חמש שנים לצונאמי: ניצולה ישראלית מדברת
280 אלף בני אדם נהרגו בצונאמי שהחריב את חופי האוקיינוס ההודי בסוף 2004. שרה ושבתאי מג'ר מת"א שרדו, אך מאז הכל השתבש
שרה הכירה את בעלה כשהייתה בת 14. אחרי שלוש שנים של חברות הם התחתנו, בגיל 18 היא כבר הייתה אמא. השניים לא נפרדו מאז. פתחו עסק משותף, הכניסו אליו את הילדים. בכל שנה היו מכווצים את יום ההולדת שלה ואת יום הנישואים שלהם ויוצאים לחופשה בחו"ל.
בדצמבר 2004 החליט שבתאי לחגוג את האירוע בטיול מאורגן לתאילנד. השניים ארזו מזוודה, לקחו מצלמה והתמכרו לחופים. ב-26 בחודש, אחרי מסיבת טרום סילבסטר, הם קמו מוקדם ועשו את דרכם במעבורת מהאי פוקט לקופיפי. על הסיפון אנשים שרו, צחקו. הייתה מוזיקה רועשת. שרה העדיפה לקחת ספר ולרדת לקומה התחתונה.
"הנוף היה מהמם", היא נזכרת. "פתאום הבחנתי שהים מבעבע ויוצאים ממנו אדים. עליתי למדריך ושאלתי 'מה קורה?', והוא ענה שזו תופעה מוכרת. ירדתי למטה, המשכתי לקרוא ואז הרגשתי כמו פיצוץ בתוך הים. שוב עליתי ואמרתי למדריך שנראה לי שהייתה רעידת אדמה. הם לא הרגישו כלום, אבל הוא עשה שיחת טלפון ואמר 'מאיפה את יודעת? בפוקט אמרו הרגע שהמלון שבו היינו נהרס'. הוא ביקש לשמור את זה בינינו, ושנרד לחוף ואז נראה מה עושים".
המעבורת עגנה, הקבוצה ירדה והמראות מסביב היו בהחלט לא שגרתיים. הים החל לסגת, סירות התנדנדו במים הגועשים והמקומיים החלו לרוץ בהיסטריה כדי
"רצנו, רצנו", נזכרת מג'ר. "בעלי חשב להיכנס למלון קטן שהיה על הדרך, אבל משכתי אותו. אמרתי לו שאם יבואו המים, לא נוכל להימלט. יותר מאוחר התברר שנהרג שם זוג. הבנו שצריך להגיע למקום גבוה, אבל לא הספקנו.
"הייתי עם הגב לים, ופתאום ראיתי את בעלי נעמד בפה פעור ובעיניים פקוחות לרווחה. כמו בהלם. הוא החזיק אותי בשתי הידיים חזק. רציתי להשתחרר ולא יכולתי, ואני צועקת 'מה יש לך?'. אחרי זה הוא אמר, 'החזקתי אותך שלא תיעלמי, ואיך נעלמת?'. הגל משך אותי ללב ים".
שרה לא יודעת לשחות. אולי זה מה שהציל אותה, שהיא כלל לא נאבקה בגלים האימתניים. "לא פחדתי", היא משחזרת. "אפילו צחקתי. היה לי שקט נפשי שאני לא יודעת מאיפה הוא הגיע. דיברתי עם אלוהים ואמרתי 'אם אתה מתכוון לקחת אותי, אז תיקח', וכל גלגול במים אני עולה למעלה, לוקחת אוויר וחוזרת למצולות כשאני צועקת 'יהודים טובים, תצעקו שמע ישראל'. לא יודעת מאיפה זה בא, אבל אנשים סיפרו ששמעו.
"המשכתי להתגלגל והייתה לי הרגשה של ריחוף בין עננים, כאילו אני נמצאת במקום עם רחובות ועוד רגע מגיעה לרחוב של אבא שלי, שנפטר שלוש שנים לפני כן. נורא רציתי לראות אותו, אבל תחושת הבטן הייתה שאם אני מגיעה אליו, אני לא אראה יותר את ילדי ובעלי. אחרי שאמרתי לאבי 'אני בדרך אליך', מצאתי את עצמי צפה על חתיכת קרש צרה בלב ים. זבל ולכלוך מסביב, חתולים מתים, ואני אומרת 'אלוהים, מה החתולים עשו לך? הגענו למבול?'".
חבורת דייגים מקומיים שחיפשה במים בני משפחה וניצולים גררה אותה לנקודה בטוחה והשאירה אותה עם מצופים. הבטיחו להביא עזרה. "פתאום סירה ענקית שטה ממש לכיוון שלי", מספרת מג'ר. "חשבתי שהיא תהרוג אותי, אבל היא נעצרה כמו שעון לידי. חבל השתלשל מלמעלה. תפסתי אותו. חיכיתי שמישהו ייצא אלי, אבל אף אחד לא יצא. התברר שזו סירה שכל מי שהיה עליה נהרג. סירת רפאים. לא תגיד שזה אלוהים? זה לא נס?".
המקומיים אספו את שרה קצת לפני החשכה. היא ביקשה שייקחו אותה לקופיפי, אבל אמרו לה שאין שם אף אחד, כולם מתו. היא ענתה בוודאות: "בעלי לא מת'". הורידו אותה על החוף בפוקט. שרה סבלה מחבלות וכאבים בכל הגוף. היא מיהרה להתקשר הביתה, אבל לילדיה סיפרה שהיא עם שבתאי. שלא ידאגו. עכשיו ידעה שיש לה משימה, לחפש בתוך הכאוס את בעלה ולהבטיח שהוא אכן ניצל.
"הייתי פצועה, צולעת וחבולה", היא מספרת. "כל הזמן ליוותה אותי תחושת האמונה שלא קרה לשבתאי כלום. מסביב בלגן, הרוגים, צעקות, אנשים בלי רגליים. נכנסתי לחדרים, הרמתי סדינים, הכל במטרה למצוא אותו. עברתי מבית חולים לבית חולים, ואז מהשגרירות אמרו לי לגשת לבית החולים האמריקאי.
"לקחו אותי לשם, ואין 'שבתאי מגור' ברשימות. התחלתי לחפש בחדרים ומצאתי חברה שנפצעה קל והיא סיפרה: 'ראיתי אותו. הוא פצוע קשה. היד מרוסקת'. הלב שלי דפק בחוזקה, העיקר שהוא חי. התחלתי לעבור מקומה לקומה ואני צועקת 'שבתאי' עד שפתאום שמעתי 'אני כאן'. מהחשש הלכתי לאט, לא ידעתי למה לצפות, והוא צעק: 'מה את הולכת לאט? לאן ברחת לי?'. הוא התחיל לבכות משמחה. מתברר שכשהוא לא מצא אותי, הוא עבר התקף לב".
שבתאי לא נסחף ללב ים. מה שהציל אותו היה בניין שהתמוטט. רגליו נקברו תחת חול ואבנים, היה שם גזע במבוק שבו הוא נאחז חזק. חבר מקבוצת המטיילים, שהגיע לבניין גבוה סמוך, הצליח לזהות אותו. כשהים נרגע והחלו להזהיר שעומד להגיע גל נוסף, שבתאי חילץ את רגליו. ידו הקשתה עליו את התנועה, אבל הוא היה חייב לברוח למקום גבוה כלשהו.
"שבתאי לא יכול היה לשכוח את המראות של אנשים רומסים ילדים רק כדי לחיות", מספרת מג'ר. "הוא לא יכול היה לחיות עם זה. סיפרו לי שהוא עזר, למרות הפציעה. רצו לפנות אותו עם מסוק והוא לא הסכים, אמר שיש כאלה שצריכים יותר ממנו את העזרה. מאז הוא לא חזר לעצמו. הוא ראה ילדים מתים, גוויות על הרצפה. שבתאי לא דיבר הרבה על מה שעבר. אני יודעת שבפנים זה גמר אותו".
מג'ר לא עזבה את מיטת בעלה בבית החולים בפוקט. כשרצו להטיס אותו לניתוח בבנגקוק, הוא אמר שרק ביחד. "לקחו אותנו לנמל תעופה צבאי", היא משחזרת. "שבתאי היה עם אינפוזיה ואחות מלווה. הבן שלי התקשר ואמר שחוזים עוד רעידת אדמה, ואני שואלת איך אני אברח? בעלי עם אינפוזיה, מחכים למטוס. הרי היה נוחת מטוס וכל מי שיכול היה רץ למלא אותו. בעלי בכלל היה צריך לטוס בשכיבה בגלל מצבו.
"פתאום אני רואה את אחד המקומיים סוגר את הדלתות ומזהיר: 'צריך לבוא גל'. תפסתי את האינפוזיה ואמרתי לבעלי 'אנחנו עולים על המטוס. הוא שאל 'איך, אני יכול לרוץ?'. אמרתי, 'תישען עלי', והאחות צועקת שנעצור ואני ממשיכה להתקדם והיא רצה אחרי עם האינפוזיה. הגענו למטוס ממש כשסגרו את הדלתות. ישבנו על הרצפה. מה שיהיה, יהיה".
שרה חזרה עם בעלה הביתה, אבל חייהם לא שבו לשגרה. "הוא היה איש מלא חיים שאהב את הכל. נסענו לארצות הברית אחרי האסון, אבל הוא לא יכול היה ללכת. הרגליים היו מתנפחות. היד הגבילה אותו, וכטכנאי הוא היה עובד עם כאבים. שבתאי היה אדם חופשי שלא סבל את העובדה שמישהו אחר עושה בשבילו".
ומה עם הים?
"אותי הים מפחיד עד היום. אחרי הצונאמי נסענו לטיול בעכו, ויש שם סירות שעושות סיורים. אנחנו הולכים ליד החוף, ופתאום הוא אומר 'עולים'. אמרתי 'בחיים לא'. תפס את היד, הכניס אותי לסירה ואני צועקת 'אתה לא נורמלי'. הסירה שטה ואני בוכה. מה זה בוכה? רועדת ובוכה. ראיתי את עצמי בלב הים טובעת. סיוט. הייתה שם ילדה שהסתכלה עלי ולא הבינה. יותר מאוחר שבתאי הצטער שעשה את זה, אבל אמרתי לו, 'תודה'. הרגשתי שמשהו השתחרר".
לפני שנתיים יצא שבתאי לסיבוב עבודה בנס ציונה, רחובות וירושלים. כשחזר, רצה לקחת את אשתו לארוחה, אבל בדיוק הגיע לקוח של הרגע האחרון. שבתאי תכנן לבקר את הנכדים עד שהיא תסיים. כשעה אחרי כן התקשר הבן ואמר ששבתאי לא מרגיש טוב ושהוא לוקח אותו לבית החולים. פיצוץ עורק, שטף דם. שעתיים חלפו והאיש איננו. "לפי חלק מההסברים, זה היה מתוך חרדות ולחצים", שרה מספרת. "הוא לא ישן בלילות. לא יודעת. לא חקרתי".
ומה שלומך?
"עד לפני חודש לא הייתי פה. פיזית כן, אבל לא ממש נוכחת. רק באזכרה האחרונה אמרתי לעצמי שגם הוא לא היה רוצה לראות אותי ככה וללכת לשם, לבקר אותו למעלה, זו לא הבחירה שלי, יש מישהו מלמעלה שמחליט. מקווה שיחכה עד שאגמור לעשות את הדברים שתכננו. מתגעגעת אליו בכל רגע".
רחוב נחמני השתנה מאז ששבתאי ושרה נכנסו לאיזור. מכון שרה עומד להתפנות בקרוב. איש נדל"ן רציני מתכוון להשקיע ולבנות שם מלון. "אחד הדברים שהכי כואבים לי הוא שכל הזיכרונות יישארו פה", אומרת מג'ר בטון שקט. "כל החיים שלנו התנהלו כאן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם