אחרי 20 שנה: מבט על סוף משטר האפרטהייד
נשיא דרום אפריקה לשעבר דה קלרק נזכר באירועים שליוו את הכרזתו על סיום המשטר הגזעני, ויש לו גם דאגות מהמצב כיום. ראיון
20 שנה מאוחר יותר יושב דה קלרק, היום בן ,73 במשרד בביתו שבקייפ טאון. הוא עדיין נראה כמו מנהל בית ספר, עם הדיבור המחושב, כפי שהעולם הכיר אותו כשמילא תפקיד מכריע בפירוק האפרטהייד. אך חתן פרס נובל לשלום לשנת 1993 עדיין זוכר איזה אומץ נדרש, איזה הימור נדרש כדי לנהל משא ומתן עם הקונגרס הלאומי האפריקאי של אותם ימים, "הסוציאליסטי בבסיסו" לדבריו, כדי לסיים את שלטון המיעוט הלבן.
קצת אחרי השעה ,16:00 בתאריך שקבע דה קלרק, יצא מנדלה, אז בן ,71 לחופשי, כשהוא אוחז את ידה של רעייתו ויני. האסיר המפורסם לא הצליח לשכנע את הנשיא לדחות את השחרור, אבל הצליח לשכנע אותו להרשות לו להשתחרר ישירות מכלא "ויקטור פרסטר" סמוך לקייפ טאון.
מנדלה הניף את אגרופו - תנועת ההצדעה של הקונגרס הלאומי האפריקאי - וברגע אחד הפך מסמל הדיכוי לסמל העולמי של אומץ וחופש, מעמד שהוא שומר עליו עד עצם היום הזה.
אבל ההיסטוריה זוכרת: שחרורו של מנדלה לא סימן את סוף האפרטהייד. למעשה, המדינה המנודה, שנשלטה על ידי מיעוט לבן, ניצבה בפני הפרק המסוכן ביותר בתולדותיה מאז שהונהגה בה ההפרדה הגזעית בשנת .1948
ארבע שעות אחרי שיצא מבית הסוהר, הגיע מנדלה לקייפ טאון כדי לנאום בפני אלפי בני אדם שהתקבצו מול בניין העירייה. עוד לפני נאומו התעמת הקהל חסר הסבלנות עם השוטרים ונורו יריות. מנדלה לא הביא איתו להמונים מסר של פיוס. "הגורמים שהפכו את המאבק המזוין להכרחי עדיין קיימים", אמר לקהל המריע.
מנדלה קרא לקהילה הבינלאומית להמשיך בעיצומים. "כבר שנים שאני דוגל ברעיון של חברה דמוקרטית וחופשית, שבה כל בני האדם חיים יחד בהרמוניה ונהנים משוויון הזדמנויות. אני מקווה שאזכה לראות את התגשמות החזון הזה. אך אם צריך, זהו אידיאל שאני מוכן למות למענו", צעק.
במבט לאחור, ברור שמנדלה נשא נאום לוחמני במטרה לתפוס לעצמו עמדה במשא ומתן וכדי לשכנע את הרוב השחור שהוא לא סגר איזו עסקה סודית עם השלטונות. דה קלרק, הנשיא הלבן האחרון בדרום אפריקה,
"נעתקה נשימתם של לא מעט צירים", אומר דה קלרק, "אבל לא בגלל הדיווח על שחרורו של מנדלה. מה שהיה יותר קשה לעכל הייתה ההודעה שלי שלא רק שאני מסיר את החרם מהקונגרס הלאומי האפריקאי, אלא שהחרם מוסר גם מהמפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקאית ומכל הארגונים המסונפים לה, שכללו גם את הזרוע הצבאית של הקונגרס הלאומי האפריקאי, 'אומקונטו ווה סיזווה', מספסלי מפלגת הימין הקיצוני הופנו לעברי קריאות מחאה ושריקות בוז".
דה קלרק מדבר לאט ובבהירות - אך ללא ברק. הוא עורך דין שמגיע ממסורת קלוויניסטית נוקשה, שגורסת שהפגנת רגשות היא סימן לחולשה. יש לו הרגל משונה אחד: לעיסת מסטיק ללא הפסקה. הוא גר בבית המודרני שלו זה שנה וחצי, אחרי שעבר מחוותו לקייפ טאון, עם אשתו השנייה אליטה. מהגינה שלו, הוא מקפיד לציין, רואים את רובן איילנד, שם בילה מנדלה 18 שנים בכלא. דה קלרק מזכיר זאת כעובדה, אך לא מגלה כיצד זה משפיע עליו, אם בכלל.
שינוי רדיקלי דורש עצבים חזקים. דה קלרק, בנו של שר בקבינט מהמפלגה הלאומית ואחיין של ראש ממשלה, הפך לנשיא בספטמבר .1989 הוא גדל לצד הפחד הגדול של האפריקנרים, שחששו שאחרי 400 שנה בקצה היבשת, ואחרי מאבק נגד השלטון הבריטי הקולוניאלי, ייזרקו לים על ידי הרוב השחור.
הפחד הזה עיצב את המדיניות שבנתה את האומה הזאת - טרנספר של אוכלוסיות שמטרתה ליצור הפרדה גזעית ולשלול את האזרחות מהשחורים. המדיניות הזאת הובילה להגבלת תנועה של השחורים מעבר למה שנחוץ לכלכלה, וליצירת חופים, אוטובוסים, בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות ובתי שימוש נפרדים לשחורים, ללבנים, לצבעוניים ולהודים.
לדברי דה קלרק, לא היה לו עם מי להתייעץ כשניסח את נאום 2 בפברואר שלו. "קודמי בתפקיד, פיטר וו. בותה, הקיף עצמו בקבוצה שלמה של אנשים, אבל אני לא אהבתי את זה. העדפתי שהחלטות יצמחו מתוך דיונים בקבינט. כך יכולנו להגיע לבעלות משותפת על המדיניות שלנו".
הוא טוען שהסגנון הזה היה פריצת דרך בהתנהלות המפלגה הלאומית, אבל הוא עדיין מתחמק מגינוי חד משמעי של האפרטהייד ומעדיף לדבר על מערכת שהת־ פוררה בתהליך הדרגתי. גם כיום, הוא מוכן רק להודות שהסנקציות הבינלאומיות נגד דרום אפריקה "דרשו מאיתנו להיות דרוכים".
בשנת 1959 חילקה ממשלתו של הנדריק פרוורד את השחורים בדרום אפריקה לשמונה קבוצות אתניות והקצתה להן "מדינות חסות" - מדינות בתוך המדינה. המהלך היה אבן פינה בחלום של הלאומנים האפריקנרים להקים רפובליקה, אך הוא הוביל לבידוד בינלאומי. דה קלרק תמך ברעיון, "אך הפרויקט נכשל בסופו של דבר כי הלבנים רצו לשמור לעצמם יותר מדי שטחים".
לדבריו, בתקופה שנכנס לקבינט החל תהליך, לא ביוזמתו, של "תנועה לעבר רפורמות. הרעיון היה להפוך את הפיתוח הנפרד ליותר נסבל, בלי להפסיק להאמין בצדקתו. אולם עד תחילת שנות השמונים הגענו לרחוב חד סטרי, שבו המיעוט ממשיך להחזיק בשלטון בעת של־ שחורים מחוץ למדינות החסות אין זכויות פוליטיות משמעותיות. הפכנו לחביתה שכבר אי אפשר להוציא מהמחבת ולהכין אותה מחדש".
בשנת 1986 זנחה המפלגה הלאומית את רעיון הפיתוח הנפרד. "אימצנו את הרעיון של דרום אפריקה מאוחדת עם זכויות פוליטיות שוות לכל, אבל עם הגנה מאוד אפקטיבית על המיעוטים. בשלב זה קודמי בתפקיד איבד עניין. כשנכנסתי לתפקידי כנשיא, המשימה שלי הייתה לבצע את מה שבשלב זה כבר היה חזון ברור למדי, אבל היינו צריכים לגייס תמיכה רחבה, להיכנס למשא ומתן".
דה קלרק נכנס למצב פעולה מהר מאוד. באוקטובר ,1989 אחרי שהחליף את בותה, הוא שחרר את המורה הרוחני הפוליטי של מנדלה, וולטר סיסולו, ועוד שבעה אסירים ותיקים ברובן איילנד. "כשפגשתי לראשונה את מנדלה לא דיברנו על מהות, פשוט ניסינו להכיר זה את זה", מספר דה קלרק. "הוא הקדיש זמן רב כדי לספר כמה הוא מעריץ את הגנרלים הבורים ואת התחכום שלהם במלחמת הבורים. לא שוחחנו על הבעיות הבסיסיות או על הפילוסופיות המדיניות שלנו.
"מאוחר יותר התברר לשנינו שיש פה פער גדול. מבחינה כלכלית, הקונגרס הלאומי האפריקאי היה סוציאליסטי בבסיסו. השפעת המפלגה הקומוניסטית חלחלה והם רצו הלאמה. הם גם רצו ליצור ממשלה לא נבחרת של איחוד לאומי שתארגן את הבחירות, אבל אנחנו התעקשנו להמשיך למשול עד שתגובש חוקה חדשה ותקבל את אישור הפרלמנט".
המשא ומתן של דה קלרק הצליח, וכנראה הציל את דרום אפריקה מוואקום שלטוני פוסט קולוניאליסטי, שהיה מנת חלקן של מדינות רבות ביבשת. הוא גם הצליח לבצר את זכויות המיעוט בחוקה והעלה את המדינה על מסלול קפיטליסטי.
"הממשלה שנכנסה לתפקידה לאחר הבחירות של אפריל 1994 הייתה זקוקה לתקציב. הכין אותו שר האוצר שלנו, דרק קיז, והוא שכנע אותם שצריך להישאר נאמנים לעקרונות השוק החופשי, שהונהג בדרום אפריקה עשרות שנים. הקונגרס הלאומי האפריקאי דבק בעקרונות האלה, וזהו אחד הדברים החיוביים בכל השינוי".
דה קלרק, שפרש בשנת 1997 לאחר שכיהן כסגן נשיא, מאמין שדרום אפריקה בשלה לניעור פוליטי, אולי כבר בבחירות בשנה הבאה. "לא יכולה להתקיים דמוקרטיה בריאה ודינמית כשמפלגה אחת זוכה בשני שליש מהקולות. אנו זקוקים להיערכות פוליטית מחודשת. אני משוכנע שיהיו פילוגים נוספים בקונגרס הלאומי האפריקאי, כיוון שאי אפשר להחזיק ביחד סוציאליסטים קיצוניים עם מפלגות אחרות שמאמינות בעקרונות השוק החופשי.
"הבחירות בשנת 2011 יעניקו לכולנו הזדמנות לטיפול בהלם. אני מקווה שהאנשים בבחירות האלה ישתמשו בזכות ההצבעה שלהם פחות ברגש ויותר בהיגיון, כדי להביע באופן חד מש־ מעי את החששות שלהם בעקבות הכישלון של הממשלה הנוכחית לספק שירותים לאזרח".
דה קלרק עומד בראש מוסד בקייפ טאון, שמטרתו הרשמית להגן על החוקה, אך בפועל מתמקד בהגנה על זכויות המיעוט - האוכלוסייה האפריקנרית והאוכלוסייה ה"צבעונית" דוברת הבורית. "הקונגרס הלאומי הולך אחורה ומחלק שוב את הארץ לפי גזעים ומעמדות. אנו רואים גישה, לפיה בנושאים מסוימים התושבים בני כל הצבעים הם שחורים, ובתחומים אחרים לשחורים יש זכויות יתר - כמו למשל בהעדפה מתקנת - בהשוואה לצבעוניים או ההודים הדרום אפריקאים. אין ספק שמורשת הפיוס של מנדלה זקוקה לפעולת החייאה".
דה קלרק אומר שיש לבנים שעדיין מאשימים אותו במכירת המדינה. לשאלה מה היה קורה אלמלא היה נושא את הנאום ההוא, יש תשובה מוכנה. "לא ניתן לערוך השוואה בין מה שהיה טוב בדרום אפריקה הישנה לבין מה שרע כיום. אילו לא היינו מבצעים את השינוי, דרום אפריקה הייתה מבודדת לחלוטין. רוב האזרחים היו רוצים להפיל את הממשלה, והכלכלה הייתה על הפנים. לא היינו מצליחים לייצא אפילו ארגז יין אחד ואף שדה תעופה לא היה מתיר למטוסים דרום אפריקאיים לנחות. בתוך המדינה פנימה היינו מגיעים למקבילה של מלחמת אזרחים."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם