משחק השקרים של ביבי לא יגמר טוב
רה"מ יודע שהכל יתפוצץ לו בפנים בסופה של ההקפאה, ליברמן יוצא נגד כוח האו"ם בחברון ולסרן ר' נעשה עוול נורא. בן כספית מסכם שבוע
בינתיים, עד שהאמת תתברר, נתניהו מרמה בעיקר את עצמו. לפני כמה שבועות נבלעה כאן שורה תמימה, דקה, שבה תואר איך יועצו ושליחו הדיסקרטי והמיוחד של ביבי, עו"ד יצחק מולכו, מסביר לו שאחרי תום תקופת ההקפאה הוא לא יוכל סתם ככה לחדש את הבנייה. השורה הזו יצרה מהומת אלוהים בלשכה וחידשה את מלחמת הדיאדוכים שמתנהלת שם (שבעצם לא נפסקה מעולם).
אם נחשוב על זה, הרי זה ברור לגמרי. ברור שעד שתסתיים ההקפאה יצליחו לגרור את אבו מאזן בחזרה לשולחן הדיונים. וברור שאם ישראל פתאום חוזרת לבנות בשטחים היא נתפסת כמי שמפוצצת את המשא ומתן, שעליו טרחו רבים כל כך זמן רב כל כך. מעשה כזה ייחשב בוושינגטון כמו יריקה בפרצוף. ספק אם נתניהו מסוגל לזה.
בינתיים, נכון לעכשיו, האמריקאים דנים ברעיון על פיו המשא ומתן ייפתח בנושא הטריטוריה שיתוקצב בתשעה חודשים, כך שעד שתסתיים ההקפאה כבר יידעו הצדדים מה של מי ולא יהיה צורך בחידושה. את נתניהו האפשרות הזו מצמררת. הוא יודע שמשחק השקרים שהוא מנהל, בכישרון לא מבוטל, יתפוצץ לו בפרצוף לקראת החגים בשנה הבאה. אז תסתיים לה ההקפאה וכולם יכתתו מחדש את דחפוריהם ויסתערו על הגבעות. או על נתניהו. מי שיבוא קודם. עד אז, צריך לקוות, כבר נדע איפה ביבי ולמה הוא חותר באמת. נקווה שגם הוא יידע.
בינתיים הוא מתחמק. ישיבת "שרינו" האחרונה, ביום ראשון השבוע. ביבי מאחר כרגיל, כך שנשארת לה רק רבע שעה. הוא מקדיש אותה לפרסומים (בעיקר ב"הארץ", שם דווח מפי יוסי ביילין שנתניהו מסכים למשא ומתן על בסיס קווי '67) ומכחיש אותם מכל וכל. אלא שהאנשים בחדר - רובם מכירים אותו מצוין-לא לגמרי משתכנעים.
השרים משה כחלון, לימור לבנת וגלעד ארדן מקשים עליו בשאלות. נתניהו מגבב תשובות בעייתיות. הוא תקיף בנושא ירושלים וזכות השיבה. בעניין הטריטוריאלי, הוא מגמגם. מה לגבי גבולות, הם שואלים אותו, והוא אומר ש"אם תהיה הצעה על השולחן, אז נדון בה, אבל בינתיים אין", והם מקשים ושואלים מה יקרה אם תהיה הצעה, והוא אומר ש"אביא את זה לממשלה או לקבינט", והם שואלים לאן באמת, לממשלה או לקבינט, אבל הוא עוד לא החליט.
הם ממשיכים לחפור ואומרים שבכל זאת, הוא הרי נסע למובארק, והשמיע רעיונות, וכל המזרח התיכון מדבר על זה, ויש פרסומים, וביילין, והוא מביט בשעון, אגל זיעה ראשון צץ על מצחו, והוא אומר ש"כרגע אין שום דבר, יכול להיות שיהיה, ואז נדון", והם שואלים מה יכול להיות שיהיה, ופתאום הוא מתגעגע מאוד לפואד, ומהמהם משהו,
בכיר בסביבתו של נתניהו נשאל על כך השבוע. גם הוא קצת התפתל. בסוף, מצא דרך יצירתית. נניח, אמר הבכיר, שאנחנו מדברים על פלירט בין גבר לאישה. ונניח שביבי הוא האישה. מסביב עומדים ההורים, בני משפחה ושדכנים. כולם לוחצים על הזוג להיכנס כבר למיטה. הגבר כרגע סרבן, אבל הלחץ נמצא עליה, שתעשה הכל כדי לפתות אותו פנימה.
אז היא מורידה חולצה, מפשילה מכנסיים, מגלה טפח, ועוד טפחיים, משרבבת שפתיים, עד שיתרצה. השאלה, מה יקרה אם הוא באמת יתרצה. הרי היא לא סובלת אותו. אז זהו, שלגבר, מתברר, אין בכלל כוח גברא. הוא לא רוצה, או לא מסוגל, או גם וגם. אין סיכוי שזה יקרה. מצד שני, מסביב כולם מדרבנים. מובארק גם דוחף ויאגרה. מרוב שידולים, עוד עלול לצאת מזה משהו והבחורה האומללה אמורה למצוא עצמה כלואה במיטה לא לה, ברומן אסור, עם מישהו שאין לה בכלל מושג מה עושים איתו, ולמה.
ככה, פחות או יותר, נראים החיים של ביבי בשלב הזה. כרגיל, הוא לא מצליח לייצר לעצמו תשומות, גם כשהוא מתאמץ, וגם כשהוא מקריב ועושה מחוות. רם עמנואל חזר בשבועות האחרונים לתדרך וסיכום הדברים שמגיעים מפיו לירושלים הוא כזה: "לאורך זמן, אנחנו לא רואים בנתניהו שותף אסטרטגי. יש לנו ספקות לגבי רצינותו ואמינותו. נכון, בשלב הזה הפלסטינים הם הבעיה, אבל ישראל היא בעלת ברית וממנה ציפינו ליותר שיתוף פעולה".
בהוראתו וידיעתו של השר שלו, אביגדור ליברמן, יצא איילון לבחון מחדש את המנדט של כוח האו"ם המיוחד שמפקח על הסדר חברון. תזכורת: הסכם חברון הושג על ידי בנימין נתניהו בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, והוא מחלק בעצם את העיר בין הפלסטינים לישראלים. פקחי הכוח, המכונה טיפ"א (TIPH), הם האמורים לוודא את ביצועו בשטח ולטפל בתלונות הצדדים, כולל כיבוי שרפות. עד היום זה עבד לא רע. ישראל לא לגמרי מרוצה.
הפקחים, אומרים עכשיו במשרד החוץ, מוטים נגד ישראל. הגיע הזמן לבחון את הסידור הזה. המנדט פג בסוף החודש (הוא פג כל חצי שנה ומתחדש אוטומטית), אבל ישראל בודקת עכשיו אפשרות לא לחדש אותו. לכאורה, צעד מקומי. במציאות, צעד דרמטי, שמשדר שדר תקיף ולוחמני לסביבה. שדר שמסתדר מצוין עם המדיניות של אביגדור ליברמן, להפסיק להתרפס, לתקוף במקום להתגונן, השאלה אם הוא גם תואם למדיניות של נתניהו. איווט, אגב, צודק בכל הקשור להסברה. השאלה היא, אם צריך לתקוף גם בדברים שקשורים למציאות השבירה בשטח. האם לא חסרות לנו צרות בחברון גם בלי הפקחים הללו.
היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז קיבל השבוע החלטה נכונה: להצטרף, בשם מדינת ישראל לתביעת לשון הרע שהגישו חמישה לוחמי מילואים נגד מוחמד בכרי, "יוצר" הסרט "ג'נין-ג'נין". החלטה נכונה, אבל לא נכונה מספיק. אמיצה, אבל קצת מאוחרת. יש בסיפור המדהים שהוביל להחלטה הזו כל הרכיבים הנדרשים כדי להסביר לנו את מצבנו הנואש בעולם.
הנה תקציר האירועים: הקרב על ג'נין התקיים במסגרת מבצע "חומת מגן" באפריל 2002. עוד מעט שמונה שנים. מוחמד בכרי, כמו שכולנו זוכרים, יצר בעקבותיו את התעמולון "ג'נין-ג'נין". בכרי שיקר ביודעין, הוציא דיבה במתכוון, הפך לוחמים אמיצים ששכלו 13 מחבריהם בגלל הוראת שר הביטחון לא להשתמש באש כבדה מהאוויר ולא להרוס בתים על יושביהם לחבורת פורעים, קוזאקים שדרסו ילדים בטנקים.
כל זה, כמובן, לא היה ולא נברא. צה"ל ספג בג'נין 23 אבידות ו-75 מחייליו נפצעו. מחיר דמים נורא. בקרב היו לפלסטינים בין 46 ל-56 הרוגים, רובם המכריע חמושים, חלק מהגופות היו ממולכדות.
זה היה קרב גבורה, שכל צבא אחר בעולם היה גומר עם הרבה פחות הרוגים בצד שלו, והרבה יותר בצד השני. הרוסים היו פשוט מוחקים את העיר. האמריקאים היו מוחקים חלקים גדולים ממנה. אנחנו עברנו מבית לבית. מה שלא הפריע לבכרי, שרלטן בליגת העל של השרלטנים (הלוואי שיתבע אותי), וגם לא מפריע לאליטה התרבותית פה להמשיך ולכנות אותו "יוצר" ולהמשיך לטעון ל"חופש היצירה" שלו, במקום לנדות אותו נידוי מוחלט.
הלאה: בהתחלה, פסלה הצנזורה על סרטים ומחזות את הסרט. בכרי הלך לבג"ץ. מולו התייצבו חמישה לוחמים שטענו כי מדובר בהוצאת דיבה חמורה, עלילת דם עליהם ועל חבריהם שנהרגו בג'נין. דליה דורנר, היום נשיאת מועצת העיתונות, כתבה שם את אחד המשפטים האומללים שכתבה אי פעם ("אלו ואלו דברי אלוהים חיים", דהיינו יש כאן מילה נגד מילה. העמידה את בכרי באותו מעמד כמו חמשת הלוחמים שתבעו אותו).
באותה תקופה קם נתן שרנסקי וביקש מהיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין להגיש נגד בכרי תביעת לשון הרע בשם המדינה, על פי סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע (" לשון הרע על ציבור"). מדובר בתביעה פלילית. רובינשטיין, כמו רובינשטיין, היסס והחליט להימנע. הסעיף מאפשר רק ליועץ המשפטי להגיש תביעה כזו ולא היה לזה תקדים בתולדות המדינה. רובינשטיין לא רצה להיות הראשון. כנראה פחד. חבל. בפחדנות לא מייצרים מנהיגות, וגם לא הסברה.
הסרט הוקרן בסינמטק. חמשת החיילים מצאו את עצמם מככבים בפרומו. לא רק שלא הצליחו למנוע את דיבתם, הם גם סימנו את עצמם ברבים כטובחי הילדים. הם החליטו להגיש תביעת לשון הרע אזרחית. חמש שנים נמשך המשפט. שנים ארוכות.
בסיומן, קבעה שופטת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה שיש בו לשון הרע ואין לבכרי הגנת תום לב, אבל דחתה את התביעה, כיוון שעל פי פסיקתה מדובר ב"לשון הרע על ציבור", ולא דווקא על הלוחמים התובעים. ותביעת לשון הרע על ציבור, כזכור, יכול להגיש רק היועץ המשפטי לממשלה.
החיילים התובעים, שאליהם הצטרף גם רופא החטמ"ר שנלחמה בג'נין ד"ר דוד צנגן (שמוביל את המאבק המתוקשר הזה בכישרון והתמדה נדירים), לא התייאשו. הם הלכו למשרדו של עו"ד יעקב נאמן, שלא היה אז שר המשפטים. הם הבינו שצריך ליגה לאומית בשביל המשך המאבק, ונאמן היה הליגה שלהם. במקום שיודו לו על שנחלץ לעזרה, הודה הוא להם על "שהייתם שם ונלחמתם שם בשבילנו".
הוגש ערעור לבית המשפט העליון. הדיון ייערך במארס השנה. בינתיים, חלו התפתחויות נוספות. הלוחמים, יחד עם ד"ר צנגן ונציגי המשפחות השכולות, ביקשו פגישה עם היועץ המשפטי מזוז במטרה לגייס אותו ברגע האחרון או שיגיש את התביעה הפלילית ההיא, בשם המדינה (על פי סעיף 4), או שלפחות יצטרף לתביעה שלהם.
נעשתה גם עבודת תשתית: כולם, מהלוחמים שנלחמו, דרך הקצינים, המפקדים, הרמטכ"ל (בוגי), שר הביטחון (מופז), מאחרון הטוראים ועד המפקד העליון, חתמו על בקשה מפורשת מהיועץ המשפטי להגיש את התביעה נגד בכרי. אחר כך היו שתי פגישות. הראשונה עם שי ניצן, שהוגדרה כמרגשת מאוד.
אחד מנציגי המשפחות השכולות אמר שם ש"הילד שלי נהרג בג'נין ומאז ממשיכים להרוג אותו כל יום ולקרוא לו רוצח". אחרי הפגישה הזו באה, ביום שני שעבר, הפגישה עם מזוז עצמו. הוא שמע שם ש"אנחנו היינו בקו הראשון בג'נין, אתה עכשיו בקו הראשון של המלחמה בשקר". מזוז התרגש. אני אתכם, אמר ללוחמים, ואעשה צעד. יש לי בעיה להפוך את ההחלטה של רובינשטיין לא להגיש קובלנה על פי סעיף 4, אבל אני מבטיח שאעשה צעד. אמר, ועשה.
מדינת ישראל, רבותיי, הצטרפה לתביעה. כתב תביעה מרשים נוסח וצורף לתביעה המקורית. מהלך מתבקש, לאור החוצפה, עזות המצח ומופרכות העלילה שניסה בכרי להעליל על חיילי צה"ל, ודרכם על מדינה שלמה.עכשיו, תארו לעצמכם שכל זה היה קורה אז. בכרי היה היום כבר מזמן אחרי הפסד צורב בתביעת דיבה.
פעולה דומה צריכה הייתה המדינה לנקוט נגד כל מי שמפרסם דברי בלע דומים. גיבוי של בג"ץ, הנהנה מתדמית מוצקה בעולם, היה מועיל. זה היה מייצר אווירה אחרת, לפיה דמה של ישראל אינו מותר עד כדי כך, כפי שהוא היום. שאנחנו לא מוותרים למעלילים עלינו. שגם מילים, או סרטים, או אישומים מופרכים, זוכים למענה הולם. אבל כל זה לא קרה והיום עומדת ישראל בפני שוקת מרוסקת. ושוב, בעניין הזה חייבים להודות שאביגדור ליברמן צודק לגמרי. מי שמוותר למוחמד בכרי, מקבל אחר כך את ריצ'רד גולדסטון.
ובעניין דומה: ב"סופשבוע" מתפרסם היום תחקיר מדהים (נוסף) של קלמן ליבסקינד על פרשת אילנה דיין, הכתבה בעניינו של סרן ר' ותביעת הדיבה. אני ממליץ לרוץ לקרוא. אחר כך, להשיג את הכרעת הדין ולקרוא אותה. עד תומה. ואחר כך, למי שיכול, לנסות להשיג את הפרוטוקולים של המשפט. כן, אלפי עמודים. ולקרוא. משעמם זה לא. סרט מתח מרתק, ובעיקר מזעזע כל מי שהמקצוע שלנו עדיין חשוב לו. אם היה לי בית ספר לתקשורת, לימוד פסק הדין הזה היה קורס חובה.
כל זה לא משנה את העובדה שהכתבה ששודרה על אודות סרן ר', ביום פתיחת משפטו, הייתה פשע עיתונאי בוטה. כל מה שצריך זה לצפות בה שוב, ולהשוות אותה למציאות, כפי שהוכחה אחר כך. לצפות, ולבכות.
המוזר מכל זה שמי שרואה עצמה חבולה ופגועה מהסיפור הזה, היא דווקא דיין. כאילו עליה שודר "תחקיר" עיתונאי, ביום פתיחת משפטה, מול מאות אלפי עיניים, השחיר את דמותה, הפך אותה לרוצחת ילדות, תוך העלמת כל הפרטים המאזנים ויצירת מצג שווא בעזרת בישול קלטות, שיבוש רשתות קשר, שתילת תמונות שאינן ממין העניין וסצנות לא רלוונטיות. קצרה היריעה מלפרט כאן מה שנעשה שם. בשביל זה יש לי בלוג.
מה שבטוח: השופט נועם סולברג הוכיח עצמו, שוב, כשופט ראוי ומבריק. בכתבה שפורסמה על אודותיו כאן לפני כמה שבועות נשמטה, למרבה הצער, העובדה שהוא זיכה את איילה חסון מתביעת דיבה שהוגשה נגדה על ידי גורמים דתיים. את הפרט הזה, משום מה, חוסכים מאיתנו. הוא עשה לדיין לא מעט הנחות בהכרעת הדין שלו. מה שעוד בטוח, זה שלפעמים עדיף לעצור, לעשות בדיקה עצמית, ולהתנצל. לו היו עושים את זה ב"עובדה" בזמן, הייתה נחסכת הפארסה הזו.
כולנו נפלנו במהלך הקריירה. גם לי היו לא מעט נפילות. אני מתייחס למה שקרה ב"עובדה" כתקרית שקרתה לנו. לכולנו. אני לוקח עליה אחריות. ולכן אני מתבייש. כשעד התביעה המרכזי נגד סרן ר' נשבר, והיה ברור שהוא עומד בפני זיכוי מוחלט, שיגרו עורכי דינו (המצוינים) אלעד אייזנברג ויואב מני מכתב ארוך ומנומק ל"עובדה" וביקשו, לפחות, להימנע משידור חוזר של הכתבה ההיא במסגרת תוכנית לקט מתוכננת. ב"עובדה" צפצפו. יהירות. מי יגע בהם? מי יעז לעשות משהו ליקירת המסך? אחרי הזיכוי הוגשה תביעת הדיבה. ואז בא ניסיון הטיוח של החברים, בראשם גיורא איילנד, ומסע התצהירים העלוב של העיתונאים, שרובם חתמו בלאנקו. אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה, ובעיקר לא המקצוע שלנו. כולם רצו להגן על אילנה, במקום לנסות לשקם את שמו של סרן ר', שהיה שם כדי להגן עלינו.
אז אני מנצל את הבמה הזו כדי להתנצל בפניך, סרן ר', על כי ביום הכי קשה בחייך, שבו נפתח משפט צבאי נגדך, בעקבות תיק שניסו לתפור לך כמה מחייליך (כפי שהוכח), באה הטלוויזיה ושפכה את דמך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם