ארה"ב: עדיין מעצמה - אבל כבר לא לבד בעולם
למרות הכרסום במעמדה הבינלאומי והמשבר הכלכלי, זו תהיה טעות להספיד את אמריקה שתמשיך לצעוד ולהשפיע גם בעשור הבא
כל מה שהיה חסר לארצות הברית של אמריקה כדי להפוך את העוצמה הצבורה בשריריה לדומיננטיות עולמית היה מה שאימפריות נוסדו עליו מאז ומעולם: מלחמה, ולא חשוב על מה ולמה. רק מעטים זוכרים, ועוד פחות מזה יודעים להסביר, מה היו הסיבות האמיתיות לכך שארצות הברית הכריזה מלחמה על ספרד.
-לבחירת נבחרת העשור של nrg מעריב
העילה הישירה לפריצת הקרבות הייתה טביעתה של אוניית המערכה "מיין" בנמל הוואנה. הצי האמריקאי טען שה"מיין" טובעה על ידי מוקש ספרדי. ועדת חקירה של הקונגרס תמכה בממצאים. לימים התברר שה"מיין" טבעה כנראה בגלל פיצוץ של מאגר תחמושת על סיפונה (66 שנים אחר כך, תשמש התקפה מדומה על אונייה אמריקאית במפרץ טונקין כעילה להסלמה בוייטנאם, המלחמה שהחלה את שקיעת האימפריה האמריקאית). אבל עוד לפני שהעניין בורר עד תומו, התקשורת כבר החליטה.
עיתון ניו יורקי הזהיר שספרד עלולה להשמיד את ניו יורק כשם שהווזוב השמיד את פומפיי. ויליאם רנדולף הרסט, איל העיתונות של החוף המערבי ומי שייזכר לעד כמקור ההשראה של "האזרח קיין", ענה לצלם של עיתונו, שהתלונן שהוא נמצא בהוואנה ושאין לו שום תמונות מלחמה, במשפט האלמותי: "אתה תספק את התמונות, אני אספק את המלחמה". תחת זעקת הקרב "זכרו את ה'מיין'", הוציא הנשיא מקינלי את אמריקה למערכה מחוץ לגבולותיה.
המלחמה השיגה את מטרתה. בתוך חודשים סופחו הוואי, גואם והפיליפינים, והשער למזרח הרחוק נפתח. אמריקה המסתגרת, שנוסדה על ידי אנשים שברחו מהדיכוי של העולם הישן, התפשטה לראשונה למעמד דומיננטי בעולם כולו
לא בעיני כולם זה מצא חן: ויליאם ג'נינגס בריאן, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-1900 ויריבו של מקינלי, הציב לבוחר בסיסמת הבחירות שלו את הברירה האמיתית: "רפובליקה או אימפריה". התשובה של האומה באה בניצחונו המוחץ של מקינלי. העם בחר אימפריה, והיא החזיקה מעמד יותר ממאה שנים.
לאימפריה האמריקאית היו עוצמה גדולה מזו של רומא, אתונה או בריטניה בשיאן, וגישה רצינית לגמרי לתפקידה
ההפרדה בין דת ומדינה חזקה ומושרשת בארצות הברית יותר מאשר ברוב מדינות העולם, אבל רבים מן האמריקאים הם דתיים, במובן כפול: בחייהם האישיים, ולא פחות מזה באמונתם בדת האמריקאית, לפיה מהותה של ארצות הברית ומעמדה בעולם נובעים מכוח עליון.
בסופה של המאה האמריקאית הייתה ארצות הברית בשיאם של שני התהליכים המקבילים האלה: עוצמה חסרת תקדים של הדת המאורגנת - למעלה מ-40 אחוז מהאמריקאים מגדירים את עצמם נוצרים שנולדו מחדש - ובצדה מעמד שליט, המשוכנע לחלוטין שעוצמתה של אמריקה ושלטון היחיד שלה בעולם בשנים האחרונות של המאה העשרים הם הוכחה לרצון אלוהי, לא פחות.
הנשיא שנבחר לשלוט במעצמה בשנה הראשונה של האלף החדש גילם בגופו את שני התהליכים. ג'ורג וו. בוש, נשיא בן נשיא, נכדו של סנאטור ואחיו של מושל, הוא נוצרי שנולד מחדש בגיל 40. כשנשאל איך הוא מקבל החלטות, אמר שהוא כורע על ברכיו ומתייעץ עם אלוהים.
והוא מאמין ללא סייג בדת האמריקאית. קודם שנבחר, הידיעה שלו לגבי העולם שמחוץ לגבולות ארצות הברית הסתכמה בשיבוש סדרתי של שמות מדינות ומנהיגים. מפני שמאמין אדוק באמריקה אינו צריך לבקר בעולם - העולם מגיע אליו.
אמריקה, לפי התפיסה הזו, היא המקום שבו התכונות האנושיות הטובות ביותר באות לידי ביטוי. מצב שיווי המשקל של האדם הוא להיות אמריקאי. אם הוא אינו כזה, כנראה שיש מכשול המונע ממנו מלהגיע לשיווי משקל, ואם המכשול רק יוסר הכל יבוא על מקומו בשלום.
בנאום על מצב האומה ב-2003 אמר בוש: "החירות הקדושה בעינינו אינה מתנת אמריקה לעולם, אלא מתנת אלוהים לאנושות". במקום אחר טען ש"אומתנו נבחרה על ידי האלוהים וההיסטוריה להיות מודל של צדק לעולם כולו".
מי שניסח את הדברים בחדות יותר מכולם היה סגנו דיק צ'ייני: בכרטיס הברכה שלו לשנה החדשה ל-2004, ציטט צ'ייני את בנג'מין פרנקלין, שאמר: "אם דרור אינו יכול ליפול לאדמה בלי שאלוהים ישים לב, האם יכול להיות שאימפריה תקום בלי עזרתו. המשמעות היא שאנו האמריקאים חזקים כל כך כי זה רצון אלוהים. אנו האומה הנבחרת - ובלי המשמעות המוסרית שהיהדות שמה על המונח הזה".
צ'ייני אינו תאולוג חובב, אלא פרגמטיסט קר רוח וציני של כוח. ב-1990, כשהיה שר ההגנה של בוש האב, הכריז על תחרות חשיבה מרתקת: הוא הזמין מבכירי הפקידים של הממשל ניירות שיתוו דרכים אלטרנטיביות עבור ארצות הברית בעידן החדש, לאחר שהקומוניזם נפל ואמריקה נשארה מעצמה עולמית יחידה.
את שני המסמכים המכוננים כתבו קולין פאוול, אז ראש המטות המשולבים ולימים שר החוץ בממשל בוש הבן, ופול וולפוביץ, אז עוזרו של צ'ייני לענייני מדיניות, ואחר כך סגן שר ההגנה בממשלו של ג'ורג וו. מסמך פאוול הושפע עמוקות מניסיונו של הרמטכ"ל כקצין בוייטנאם: אנחנו חייבים לצאת למלחמה, כתב, רק אם הושגו אחדות פנימית ולגיטימציה בינלאומית. ואז עלינו לפעול מהר, בכוח רב - ותמיד עם "אסטרטגיית יציאה" ברורה ותחומה בזמן.
וולפוביץ, שכתב את ההצעה שלו יחד עם סקוטר ליבי (ראש המטה של צ'ייני כשזה היה סגן נשיא)וזלמאי חאליזאד, לימים שגריר באפגניסטן ועיראק, שתי המדינות שאליהן פלשו כוחות אמריקאיים בימי בוש הבן, הלך הרבה יותר רחוק. אחרי נפילת ברית המועצות החל עידן של הגמוניה אמריקאית, טענו השלושה, ויש להאריך אותו ככל האפשר.
הם לא בחלו במילים: "המטרה הראשונה שלנו היא למנוע את צמיחתו של יריב חדש", כתבו."המסקנה היא שצריך לפעול כדי למנוע מכח עוין להשתלט על אזור שמשאביו יכולים, אם יאחדו אותם, ליצור כח גלובלי. איזורים אלו כוללים את מערב אירופה, ברית המועצות לשעבר, מזרח אסיה ודרום מערב אסיה".
כלומר, על פי התזה הזו צריכה ארצות הברית לפעול, בכח או באמצעים אחרים, כדי למנוע אירועים כמו איחוד אירופה, חזרה של ברית המועצות או צמיחתן של סין או הודו. המסמך גם קובע שפעולה בקואליציה בינלאומית אינה הכרח. בכל מקום שלא תהיה קואליציה כזו, על ארצות הברית לפעול לבדה.
בוש האב לא קנה את התזה מרחיקת הלכת של וולפוביץ וחבריו. הוא עצר, כזכור, את התקדמות הכוחות האמריקאיים לבגדד במלחמת המפרץ הראשונה, מחשש להשלכותיה האפשריות של נפילת משטרו של סדאם חוסיין - בניגוד מוחלט לבנו עשור אחר כך. המסמך שכתבו נגנז, אבל שב במלוא עוצמתו בימיו של הבן. צ'ייני, וולפוביץ, ליבי והאחרים מצאו בג'ורג' וו. את האיש המושלם למימוש חזונם: דתי, אמריקאי עד כלות, נוח לשכנוע.
אחרי 11 בספטמבר נמצא גם האויב המושלם: רצחני, חסר גבולות - מי יודע איפה שוכן הטרור הבינלאומי, מי יודע איפה לא - קנאי לא פחות מהם. כך נולדה מלחמת המפרץ השנייה, מתוך נימוקים רשמיים שאף לא אחד מהם הוכח כנכון. למרבה האירוניה דווקא פאוול, שכל הגיונה של המלחמה נגד את אמונותיו ואת מה שניסח עשור קודם לכן, נשלח להציג את נימוקי השקר באו"ם. אבל זו הייתה רק בדיחה מרושעת של ההיסטוריה: היא שקבעה שכמו כל האימפריות, גם האימפריה האמריקאית תיפול כמו שנולדה - במלחמה, מלחמת שולל.
אמריקה הזועמת והמפוחדת שאחרי מגדלי התאומים יצאה למלחמה בחדווה. קודם כל לאפגניסטן, שם שכן השטן הגדול של פיגועי ה-11 בספטמבר, ואחר כך לכל מקום עליו הצביע הממשל. רבים בקרב האליטות שלה ידעו את האמת, שהמלחמה לא תועיל לדבר והיא רק הפעלה צינית של כח, אבל גם הם נסחפו בגל השוביניסטי. לא בטוח, אגב, שישראלים -שהפוליטיקאים שלהם מכריזים בפומבי שלא יתנגדו לעמדת הצבא בשאלות כאלה - רשאים לחייך בהתנשאות.
כמה חודשים לפני שהטנקים שעטו לתוך עיראק פגשתי בירושלים את ג'ון קורזיין, אז סנאטור ולימים מושל ניו ג'רזי. קורזיין הוא איש נבון ומפוכח, שעבר לפוליטיקה לאחר קריירה עסקית מרשימה: את הונו עשה כמנכ"ל של בית ההשקעות גולדמן סאקס, שקשריו הענפים עם הממשל וחלקו בהוללות הפיננסית של שנות האימפריה נחשפו במלואם רק לאחר הקריסה הכלכלית ב-2008.
הסנאטור תיאר בדיוק את מה שעומד להתרחש. המלחמה תהיה קלה יחסית, אמר, אבל אין לנו מושג מה נעשה בעיראק ביום שאחרי. אנחנו נסתבך שם ולא נוכל לצאת. אם כך, אמרתי, למה אתה לא מתנגד למלחמה: זו תהיה התאבדות פוליטית, הודה קורזיין.
אבל אמריקה שאותה הוציא בוש למלחמה הייתה אמריקה אחרת. ב-150 שנותיה הראשונות היה חלק גדול מהטריטוריה האמריקאית איזור ספר, אם לא מבחינה דמוגרפית ודאי מבחינה תרבותית וכלכלית. קבוצת הספורט המקצוענית הראשונה חצתה את המיסיסיפי מערבה רק בשנות החמישים.
המערב יצר משקל נגד לדומיננטיות הכלכלית של ניו יורק וניו אינגלנד רק עם מהפכת ההיי-טק, 30 שנה אחר כך. כל עוד נמשכה ההתפשטות, היה לכל גל הגירה מקום ריק ללכת אליו, ולמהגרים היה קל וטבעי לקבל עליהם את מערכת הערכים של מדינתם החדשה והמבטיחה כל כך.
מרגע שנעצרה, החלו המהגרים לבקש את חלקם הכלכלי והתרבותי בתוך הטריטוריה הקיימת. מלחמת התרבויות הפנים אמריקאית, שהחרידה שמרנים כמו סמואל הנטינגטון לא פחות מהתנגשות הציוויליזציות עם האיסלאם - החלה במלוא עוזה.
ארצות הברית של היום רחוקה מזו שבה גדל ג'ורג. וו. בוש כרחוק האוקיינוס השקט מהאטלנטי. מחצית מתושבי קליפורניה, המדינה המאוכלסת ביותר באיחוד, הם אנשים ששפת אמם אינה אנגלית. הדת הקתולית מתפשטת, וכמוה האיסלאם. השפה, הדת, מערכת הערכים - על כל אלה נערך מאבק יומיומי. נשיא כמו בוש, שכל חייו עברו עליו בעולם לבן, אנגלוסקסי, עשיר ופרוטסטנטי, לא היה מסוגל כלל להבין את ההתרחשויות האלה.
והוא גם לא היה מסוגל להבין עולם, שבו אמריקה אינה יכולה לחיות לאורך זמן באורח כה פזרני בלי לשלם בסופו של דבר את המחיר. נכון, לבוש היה מזל רע, אבל כרגיל, ההיסטוריה בחרה את האיש הנכון כדי להפוך את הטעות לטרגדיה. ביל קלינטון נהנה מעשור של שגשוג, שנשען על הדומיננטיות האמריקאית במהפכת המידע. לכוחות העולמיים החדשים, מסין ועד דרום אמריקה, נדרשו שני עשורים של גלובליזציה כדי להתחיל להביא את עוצמתם לידי ביטוי.
אבל בוש, שבוי לחלוטין בעולם האמריקאי הישן שלו, לא קלט מה קורה. שתי קדנציות של בזבוז חסר תקדים, הנשען על תפיסות כלכליות שמרניות וראיית עולם שפיגרה אחרי המציאות בעשור לפחות, הסתיימו במפולת הגדולה של 2008.
שלטון, אומרת הקלישאה הפוליטית הנכונה, מאבדים הרבה יותר משזוכים בו. עם כל הכבוד לאחד הקמפיינים הפוליטיים המזהירים בהיסטוריה, ברק אובמה ניצח בבחירות 2008 משום שלא היה ג'ורג' וו. בוש, הרבה יותר משום שהיה ברק אובמה. אבל האיש שנבחר להיות הנשיא הראשון בחייה החדשים של אמריקה היה, כמו שההיסטוריה אוהבת לעשות, המתאים ביותר לגלם אותם.
אחרי שנבחר אובמה ראיינתי טלפונית את אנדרו יאנג, לשעבר ראש עיריית אטלנטה והשגריר השחור הראשון של ארצות הברית באו"ם, ובצעירותו אחד מעוזריו הקרובים ביותר של מרטין לותר קינג. יש לו דנ"א תרבותי ייחודי, אמר יאנג על אובמה. הדנ"א הזה, שכמוהו יש לאמריקאים מעטים בלבד, הוא אולי המייצג ביותר את השינוי שארצות הברית עוברת, יחד עם אובדן ההגמוניה הבלעדית שלה בעולם.
"המפייס", קרא עיתון הניו יורקר לפרופיל נרחב של אובמה, שפורסם במגזין עוד קודם לניצחונו של הסנאטור משיקגו על הילארי קלינטון בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית. הפרופיל העיתונאי הוא כמעט פטנט רשום של הניו יורקר וגם זה אינו מאכזב: יש בו חיבור מרתק של הביוגרפיה של אובמה עם דרכו הפוליטית, וניחוש בנוי היטב של דרכו העתידית כנשיא.
אובמה מפייס בין תרבויות, הפרוטסטנטית-לבנה-מערב תיכונית של אמו והזרה-שחורה-מוסלמית שממנה בא אביו. הוא גדל מחוץ לגבולותיה של ארצות הברית היבשתית - בהוואי ובאינדונזיה -ובמסגרת משפחתית משתנה ולא קונבנציונלית, ולמד לגשר גם על הפערים העמוקים ביותר המפרידים בין בני אדם בחייהם הפרטיים.
בניגוד לרעייתו מישל, למשל, הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית רחוק מהשחור האמריקאי הלוחם כמו קינג או מלקולם אקס לא פחות משהוא רחוק מהלבן הממוצע. אם בוש היה כולו אידאולוגיות (רובן כאלה שאבד עליהן הכלח) ואמריקה שילדה אותן כבר אינה קיימת, אובמה כולו פשרה והכרה באחר ובניית קונצנזוס, הנשיא הפוסט-אימפריאלי הראשון.
אוי למספידים את אמריקה. היא גדולה וחזקה ורבת תושייה. ייקח לה זמן למצוא את דרכה, כי העולם שונה וכי אמריקה שונה: בפעמים הקדומות בהן נדרשה להתגייס זה היה להצלת העולם, ולא היה ויכוח בתוך ארצות הברית לגבי הדרך.
אבל היא עדיין מייצגת את הביטוי המדינתי המובהק ביותר של האדם החופשי: פחדיו, חולשותיו, בורותו, נטייתו להתכנס סביב המכנה המשותף הנמוך ביותר, ומנגד יכולתו להתעלות, להתגייס, לשים בצד את המחלוקות כשמוצג בפניו רעיון גדול באמת.
היא לא תוכל עוד לפעול לבדה בעולם, בוודאי לא צבאית - דבר שישראלים רבים המייחלים לפעולה אמריקאית באיראן מתקשים להבין. היא לא תוכל עוד להתייחס אל עצמה כאל אי כלכלי, ותתמודד עוד הרבה שנים עם החוב הלאומי והתשתית הגרועה שהותיר העשור האחרון.
ייתכן גם שתיחלש כאימפריה תרבותית, אם כי זהו תהליך שייקח עוד שנים רבות. אבל היא תמשיך להיות מושא של חיקוי והערצה, גם על ידי העמים והכלכלות שיתחזקו על חשבונה. גם בעולם החדש, כשמישהו ירצה לתאר משהו נוצץ ומבריק ומלא הבטחה, הוא יקרא לו "אמריקה".
נא להמתין לטעינת התגובות
