ראשי » ברנז'ה » תקשורתגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

"כשאני רואה מוסכמה, אני צריך לבדוק לה את הרגליים"

מיכאל בריזון, ב. מיכאל בשבילכם, כבר בן 62, אבל נותר אותו פרובוקטור חסר מנוחה מימי "ניקוי ראש" אחרי קריירה בת 40 שנה, שהסתיימה עם פיטוריו מ"ידיעות", הוא מצהיר על מיאוסו מהעיתונות

באחד הקטעים היותר חזקים מתוך "נפגעי חרדה" - מופע הקברט הסאטירי החדש של הבימה, שכתבו ב. מיכאל ואפרים סידון וביים מוטי קירשנבאום - מגיעים מעסיקיו של עובד שכיר בחברה כלשהי (דב נבון) לביתו, ומודיעים לו שהוא מפוטר עקב "ירידה ברווחי החברה". עוד לפני שהעובד מספיק לעכל את הבשורה המרה, מסבירים לו המע? סיקים הקרירים כי הם הגיעו להחלטה שהפתרון הזול ביותר מבחינתה של החברה יהיה להיפטר ממנו לגמרי - כלומר, להרוג אותו. ברוב טובם, הם משאירים בפניו את האפשרות לבחור את הדרך שבה הוא רוצה למות. העובד בוחר למות בתלייה, תולה את עצמו ומת. ככה נגמר המערכון. מצחיק.

ב. מיכאל - אחד הפובליציסטים הוותיקים והמוערכים בארץ, שפוטר ביוני האחרון מ"ידיעות אחרונות" לאחר 15 שנה (ולפני כן 20 שנה ב"הארץ" וחמש שנים ב"העולם הזה") - לא לגמרי מכחיש כל קשר בין המערכון הזה לחייו האישיים, אבל טוען שבמקרה שלו הסיפור היה קצת שונה. "מדובר כאן במרד בקפיטליזם החזירי", הוא אומר. "זה מערכון שנועד להדגיש את הצורה הברוטלית שבה מעיפים אנשים מהחלונות ואומרים להם שילכו קיבינימט, רק כי הרווחיות ירדה בשתי מאיות. במקרה שלי, לעומת זאת, העילה לפיטורים לא הייתה כלכלית.

ככה, לפחות, אני מעריך. לא התכוונתי לעצמי כשכתבתי את זה. אני אמנם מכיר את החוויה, אבל אני לא רוצה לדחוף את עצמי לזה. יש עשרות אלפי אנשים בארץ שעברו חוויה איומה כזאת, והיום הם יושבים בבית ולא יודעים מה לע? שות. אני, מבחינתי האישית, לא התחלתי ללכת ברחוב כמו מסכן ולא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. ידעתי מה אני רוצה לעשות".

מה שב. מיכאל רצה לעשות זה לחזור לבמה או לטלוויזיה. אחרי שנים שבהן התמקד אך ורק בכתיבה פוליטית לעיתון, הוא התגעגע בעיקר לימים הטובים והקצת פחות כבדים ב"ניקוי ראש" (שאותה כתב עם סידון, חנוך מרמרי וקובי ניב לצד מוטי קירשנבאום, שערך והפיק את התוכנית), "זהו זה" (הוא כתב שם תסריטים עם סידון) ו"קרובים קרובים" (כנ"ל).

סביר להניח שאם ב"ידיעות" לא היו מחליטים להיפטר ממנו, הרצון ההוא שלו היה נותר בגדר אחד כזה, אבל לנוכח המצב שנוצר מצא את עצמו מיכאל מרים טלפון לידידו משכבר הימים,

מוטי קירשנבאום, במטרה לדבר ביזנס. "באותו זמן הייתי בהתכתשות עם 'ידיעות' וכבר ידעתי שהם משחקים איתי ושאני בדרך החוצה", הוא מספר, "גם הוא היה אז באיזה סכסוכונצ'יק עם ערוץ 10, והאמת היא שהתקשרתי אליו כדי לחזק את ידו. הוא שאל אותי מה אני הולך לעשות אחרי שאעזוב את העיתון, אמרתי שאני מעדיף לחזור לבמה או לטלוויזיה כי לא נוח לי לחפש מיד מקום אחר בתחום הכתיבה הפוליטית, והוא הציע שנעשה קברט, שאל את מי כדאי לצרף לזה, אמרתי לו 'את פרויקה' (אפרים סידון), והתחלנו לעבוד".

אני מניח שקיבלת, נוסף לזה, גם הצעות לכתיבה פוליטית במקומות אחרים.
"כן, בהתחלה עוד באו הצעות, אבל אחר כך הפסיקו להגיע וזה לא הפריע לי. יש לי את כל הסיבות להיות מבוהל מזה, אבל אני לא מצליח להיבהל. יהיה בסדר. אני סומך על יכולתי להתפרנס בצורה כזאת או אחרת. בכל מקרה, היום הבמה יותר מושכת אותי מטלוויזיה ומעיתונות כי אין בה פרסומות ואין את הגועל נפש הנורא הזה של קשרי מסחר ומדיה. השלטון של המפרסמים הוא בעיניי אסון ענק, אסון קוסמי. תסתכל, למשל, על כל החינמיזם הזה שקורה היום ".

אתה מתכוון ל"ישראל היום"?
"לאו דווקא 'ישראל היום', כי זה עיתון שמפסיד כסף, והוא לא דוגמה לכלום. זו סתם התעקשות של בנאדם אחד לשרוף את כספו על עקרונותיו. אני מתכוון לחינמיזם שמצדיק את קיום הפרסום. האתרים והעיתונים חייבים לחיות רק מפרסומות, ואז קורים דברים נוראיים: מעבידים בפרך כל מיני אנשים שמתים לכתוב ולא משלמים להם אגורה שחוקה. אתה יודע, לייצר חדשות טובות עולה כסף. אתם רוצים חינם? תקבלו זבל. הבעיה היא שאנשים מתרגלים לחינם, וזה הרגל איום ונורא".

האמת היא שגם ה"לקוחות" שלך ב"ידיעות" התרגלו למשהו, שעכשיו איננו. אתה חושב שהטור שלך שם השפיע על המכירות של העיתון?
"מה זאת אומרת? כל עיתון שעזבתי התמוטט למחרת בבוקר. זה ברור".

די, נו, תהיה רציני.
"האמת? אני לא יודע את התשובה לזה, אבל התגובות שקיבלתי מאנשים שהצטערו על כך שעזבתי ממש ריגשו אותי. היו אלפי תגובות כאלה. זה פשוט חימם לי את הלב. אבל בתקופה הזאת אני רוצה לחשוב עמוק יותר ורחב יותר. אם ייתנו לי איזו הצעה ש... לא, לא, תמחק את זה, שלא יחשבו שאני מחפש הצעות. בשלב הזה, נראה לי שאני צריך אוויר. לא רוצה לשחות יותר בתעלה".

תגדיר "תעלה".
"לכתוב 600 מילה בכל יום רביעי זה תעלה. ברגע שהגעתי ל'ידיעות', אמרתי לעצמי 'אני משנה את העולם באמצעות הכתיבה העיתונאית בלבד', וככה, במשך 15 שנה לא עשיתי שום דבר חוץ מלכתוב בעיתון. אמרתי שאני רוצה להתמסר לעיתונות ולעשות את מיטבי בשביל העיתון. זה מה שנקרא לחיות בתעלה, אבל עכשיו אני רוצה ים - ואפילו עשיתי את הקפיצה שלי לשם. בוא נראה מה יהיה".

בהסתמך על אחת החזרות האחרונות ל"נפגעי חרדה", הים שמיכאל קפץ אליו הוא ים חכם, שנון, עוקצני, משעשע, שמאלני במיוחד, כתוב מצוין ומשוחק היטב (על ידי דב נבון, תומר שרון, אלון נוימן, טלי אורן ויעל לבנטל). פרט למערכון ההוא, על העובד המפוטר שמוצא להורג, יש שם גם מונולוג חריף ומשעשע של פלסטינית שגדר ההפרדה חוצה את גופה לשניים, מערכון קורע על אדם שמגיע לטיפול פסיכולוגי מכיוון שלטענתו הוא לא גזען, וגם, כדי לשמור על איזון מסוים, מונולוג של שמאלנית (או על "שמאלנית כיכר", כהגדרתו) ששואלת את הקהל את מי כדאי לרצוח עכשיו כדי לאחד מחדש את שורות השמאל. עיקר הנשקים שם, בכל אופן, מופנים כלפי מתנחלים וחרדים - שתי מטרות שאליהן הרבה מיכאל לכוון את ארסו בטוריו הפוליטיים, ולימים הפך אותם למטרה מאוחדת אחת, שכינה "חרדל".

אחד המערכונים בקברט מכוון בעקיפין לשר אלי ישי, ובעיקר להגדרתו את העובדים הזרים ככאלה ש"מביאים איתם מחלות", כפי שטען לאחרונה בתוכנית "פגוש את העיתונות". ישי שמע על המערכון הזה, המשווה בין חרדים לנאצים (בלי להשתמש בדמותו הספציפית), הביע תרעומת ותבע התנצלות - מה שלא ממש מלחיץ את מיכאל. "כל הפוליטיקאים האלה ממילא כבר לא מעניינים אותי", הוא אומר, "הם ריקים מתוכן, מעקרונות, ממשקל ומיכולת. אני מתייחס לפוליטיקאים כמו לאקזמה. אותי מעניינים רק אלה שעשו את הפוליטיקאים לפוליטיקאים. אלה שמני? חים להם להמשיך. כל האדישים למיניהם".

כלומר, התקשורת.
"ודאי. לתקשורת נוח מאוד להיות מאולפת כי היא כבר לא מחפשת את תפקידה המסורתי, הכמעט קלישאי. היא היום ופלה. היא רוצה לעשות כסף, כמו כולם, וזה מטריף את דעתי. קח לדוגמה את ירון דקל. הוא ישב באותה תוכנית שבה אלי ישי דיבר על המחלות, ומשום מה לא עלה בדעתו לכעוס עליו. באמת, חבר'ה, שכחתם מי אתם, מאיפה באתם ולאן אתם הולכים. התקשורת איבדה את הצפון, איבדה את הדעת והחליטה שלא מעניין אותה יותר להיות תקשורת".

את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף תרבות מעריב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...