ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

דברי ימי מזוז: סיכום שש שנות כהונה סוערת

תפקיד היועץ המשפטי כאן שונה מבכל מדינה אחרת. מזוז מילא אותו בצניעות, בלי חנופה או קריצות, אבל גם בלי ראייה ציבורית רחבה

מינויו של מני מזוז לכהונת היועץ המשפטי לממשלה ה-11 של מדינת ישראל לא היה מינוי טבעי. הוא היה ברירת מחדל. הממשלה בראשות אריק שרון, שעל פי החוק היא הסמכות הממנה את היועץ, העדיפה מועמדים אחרים. את עו"ד אלי זהר למשל, או את עו"ד יורם טורבוביץ'. בראשית תהליך המינוי מני מזוז לא היה אפילו אופציה.

בעקבות פרשת בר-און-חברון, בראשית כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, החליטה ממשלת נתניהו ברגע של חולשה - ועל רקע הסערה הציבורית והתקשורתית שעוררה - למנות ועדה ציבורית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט שמגר, שעליה הוטל לבחון את כל הסוגיות הקשורות בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה. ועדת שמגר המליצה, בין השאר, שהממשלה לא תמנה ישירות את היועץ כפי שנקבע בחוק, אלא שוועדה ציבורית, חיצונית, תציע מועמדים לתפקיד ותבחן אותם - ואחר כך תמליץ על אחד או שניים מהם בפני הממשלה, שתוכל למנות לתפקיד רק את מי שהוועדה תמליץ עליו.

בכך רוקנה ועדת שמגר מתוכן את סמכות הממשלה למנות את היועץ המשפטי לממשלה. ההחלטה הזו מומשה לראשונה ערב מינויו של מזוז. הוועדה הציבורית שמונתה פסלה את המועמדים המועדפים של ראש הממשלה ושל שר המשפטים, עו"ד זהר ועו"ד טורבוביץ' ורק לאחר שהם ומועמדים נוספים נפסלו על ידי הוועדה, התאפשר מינויו המפתיע של מזוז.

באותם ימים ממש התנהלה חקירה מקיפה נגד ראש הממשלה דאז, שרון, בענייני האי היווני ובחשד לשחיתויות נוספות. שרון עצמו נוטרל מכל קשר למינויו של היועץ (בטענה שהיועץ שייבחר צריך יהיה להחליט אם להעמיד את שרון לדין) ושר המשפטים דאז, טומי לפיד, שהיה חסר ניסיון מיניסטריאלי, נכנע להכתבות של הוועדה הציבורית. כך בא לעולם מינויו של מזוז. רק הצטברות הנסיבות המיוחדות ההן אפשרו את המינוי הזה.

ההכרעה הראשונה, החשובה, של מני מזוז בתפקידו הייתה אכן בעניינו של ראש הממשלה אריאל שרון. הכרעה זו הטילה את אורה או את צלה הכבד, הכל על פי המתבונן, על כהונתו בת שש השנים של מזוז, שהסתיימה השבוע.

בשנה שקדמה למינויו, התנהלו במשטרה ובפרקליטות חקירות קדחתניות נגד ראש הממשלה שרון ובניו בקשר לחשדות לפרשיות שחיתות רבות. פרקליטת המדינה, דאז, עדנה ארבל, הייתה נחרצת בדעתה שיש מקום להעמיד לדין את שרון ובניו.

אך אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי שקדם למזוז, לא קיבל בעת ההיא את עמדתה והשאיר את התיק כתפוח אדמה לוהט על שולחנו של היועץ החדש. לכל היה ברור שזה מבחנו המזוקק, הטהור, של מזוז, ושעמידתו בו או כישלונו יקבעו את אופיה וטיבה של תקופת כהונתו כולה.

מזוז, שהגיע לתפקידו כיועץ המשפטי מהתחום המנהלי במשרד המשפטים, וללא ניסיון מוכח בתחום הפלילי, החליט בתוך זמן קצר, לאחר שלמד את התיקים שקשורים לפרשיות שרון, לסגור אותם, ואף הרחיק לכת ועשה זאת בשידור חי.

ההחלטה לסגור את התיקים הייתה, ככל הנראה, החלטה נכונה בהתבסס על התשתית הראייתית שנאספה בתיקים אלה. ככל הנראה, לא

היה בה כדי לבסס כתב אישום והרשעה. ואולם הנימוקים שנתן מזוז לציבור היו קטסטרופליים, אם לא קצת ילדותיים, והוא זכה לקיתונות של ביקורת ציבורית מכל קצוות הקשת, בעיקר מהברנז'ה המשפטית, אותה אליטה משפטית ותרבותית שיש לה השפעה מדהימה על הציבור הישראלי ושהיא קבוצת ההתייחסות הראשונה בחשיבותה של כל יועץ משפטי לממשלה.

קבוצה זו הציגה אותו כהססן, כפחדן, כבלתי מבין וכבלתי ראוי לשמש בתפקידו הרם. הייתה זו כנראה תקופה מכוננת בחייו המקצועיים של מזוז. ההשפלות שספג בפרשה הן שהאירו את המשך דרכו, או אולי העיבו על אותה דרך. אין ספק שמאותה נקודה, בכל מה שקשור למלחמתו בשחיתות הציבורית - שהיא סוחפת הרייטינג הגבוהה ביותר בפעולותיו של היועץ - הצליח מזוז מאוד, מעבר למה שנדרש ורצוי. הצלחתו היא שהחזירה אותו במידה רבה, אם כי לא מלאה, לחיקה החמים של האליטה שהרחיקה אותו ממנה בראשית דרכו.

יעקב שמשון שפירא, לימים שר המשפטים וקודם לכן היועץ המשפטי הראשון לממשלה, זה שיצר את התפקיד, אמר פעמים רבות כי התכונה הדומיננטית, החשובה והנעלה ביותר שצריך להתברך בה יועץ משפטי היא "שכל ישר", לאו דווקא ידע משפטי מופלג, לאו דווקא מנהיגות, לא דווקא תכונות מוסריות נעלות. פשוט שכל ישר: ראייה רחבה של האינטרס הציבורי שעליו מופקד היועץ המשפטי ושאותו הוא צריך להכיל, ולאו דווקא דרך הפריזמה המשפטית הצרה. השכל הישר הוא מקיף, כוללני ומכיל הרבה יותר מאשר הראייה המשפטית, שלעתים צרה כעיני הסינים.

 
מזוז ראה את העולם ואת האינטרס הציבורי שעליו הופקד בעיקר דרך עיניים משפטיות צרות, ובכך אין די. הוא זכה לשבחי התקשורת ולשיא תהילתו על מלחמתו בשחיתות השלטונית, כביכול, של ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, אך ספק אם לנגד עיניו עמדו שיקולים נוספים, חיוניים לא פחות מעניין המלחמה בשחיתות הציבורית - שיקולים כמו יציבות שלטונית, שמירת הדמוקרטיה ואפשרות המשילות, שהם ערכים חשובים לא פחות מהמלחמה בשחיתות.

מזוז הוא היועץ המשפטי הראשון שהביא לחילופי שלטון במדינת ישראל לא בהליך דמוקרטי. החלטתו לנקוט הליך של "חקירה מוקדמת" בפרשת טלנסקי טמנה בחובה ידיעה ברורה שקיום ההליך יביא לסיום כהונתו של אולמרט, וזאת עוד טרם שהוגש נגדו כתב אישום ובוודאי טרם שהורשע.

זו לא הייתה ודאי כוונתו של מזוז מלכתחילה, הוא לא נהג בתכסיסנות כדי להדיח את אולמרט, אלא האמין בוודאי בעת ההיא שהעדות המוקדמת של מר טלנסקי חיונית. מה שבדיעבד התברר כמעט כמהלך סרק שהתוצאה היחידה שלו היא סיום כהונתו של מר אולמרט - שנבחר באורח דמוקרטי-באמצעים לא דמוקרטיים.

השכל הישר היה צריך להנחות את מזוז ולפקוח את עיניו שזו תהיה התוצאה של נקיטת ההליך, ואם
כך הם פני הדברים, היה עליו לאזן בין האינטרסים ולהחליט מה גובר על מה. שבירת ההליך הדמוקרטי, או הליך משפטי שאפשר היה לחיות גם בלעדיו, כפי שהסתבר בדיעבד וכפי שניתן היה להעריך מראש. כל המריעים בכיכרות למהלכיו של מזוז בעניין אולמרט טוב שיבינו, שיפנימו גם את התוצאה שנבעה מהחלטתו, ושעיוותה את רצון העם ושברה את התהליך הדמוקרטי.

גם פרשת הנשיקה של שר המשפטים רמון לא תיכנס להיכל התהילה של מזוז. יועץ משפטי אחר היה גורם לשר רמון להתנצל ציבורית, להבהיר את עצמו ולסגור עניין. מזוז הפך את פרשת רמון לספינת דגל בנושא המלחמה בשחיתות והצליח להעצים עכבר להר. את מבחן השכל הישר פרשת רמון אינה עוברת.

לאחר פרשת רמון, כשנתגלו האזנות הסתר הלא-חוקיות שהעידו על פגם בהתנהלות הפרקליטות והמשטרה, ביקשה הממשלה למנות ועדת חקירה בראשות שופט, שתחקור את נושא האזנות הסתר בכלל, ואת האזנות הסתר בפרשת רמון בפרט. מזוז, שבאותה העת נתפס כבר כוכבא של המאבק בזוהמה השלטונית, אסר על הממשלה למנות ועדת חקירה כזו בטענה שאין לה סמכות משפטית לעשות כן (בין השאר, הייתה הוועדה אמורה לחקור את התנהלותו שלו).

לאיסור של מזוז לא היה שום בסיס משפטי, שכן, אין ממשלה בעולם הדמוקרטי שאיננה רשאית לחקור גוף מהגופים הכפופים לה, וכידוע גם המשטרה וגם הפרקליטות כפופים למרותה של הממשלה. אך השרים, חברי הממשלה באותה העת, שעל ראשיהם של אחדים מהם ריחפו חשדות שונים-נכנעה לגחמתו של מזוז. זו נקודת שפל בחייה של הממשלה, אך גם ברזומה של היועץ המשפטי.

גם בפרשת הנשיא קצב הייתה התנהלותו של מזוז תמוהה. בתחילתה הוא פיזר אמירות שהעלו את רף הציפיות כי מדובר הוא בסקנדל מיני שטרם נראה כמותו, וסופו, שבא לידי ביטוי בעסקת הטיעון, דומה היה יותר לקול תרועה דקה של כתב אישום מגוחך, לפחות מול הציפיות שנטע מזוז.
 

נדיר שבית המשפט העליון מתערב בשיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה אם להעמיד לדין אדם. אפשר למנות על פחות מאצבעות יד אחת את המקרים שבהם בית המשפט העליון הפך את החלטתו של היועץ בעניינים אלה. מי שקורא את פסק דינו של בית המשפט העליון בעתירה שהוגשה בעניין עסקת הטיעון של הנשיא קצב ואת הביקורת הנוקבת כלפי מזוז, יכול להסיק שרק רחמיו של בית המשפט העליון מנעו ממנו להתערב בשיקול הדעת של מזוז ולבטל את החלטתו בקשר לעסקת הטיעון.

נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש עשתה צעד אחד קדימה וקבעה בדעת מיעוט שיש מקום להתערב בשיקול הדעת של מזוז בעניין עסקת הטיעון ויש לבטל אותה. זו אמירה נדירה מאוד של נשיא של בית המשפט העליון בהתייחסותו ליועץ המשפטי לממשלה.

תפקיד היועץ המשפטי לממשלה במדינה הוא שונה, חריג ויוצא דופן מזה הקיים בכל מערכת ממשל דמוקרטית אחרת. פטנט ישראלי ממש. נסיבות היסטוריות חד-פעמיות שהתרחשו בשנה הראשונה לכינונה של המדינה אפשרו את יצירת התפקיד הזה בבחינת יש מאין. ומשום שבעצם לא היה בנמצא דגם שלטוני לחקות אותו, הרי שכל אחד מבין אלה שנשאו במשרה הוסיף לה נדבך ונופך משלו.

בכהונתו של מזוז היו גם לא מעט נקודות אור. תכונותיו האישיות בהחלט ראויות להערכה, ונראה שהוא הצנוע ביותר מכל היועצים המשפטיים לממשלה שכיהנו עד כה. לא נראה שבמהלך כהונתו הוא פזל לעבר התפקיד הבא שימלא, והרושם הכללי היה שאוזנו כרויה ולבו פתוח לחלשים ולנדכאים בחברה.

לזכותו נזקפות גם עמדתו בשאלת הזוגות החד-מיניים והפתיחות שגילה בעניין זה, והתייצבותו לימין החיילים שלחמו בג'נין בהליכים המשפטיים שנקטו נגד יוצר הסרט "ג'נין ג'נין", מוחמד בכרי. אי אפשר גם ליטול ממנו את הצלחותיו בהרשעתם של השרים בניזרי והירשזון.

הוא לא הרכין ראש, לא התחנף ולא קרץ, נראה היה שפיו ולבו שווים. אין ספק שיש בו, במזוז, איכויות רבות. השאלה רק אם אלו האיכויות שנדרשות לנושא משרת היועץ המשפטי לממשלה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...