הפתרון המסתמן: הסדר ביניים "כפוי"
רה"מ הבין שהוא חייב להניע משהו בתהליך המדיני והוא רק מחכה שהאמריקאים יכפו את זה עליו. וגם: שטייניץ מפנטז לרשת את נתניהו
איך שלא חושבים על זה, מגיעים להסדר זמני. משהו בסגנון תוכנית מופז, שהיא בעצם גם תוכנית פרס, שהיא גם, בעצם, תוכנית ברק.
ואם ממש חושבים על זה, היא גם תוכנית נתניהו. גם ראש הממשלה עומד שם, מאחורי התוכנית הזאת. עומד ורועד. הוא בחיים לא יחתום עליה או יזוהה איתה, אבל הוא יודע שאם היא תגיע מוושינגטון, הוא יהיה שם כדי לקבל אותה. אחרת, הוא יודע, הוא לא יהיה שם עוד הרבה זמן.
כיוון שעזה אבודה, נותרה הגדה. מעמדה הבינלאומי של ישראל בקריסה מהירה, שלא הייתה כמותה מאז ומעולם. כבר חווינו משברים במלחמת לבנון, באינתיפאדה הראשונה ובהזדמנויות נוספות, אבל אף פעם לא נפלנו מגובה עצום כזה לשפל עמוק כל כך, והתחתית עדיין רחוקה. נתניהו רואה את הדברים, וגם מבין אותם. ולכן הצעה להסדר ביניים יכולה, בתנאים מסוימים, לעבור אצלו.
עד עכשיו האמריקאים התנגדו לזה בתוקף. גם בגלל ההתנגדות הפלסטינית. בשבועות האחרונים התמונה משתנה. האמריקאים מבינים שהפלסטינים יתנגדו לכל דבר. כיוון שלהסדר קבע גם הישראלים מתנגדים, אז עדיף ללכת על האופציה הקטנה, ולהביא לשם את הפלסטינים, בטוב או ברע.
דניס רוס כבר בודק. בשלב הזה, בהיסוס רב. התנאי הוא שזה יבוא משם. מוושינגטון, לא מירושלים. ואז לפלסטינים יהיה קשה הרבה יותר לפסול. הם ידרשו מכתבי ערבויות מפורטים. הם ירצו דד-ליין להסדר הקבע, הם גם ירצו מחויבות בינלאומית לקווי 67'. איך נתניהו יגיב למכתבים כאלה? אי אפשר לדעת. האם אפשר להתגבר ביצירתיות על הפערים הללו? כנראה שכן.
נתניהו יקבל הסדר, גם אם זמני, ונסיקה היסטורית בדעת הקהל בעולם. הוא יצטרך לתת שטח. היום יש לפלסטינים 40% מהשטח. בסביבות 20% אחוז שטחי A, וכמות דומה של שטחי B, הנמצאים בשליטה ביטחונית
למי ששכח: נתניהו נסע לוואי פלנטיישן עם יאסר ערפאת, וחזר משם עם הסכם, לפיו הפלסטינים יקבלו פעימה נדיבה, בסביבות 13%, כולל "שמורת טבע" במדבר יהודה. אריאל שרון, שהיה קודם לכן שר התשתיות, עשה קמפיין ענק סביב "כל אחוז מעל תשעה אחוז שנעביר לפלסטינים הוא סכנה לישראל".
בסוף , מינה אותו ביבי לשר החוץ ולקח אותו איתו לוואי. הכניס את אריק לתוך האוהל. שניהם יצאו ממנו חבוקים, עם פעימה של 13% לטובת ערפאת. כשחזר ארצה, בעודו על כבש המטוס, חזר נתניהו לעצמו, התנפל על האופוזיציה ("שלישיית הקומבינה", כינה את יריביו), ולא יישם את ההסכם מעולם. זה הוביל לנפילתו, בקלון, מתפקיד ראש הממשלה. שרון קרא את כל זה מראש, והיה שם כדי לאסוף את הירושה.
עכשיו אנחנו חוזרים לאותו מקום בדיוק. הימין יקרא לו "מקום הפשע". הפתרון אותו פתרון. בסוף, מדובר ב"פעימה". השאלה היא אם גם הפעם נתניהו ישתפן ברגע האחרון. את התשובה הזאת רק הוא יודע. בעצם, גם הוא לא יודע. תלוי בנסיבות. מה שבטוח זה שהפעם העניין קשה הרבה יותר, הוא חייב לבוא מאמריקה, הוא חייב להיות סדור וברור, עם לו"ז מדויק ואופק בהיר. האם האמריקאים מסוגלים לייצר את זה? האמת היא, שגם הם לא יודעים. לפי מה שהם ייצרו עד עכשיו, הספק רב.
הביקורת משולחת, על ידי בכירים רבים בלשכתו, לכיוונו של עו"ד יצחק מולכו, שניווט את העסק הזה לביצוע דווקא עכשיו, בדרך הקטלנית והחדה שגרמה לזעזוע בקרב המתיישבים.
יחסי הכוחות בלשכת נתניהו משתנים כל הזמן, העסק דינמי, חי ובועט, ועכשיו הרוח נושבת נגד מולכו.
סובל מזה גם שותפו ויד ימינו של מולכו לתהליך, תת אלוף מייק הרצוג, אחד הניצולים של איזור אסון אחר (לשכת ברק), המועמד לתפקיד המזכיר הצבאי של נתניהו (בהתנגדות הרמטכ"ל). אבל הכי סובל הוא נתניהו עצמו.
באחד הדיונים, כשביבי אמר שאחרי תקופת ההקפאה ישראל תחדש מיד את הבנייה, מולכו אמר שזה לא אפשרי. תסבוכת מפוארת יש לנו כאן, נטועה בתוך התסבוכת האזורית הגדולה, המפוארת אף ממנה.
בתוך כל זה, נתניהו נשבע שלא ייפול שנית. לא עוד. הוא ממשיך כל הזמן לחתור. יועצו הפוליטי, שלום שלמה, לא מפסיק למסרר. וגם להיפגש. על פי כמה גורמים בסביבתו של נתניהו, יש שביעייה סודית בקדימה. לא, דווקא בלי מופז. אבל יש שבעה ח"כים שיהיו מוכנים, ביום פקודה, לקפוץ מהקופסה ולהימלט בזעקות קטועות לליכוד. שלום שלמה חופר להם עכשיו את המנהרה.
עבור חלקם מדובר יהיה ב"חזרה לליכוד". חלק אחר מעולם לא היה שם (חלקם חדשים בכנסת). נתניהו יהיה מוכן להציע להם שלושה תפקידי שרים (נגב-גליל, גמלאים, ירושלים) ושלושה סגני שרים פלוס ראש ועדה.
בקיצור, לכל אחד תפקיד ובית חם. אגב, אם יהיו שבעה, זה יכול גם לצמוח לתשעה. ככה זה בפוליטיקה. אבל בינתיים הכל כתוב על הקרח. כולם מדברים עם כולם (חוץ מציפי לבני, שמדברת בעיקר עם רוני בר-און וצחי הנגבי), שום דבר לא מוסכם, עד שהכל מוסכם.
מי שחגג השבוע, היה ד"ר יובל שטייניץ, שר האוצר שלכם. מה שהחל כבדיחה מתחיל לקרום עור וגידים. שטייניץ הרים ביום ראשון אירוע שמשך 1,400 פעילים ועסקני ליכוד לאולמי "חאן הדקל" באור יהודה. יומיים אחר כך דילג לכנס "גלובס", והשתלח שם בבית המשפט העליון. בין לבין, לא הפסיק לחייך. הוא היחיד שלא נאבק על מקום בממשלה וידע, עוד לפני הפריימריז, שיהיה "השר הבכיר בליכוד".
אכן כן. יובל שטייניץ, הדוקטור המבויש, הפילוסוף המרחף, האיש שאף אחד לא ספר, סופר את עצמו. ועוד איך סופר. בכירי הליכוד, המתמודדים הפוטנציאליים מולו, כבר לא יודעים איך לאכול את זה. בהתחלה צחקו. אחר כך הרימו גבה. עכשיו, זה כבר לא ממש מצחיק. זה אפילו מתחיל להדאיג.
בשיחות סגורות קורא שטייניץ ליחסיו עם נתניהו "מחויבות הדדית עתיקת יומין". זה מתחיל ב-.2003 הוא בן המחזור של דני נוה וציפי לבני בכנסת. ראש הממשלה שרון, מספר שטייניץ, קרא לשלושתם ודרש נאמנות. או לפחות אי תמיכה בנתניהו. משלושתם, רק הוא סירב.
זאת הסיבה שציפי ודני הפכו לשרים, והוא לא. ויתר למען נתניהו. גם רוני בר-און הצהיר אז על נאמנות, הוא אומר, רק אני לא. העדפתי לענות ביושר. ליושר, הוא אומר, יש מחיר. שילמתי אותו. כבר ב-2003 שילמתי. עכשיו הוא גובה את התמורה.
אגב, גם בפילוג הליכוד, הוא אומר, הציעו לו. שליח מטעם שרון הציע לו את תיק החוץ במקום סילבן שלום ואחרי הבחירות תיק בכיר אחר. הוא שוב סירב. לא זז מביבי. אחר כך באו הבחירות, ואז ימי האופוזיציה הקשים. במדבר. היו ימים שליד ביבי ושרה רק הוא נותר. אפילו גדעון סער נעלם. הכל התפוגג. שטייניץ נשאר שם, היה היחיד שעלה לטלוויזיה להגיב, בעקבות חשיפת הנסיעה ההיא ללונדון בערוץ 10, הטיל את עצמו על הגדר ואפילו השתדל ליהנות מכל רגע.
בפריימריז נדחק למקום שמיני. למה? אותו סיפור. כי אני לא פוליטיקאי קלאסי, הוא אומר, אני פשוט איש ישר. לא קיבל אף קול מהפייגלינים כי לא הסכים לחזור בו מתמיכה בהתנתקות וגם אנשי חיים כץ התעלמו ממנו, על אף שנתקל באוטובוס שלהם ביום הבחירות והקים מהומה. כך פספס, לדבריו, בלוק של 12 אלף קולות שתמכו בגדעון סער, בישראל כץ ובכל שאר חברי העשירייה הראשונה, חוץ ממנו.
בחדרי חדרים הוא מודה: שרי הליכוד ניסו לחסל אותי אז, ומנסים גם היום. אבל לא יצליח להם. אני עובדה קיימת. הפופולריות שלו בתנועה, לדעתו, חוצה קווים ומיוחדת במינה. הוא לא מרים טלפונים לחברי המרכז ביום ההולדת, ממעט ללכת לאירועים. הוא כמו אפלטון. הפוליטיקאי הפילוסוף.
השבוע, בראיונות רדיו, ציטט את אפלטון. בכלל, הוא מתגעגע לאקדמיה. שטייניץ, למי ששכח, היה מרצה מבוקש, כתב ארבעה ספרים, בהם ספר הפילוסופיה הנמכר ביותר בישראל מעולם, "הזמנה לפילוסופיה". היה ממקימי "שלום עכשיו", חנון צפונבוני ממושקף ושמאלן שהמיר את דתו באמצע החיים, ועכשיו הוא שר האוצר, בכיר בליכוד ומכוון הכי גבוה שאפשר. ראש ממשלה? זה לא בלתי אפשרי, הוא אומר למי ששואל אותו בחדר סגור. כמובן, רק אחרי ביבי.
האם הוא ראוי? לדעתו, כן. יש לו כמה יתרונות מובנים על שאר המתמודדים (גדעון סער, סילבן שלום, בוגי יעלון ואולי עוד כמה). הניסיון הגדול שלו בנושאים ביטחוניים (היה, לדבריו, יו"ר ועדת חוץ וביטחון הטוב ביותר בכל הזמנים), ועכשיו הניסיון בנושאים כלכליים. אף אחד, הוא אומר, לא יכול להציג את הרקורד הזה. חוץ מזה, הוא משוכנע שביום פקודה נתניהו יתמוך בו.
ברית היסטורית, כבר אמרנו. שטייניץ, שלא איבד עדיין את תמימותו הפילוסופית, חושב שזה יחזיק מים. שנתניהו, אם ייאלץ לפרוש, בקלון או בלעדיו, יפקיד את הליכוד דווקא אצלו. לא אצל סער, לא אצל יעלון, אצלו.
כל האחרים צוחקים מאחורי גבו. "ביבי לא סופר אותו", אומר מישהו בלשכה. "הוא המשנה לשר האוצר", מתגלגל מצחוק מישהו אחר. "הוא נמצא עכשיו בגובה של המעבורת קולומביה, רגע לפני ההתרסקות", אומר שר בכיר.
אבל חשוב לזכור שהם צחקו עליו גם בפריימריז וגם אחריהם, וכולם, כולל כולם, נפלו מהכיסא כשהוא התיישב עליו כשר אוצר.
השבוע, הם נפלו מהכיסא כששטייניץ יצא להתקפה ארוכה ומנומקת נגד בית המשפט העליון. הוא דווקא חשב על זה הרבה לפני שהחליט. את החומר הכינו לו במחלקה המשפטית של משרד האוצר. עובדים שם כמה אנשים שקשורים חזק לעליון (גם בקשרי משפחה), אבל זה לא הפריע להם. שטייניץ, בניגוד לפרסומים, שלם לגמרי עם מה שאמר. עם כל מילה.
שלשום התפרסם שנתניהו התקשר לנשיאת העליון, דורית ביניש, התנצל וכפה גם עליו להתנצל. על פי אנשיו זה לא נכון. ביניש היא שהתקשרה לנתניהו, שאמר שדברי שטייניץ לא נאמרו בשמו והוא לא שותף להם, והוחלט לתאם פגישה בין שטייניץ לביניש. זה הכל. תהיה פגישה, אבל שטייניץ עומד מאחורי דבריו. מי שמכיר אותו יודע שכשהוא עומד, הוא בדרך כלל נשאר לעמוד. לפעמים, כל האחרים זזים ומתקדמים, והוא לא. כזה הוא.
אומרים עליו שהוא לא מבין בדמוקרטיה? הוא מחייך. נתן, בזמנו, קורס שלם ב"פילוסופיה של הדמוקרטיה". בשיחות עם מקורבים הוא אומר שמי שלא מבינים בדמוקרטיה הם שופטי העליון. האקטיביזם השיפוטי שלהם לא יכול להחליף את הדמוקרטיה. הוא מצטט, כמובן, את אפלטון שהבין שהדמוקרטיה היא פוליטיקה, ולכן המליץ להחליף אותה במועצת חכמים לא פוליטית. עכשיו, מועצת החכמים הזו, אומר שטייניץ, היא העליון. ואסור שזה יקרה.
אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה ואין פוליטיקה בלי פוליטיקאים, וזה המצב, אין לו תחליף ומי שרוצה להחליף את הפוליטיקאים במועצת חכמים, גדולים או שופטים, פשוט חותר תחת הדמוקרטיה.
צ'רצ'יל, אומר שטייניץ, כבר אמר שהדמוקרטיה היא שיטה גרועה, אבל אין טובות ממנה. הדמוקרטיה והפוליטיקה, הוא אומר, הם תאומים סיאמיים שלא ניתנים להפרדה. ואם הממשלה מחליטה למגן את שדרות ולא מבצעת, זאת הבעיה שלה. זו הפררוגטיבה שלה. זה סדר העדיפויות שלה. אין לעליון מה לחפש כאן.
אז ביום ראשון הוא נאם בפני 1,400 חברי ליכוד. באותו ערב התפרסם מוסף "50 המשפיעים בכלכלה" של "גלובס". שטייניץ , שר האוצר, לא היה שם. נתניהו סיים במקום הרביעי המכובד. אזכור ראשון לשר האוצר, במוסף הזה, היה בעמוד 254. הוא בלע את העלבון, בשנה האחרונה התרגל לבלוע עלבונות ונסע למחרת לכנס של העיתון, עם ההתקפה על העליון. הראה להם מה זה. הסערה ארכה יומיים בקושי. בכל זאת, זה שטייניץ. לא נתניהו.
ביבי, אגב, נחרד באמת. אם יש החלטה אסטרטגית אחת שנתניהו קיבל טרם כניסתו לתפקיד, זוהי ההחלטה לא להסתבך עם האליטות ובעיקר לא עם בית המשפט העליון. הוא שותף נאמן לכל מה ששטייניץ אומר. אבל במחשבה, לא במעשה. לא יתפסו אותו אומר מילה רעה, מפצל את היועץ המשפטי או מצפצף, אפילו צפצוף קלוש, נגד מנגינת שלטון החוק. ביבי 2009 הוא נתניהו אחר, כזה שרוצה להגיע גם ל-2010, ואחר כך ל-2011. בניגוד לקדציה הקודמת שלו, בניגוד לאולמרט.
לגבי אהוד ברק, לא ברור לאן הוא יגיע, אבל גם לא ממש ברור מה הוא רוצה. בפגישה סגורה שקיים בשבוע שעבר עם הנהלת איגוד ישיבות ההסדר הוא שמע מהרבנים ביקורת חריפה על התנהלותו של הרב אליעזר מלמד. עד לפני כמה חודשים, אמרו לברק, אף אחד לא ידע מי זה, ופתאום הוא גדול הדור. מה שקורה מעצים ומאדיר אותו, מגדיל את כוחו. עכשיו כל ילד יודע, וכולם רוצים לבוא לישיבת הר ברכה.
איגוד ישיבות ההסדר עשה שיעורי בית לפני המשבר, שכר יועץ תקד שורת יעיל (אבי לרנר), מיצב את עצמו במרכז המפה, בידל את עצמו מהרבנים הקיצוניים וקיווה לצלוח את זה בשלום.
אבל את ברק, עושה רושם, זה לא לגמרי עניין. הוא רצה אקשן. הרב מלמד ביזה את צה"ל ואותי, הוא אמר שלשום בפגישה עם הרב חיים דרוקמן. הוא כבר היה מבוצר לגמרי.
דווקא אצל סגנו, מתן וילנאי, מצא דרוקמן (בפגישה המקדימה) אוזן קשבת וטון של הסכמה. על פי הפשרה, אמור היה הרב מלמד לחתום על מכתב המתנער מהפגנות פוליטיות בצה"ל, יחד עם כל שאר הרבנים, ובא לציון גואל. אבל כשעבר דרוקמן, יחד עם וילנאי, לחדר של ברק, הכל השתנה. ברק טרק את הדלת.
עכשיו, אומרים רבנים מתונים, הסיפור מסובך יותר. מעצימים ומגדילים את הרב מלמד, הופכים אותנו לנרפים ורופסים, והציבור מושפע. בדיוק, להבדיל אלפי הבדלות, מה שעושה ישראל לאבו-מאזן. הציבור יימשך תמיד לקיצונים, אלה שמרימים את נס המרד ולא מתכופפים בפני השררה. מול הפלסטינים, זה חמאס. אצלנו, כאן ועכשיו, זה הר ברכה.
יכול להיות שחיילי הישיבות הם המשחן החדש שלו (למי ששכח: המשחן שהסיע ברק ביום שישי בלילה, על אפם וחמד תם של הדתיים. ניצחון גדול, שסופו בתבוסה פוליטית וגירוש מהכהונה בזמן שיא)?
מי שמכיר את ראש המטה החדש שלו, יוני קורן (האסטרטג ששכנע בזמנו את פואד בן-אליעזר לפרוש מממשלת שרון. בעקבות הפרישה פואד הודח מראשות העבודה, שהובסה בקלפי), יודע שמדובר באפשרות מבוססת מאוד.
קורן הוא איש כוחני, שהשתלט תוך שניות על קומת שר הביטחון ומאז מנהל את ענייניו. יכול להיות שיכול להיות רע יותר, אפילו מכפי שכבר היה? כנראה שכן. העניין הוא שהפעם מדובר במחיר כבד. צה"ל לא יכול להרשות לעד צמו להיפרד מכל בני ישיבות ההסדר. גם החברה הישראלית לא זקוקה עכשיו לשבר עמוק מול הכתומים, חובשי הכיפות, שאכלסו בהמוניהם את טקס הצל"שים שהתקיים השבוע. זה זמן להתאחד, לא להיפרד.
נא להמתין לטעינת התגובות
