת. דיבר על האדמה בעיניים מצועפות, כאהבת איש לאישה. ברומנטיקה".
איך את מסבירה את הסתירה הזו בין התדמית לבין האיש?
"הוא היה בן אדם. אולי בגלל הגיל, והזקנה שקפצה עליו, ואולי כי כבר תקופה היה ללא בת זוג. הוא רצה לשתף אותי כל הזמן. אף פעם לא פגשתי גבר משתף כל כך, בתחושות, בסיפורים. ובשפה כל כך עדינה ועשירה. הוא היה מדבר הרבה על הערבים ועל מה שהם מסוגלים לעולל לשבויים ואפילו לגופות. וסיפר לי המון, בלי סוף, על מלחמת יום כיפור.
"פעם, באמצע ראיון עם יהורם גאון, הוא התקשר ושאל אותי: 'תגידי מרית, מה היה השם של השיר ששרנו כשחזרנו מפעולות התגמול?'. הוא אמר שרנו. כאילו יצאתי ושרתי איתו. זה היה 'שיר החבלנים', ואני התקשרתי לאליהו הכהן, ודיברתי עם אשתו, ומיד השגתי את המילים. ככה, כשהייתי בחנות חשמל, ליד מכונות הכביסה, והוא באמצע ראיון".
גם כאן הייתה פרידה חטופה.
"מאד. אחרי שאושפז, מרב כתריאל ואני סידרנו את הארכיון שלו. פתחנו פעם ראשונה את ארגז המתכת שהיה איתו כל מלחמת יום כיפור. גרגרי סיני נפלו לי על הרגליים. היה שם ספר על הקהילה היהודית בטוניס. היה לו חיבור מיסטי לקהילות יהודיות, והיה ספר עב כרס בערבית, שנפל שלל. חיים ארז נתן לו את הספר הזה עם הקדשה. הייתה שם סקירה של המודיעין המצרי על כל הקצינים הבכירים בצה"ל, כולל פרק מיוחד עליו. ואני התיישבתי על הרצפה ותרגמתי.
"החודשים האלה, שבילינו בסידור הארכיון של שרון, היו המרתקים בחיי. אחרי חמש שנים אינטנסיביות עם האיש פתאום פגשתי את כל הסיפורים והחוויות שסיפר עליהן, דרך מכתבים, פתקים, תמונות. הוא כבר שוכב שם, מחוסר הכרה, ואני נוברת בקרביים של החיים שלו, שהם גם החיים של המדינה. של התקופה.
"הוא היה שם, בכל צומתי ההקמה והחיים של המדינה הזו. ואני כל הזמן אומרת לעצמי: הנה, הוא באמת צדק ודייק, והצלבתי כל הזמן את המידע וכל כך רציתי שיתעורר, רק לרגע, ואני אגיד לו: 'ראש הממשלה, זכרת מצוין'. שלושה חודשים באנו לחווה יום יום, בבגדי עבודה וכפפות של גינקולוג, ונברנו בכל המסמכים והדברים, והייתה תחושת מציצנות לא פשוטה ודיכאון גדול, כי הוא איננו. ואילו הייתי יכולה להעיר אותו שוב, רק לרגע, הייתי אומרת לו שגידל משפחה למופת".
"ופתאום קופסת קרטון עם כרטיסיות, לכל כרטיסייה שם, ואני לא מבינה מה זה, ופתאום מבינה שזו רשימה שמית של כל החיילים בפלוגה שלו, פלוגה ב', גדוד 32, חטיבת אלכסנדרוני. הפלוגה שלחמה בלטרון ונכתשה. והנה שרה אופטובסקי, הפקידה הפלוגתית, והמג"ד, והמח"ט, והנה אריאל שיינרמן, כפר מל"ל, המקצוע חקלאי, איש הקשר למקרה של אסון, שמואל שיינרמן. ואלה החיים שלו".
היו קלטות הקשר המפורסמות של יום כיפור?
"היו הרבה קלטות מהמלחמה ההיא. יש קלטת אחת, שבה הוא מדבר באחד הימים הקשים של המלחמה עם שני המח"טים, אמנון רשף וחיים ארז, ואתה שומע את המהומה הנוראית מסביב ואת השקט שלו. ואני שמעתי את הקלטת הזו עשרות פעמים. אולי מאות. אני עושה הליכות כושר איתה. ומבינה למה כולם מתכוונים כשמדברים על קור הרוח המפורסם שלו, על השקט שהקרין במלחמה.
"והם מדברים שם, וחיים ארז מבקש תגבורת, כי יורים עליו אש תופת, ושרון אומר שאין, וצריך להסתדר, וארז אומר: 'בסדר'. וברקע יש מוזיקה יפנית, כי זה מה שהבנות שמעו בבור בקריה, שם הכל הוקלט, וזה הזוי לגמרי, ואם אתה לא מבין עברית אתה בטוח ששניהם מדברים בנחת במסעדה, תעביר לי את המלח ואת הפלפל, ולא במלחמה איומה".
ביקרת אותו בבית החולים?
"כן, אבל לא נכנסתי. רק המשפחה נכנסה. ואני מעדיפה לזכור אותו איך שהיה. לא חסר אונים. היה חזק, מצחיק, איש שהשרה עליך תחושת ביטחון. שקט. עצבים מברזל. הוא לא סבל היסטריה בסביבתו. סלד מזה. תחושה שכשהוא שם אין מה לדאוג. לא יקרה כלום. מנהיגות מולדת, משהו באוויר. הוא תמיד סיפר לי שביום כיפור, ברגעי הלחץ, חיילים היו נעמדים לידו ואוחזים בשולי חולצתו. כמו ילד שאוחז בסינר אמו. והוא אמר לי, הם לא ידעו שאני בעצם שאבתי ביטחון מהם".
כך היה גם בלשכה?
"לגמרי. שקט מופתי. תחושה ששום דבר רע לא יכול לקרות. רוגע. לא פאניקה, לא היסטריה. הוא בא לתפקיד הזה מאד בשל. לפעמים, ברגעים קשים, הוא היה אומר לי שהוא מודאג מזה שהוא לא מודאג. ואני הייתי אומרת לו שכנראה ב-16 באוקטובר 73' היה קצת יותר קשה. והייתי אומרת לו שאם חס וחלילה תפרוץ מלחמה, שישמור לי את המקום מאחורי הכתף שלו. שם ארגיש בטוחה".
איך עבר עליו משבר ההתנתקות, הבגידה במתנחלים?
"קשה מאוד. 24 שעות לפני ההתנתקות באתי ללשכה, הוא היה לבד בחדר, ואמר לי: 'מרית, חלמתי חלום נורא בלילה. חלמתי שאני משתלשל בחבל לתוך באר, והחבל נקרע'. התהליך שעבר עליו היה רב עוצמה. לדעתי, גם פגע בבריאותו".
התגעגע ללילי?
"מאד. הייתה תמונה שלהם, ביחד, ביציאה מהלשכה. כל ערב, לפני שהלך, היה עוצר ליד התמונה, מתבונן ואומר לי: 'את יודעת, הבחורה הזו הייתה מיוחדת במינה'. ואני הייתי נמסה לרגליו. לשמוע גבר בגילו אומר על אשתו המנוחה, בת יותר מ-60, 'הבחורה הזו'. הייתי ברגעים האלה עפר לרגליו".
הוא סחב, עדיין, את טראומת לבנון?
"ועוד איך. השלטים שפיארו את כל הדרום: 'לביתו של הרוצח', הוא היה מספר לי בלי סוף על זה. עמרי היה צוחק עליי".
למרות הקשר המיוחד עם שרון, דעותיה הפוליטיות של דנון לא השתנו. "אני מהשמאל", היא אומרת. "תמיד הצבעתי מרצ. לא, לא הצבעתי בשביל אריק. גם לא כשכבר הכרתי אותו. אבל הוא תמיד אמר: 'הדעות הפוליטיות לא מעניינות כאן. זה לא נכנס ללשכה'".
מה לגבי הטראומה מהילדות? הניכור בכפר מל"ל?
"גם את זה לא שכח. פעם קיבלנו מכתב מבית הספר בכפר מל"ל, שחוגג 90 שנה ומבקשים את ברכתו של אריק, כאחד הבוגרים. זה שכב שם ימים ושבועות, והוא דחה ודחה. זה היה לא נעים, ודחקתי בו. הוא שאל אותי מה לכתוב, ואמרתי לו: 'תכתוב משהו, איזה זיכרון, משהו נחמד'. והוא דפק על השולחן, ואמר לי: 'מרית, את לא מבינה שלא היה לי שם שום דבר נחמד?'".
את זוכרת את האירוע המוחי הראשון?
"בוודאי. 16 בדצמבר. לילה. רק הוא ואני בלשכה. אני מראה לו משהו, ופתאום שומעת פלונטר בדיבור. ומיד הבנתי. אירוע דומה היה לאבי לפני שנפטר. קראתי מיד לליאור (שילת, ב.כ) שייכנס ויהיה איתו. יצאתי לחדר של דובי, הרמתי טלפון לגלעד, ומיד לבולק גולדמן, והוא אמר לי שזה קרה לו בזמן לא מתאים. אמרתי לו שאי אפשר לבחור את זה, העיקר שהוא על הרגליים.
"ביום של האירוע השני, הוא קרא לאהוד אולמרט לחדר. היינו גם אני וישראל מימון. הוא אמר לאולמרט שמחר הוא נכנס לצנתור ומעביר לו סמכויות לשלוש שעות. אולמרט ניסה להצחיק ושאל תגיד, ראש הממשלה, אני יכול בשלוש השעות האלה לפטר את כולם? הוא אמר שכן, אבל רק במרית אל תיגע. ואחרי האירוע אולמרט התקשר ושאל אם אני זוכרת את זה".
איך התמודדת?
"זה היה נורא. הוא לא היה רק היה הבוס וראש הממשלה. הוא היה מעורב בחיים שלנו. למדתי איטלקית, אז הוא כל הזמן היה מציק לי ושואל אם המורה לאיטלקית שלי נשאר איתי אחרי שהכיתה מתפזרת. הוא החליט שהמורה לאיטלקית מאוהב בי. והיה מתקשר לשאול מה אני מבשלת ומתעניין בכל דבר, ופתאום הבנתי שזהו. הוא לא יתקשר עוד. והסתכלתי ימינה ושמאלה, ולא ראיתי כלום, והבנתי שזה סוג של יתמות".
הליכתו של שרון הציפה אצל מרית גם את הטראומה של רבין. היה לה ברור שלא תמשיך. אולמרט מינה אותה לתפקיד מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה. סגירת מעגל עבור מרית, שהחלה את עבודתה במשרד ראש הממשלה ב-1984 כעוזרת של ניצה שפירא ליבאי, יועצת ראש הממשלה פרס למעמד האישה.
עבור מרית, זה היה שינוי דרמטי. מהקרירות המנוכרת של לשכת ראש הממשלה, קודש הקודשים, האקווריום, היא עברה לגעת באנשים. "נפגעות תקיפה מינית, נשים שעוסקות בזנות, קידום נשים בעבודה. נושאים קשים, של החיים, של היומיום", היא מספרת.
לפני כמה שבועות קיבלה את אות הנשיא למתנדב, על פעילותה בתחום הזה. "זו הייתה תקופה מרגשת", היא אומרת. "אני שמחה שהיום יש כבר לנשים שעוסקות בזנות מענה מערכתי, מתוקצב, ויש שתי תוכניות שפועלות עבורן. יש מי שדואג להן. ובכלל, נשים מהוות רוב באוכלוסייה והן גם יותר משכילות, ועדיין כל כך מקופחות.
"ואני, מזכירת חמישה ראשי ממשלה, מוצאת את עצמי מבקרת במוסדות שמטפלים בגברים מכים, בכלא, במעונות לנשים מוכות ומגלה שחלק גדול מהגברים האלימים היו עדי אלימות בילדותם בעצמם. והכי קשה, אלה המפגשים עם נשים ששקעו לזנות. מתמודדות עם החיים האיומים שלהן ועם הסטיגמות. אתה יודע שחמישית מהציבור בישראל סבורה שנשים מביאות על עצמן אלימות מינית?".
מה עכשיו?
"לא יודעת. יש הרבה הצעות. בטוח שלא אשאר בבית".
יש למרית דנון על מה לסמוך. הניסיון שצברה בשנים האלה, השפות שהיא מדברת (לפחות שש, כולל ערבית ואיטלקית), המוניטין , הקשרים, יביאו לה בטח קריירה חדשה. בינתיים, היו לה חיים מעניינים. נולדה בפולין לניצולי שואה, עלתה בגיל שנה וחצי, חיילת בגדוד שריון בסיני במלחמת ההתשה ("השתחררתי אדם זקן"), עדת ראייה לשני פיגועי תופת לפחות (באחד נפצעה קל), ומזכירתם של חמישה ראשי ממשלה.
למי את הכי מתגעגעת?
"אליו".
לא צריך אפילו לשאול לזהותו. "שמע, הוא היה איש מיוחד", היא אומרת בעיניים לחות, "הוא שיתף, השתתף, היה פותח יום ושואל אותי: 'מדוע עינייך עצובות הבוקר?'. היה מבקש מדי פעם 'משקה ילדות', התכוון לפטל עם סודה ואהב פלאפל, ופעם אמר לי, כשהבאתי לו את הפלאפל הראשון שלו ומיהרתי לברוח מהחדר: 'תגידי, נפשך לא יוצאת אל הפלאפל הזה?', ואני נמסתי. ואהב לוף, והייתי לוקחת לכל הנסיעות לחו"ל קופסאות שימורים של לוף, ולך תסביר מה זה לאנשים, איש מיוחד הוא היה. באמת".
