נא להכיר: אלינור ג'וזף, לוחמת ערבייה בצה"ל
היא מורעלת על הצבא, שרה את ההמנון, מתרגשת לראות את הדגל מונף וגאה להיות ערבייה. "אם אצליח להיות רמטכ"ל – למה לא?"
"משפט שמחזק אותי", אמרה השבוע, כשנשאלה איך היא מתחברת לדברים שכתב אהוד מנור. "כל פעם שקשה לי, אני קוראת אותו. כי נולדתי פה. האנשים שאני אוהבת חיים פה. ההורים שלי, החברים שלי. זאת מדינה יהודית? נכון. אבל זאת גם הארץ שלי. אני לא מדמיינת את עצמי גרה בשום מקום אחר. אני חושבת שכל אדם צריך להתגייס. אתה חי פה, גר פה? לך תגן על המדינה שלך. אז מה אם אני ערבייה?".
לפני כמה שבועות, בצעד חריג, התיר צה"ל לרב"ט אלינור ג'וזף להוריד את המדים בדרך מהבסיס הביתה ולעלות על אזרחי. ג'וזף גרה בלב שכונה ערבית, צמודה לוואדי ניסנס בחיפה. בבקשה שהפנתה למש"קית הת"ש כתבה: "המבטים שהשכנים הערבים שלי מפנים אליי כל פעם שאני מופיעה עם המדים, לא נוחים לי". היא גם ציינה: "אני מרגישה מוזר". המילה "פחד" לא נאמרה מפורשות.
רב"ט אלינור היא בחורה שמתנסחת בזהירות. היא לא מביעה דעה פוליטית, וכל ניסיון לגלות משהו על העמדות שלה נהדף בביטול. צה"ל, על כל פנים, בדק ונעתר. "אני היחידה שחוזרת על מדים לשכונה הזאת", אמרה השבוע. "וזאת שכונה של ערבים. אז אני מרגישה שכולם מסתכלים עליי. סוג כזה של מבט. אין לי איך לתאר אותו. הלם, שוק. כאילו עשיתי משו לא בסדר.
"זה לא שזורקים עליי אבנים. אני גם לא מתגרה בהם, אז אין להם סיבה לזרוק עליי אבנים. אבל נועצים בי מבטים. עומדים ומסתכלים. אני גאה במדים שלי. לקח לי הרבה זמן להשיג אותם. אני לא פוחדת. פחדתי רק פעם אחת. חזרתי בלילה מהצבא, וחשבתי איך אני מסתובבת, חיילת, על מדים, בתוך שכונה של ערבים, כשיש את כל האירועים של חטיפות חיילים. זה מסוכן".
יש כאלה שיגידו שאת בוגדת.
"כל אחד שיחשוב מה שהוא רוצה".
היא נולדה בגוש חלב (ג'ש). משפחה ערבית-נוצרית. היום, כשהיא מציגה את עצמה, היא אומרת שהיא "ערבייה, נוצרייה, ישראלית". בסדר הזה. אבא שלה היה לוחם בצנחנים, שירת בקבע ואחר כך גם במילואים. היום הוא מטפל באמה, חולה כרונית. יש לה עוד אחות, גדולה ממנה בשנה. משפחה "ערבית מודרנית", היא מעידה על הבית שבו גדלה. למדה בבתי ספר ערביים, והחברים שלה, עד שהתגייסה, היו כמעט כולם ערבים.
בגלל זה היא מתגעגעת, כשהיא בבסיס, "לדבר ולשמוע קצת שירים בערבית". יש לה מבטא כבד, אז תמיד שואלים אותה מאיפה עלתה לארץ. "אני זוכרת שעליתי לאוטובוס שלקח אותנו לטירונות", אמרה השבוע. "אמרו לי: 'מה, באת מדרום אמריקה?'. אמרתי: 'לא'. אמרו: 'אה, עולה חדשה?'. אמרתי:
בבית ספר למדה אמנם אזרחות והיסטוריה, אבל לא שום דבר על צה"ל. אחר כך, כשכבר התגייסה, ביקשו ממנה "להסתדר בשלשות", והיא ניגשה למפקדת ושאלה: "מה זה". המינוח היה לה זר.
"הדילמה של ערביי ארץ ישראל תמיד קיימת", היא עונה משפט מנומס על מה שראתה ופגשה לפני שהתגייסה. נושא של נאמנויות ואולי חוסר שוויון. היא התנדבה שנים בבית החולים רמב"ם ואפילו עבדה ברשת קפה גדולה, אבל, היא אומרת, "מעולם לא ניהלתי שיחות על הסכסוך היהודי-ערבי". כל פעם כשמתחילה שיחה כזאת, אמרה, "אני מתקפלת".
את שרה את ההמנון? "נפש יהודי הומייה"?
"כן. לימדו אותי את זה בטירונות. קודם לא ידעתי. לא הכרתי בכלל. אבל חברות לימדו אותי את המילים של ההמנון, לטקס ההשבעה, כשהתגייסתי".
היה לך קשה?
"תמיד יהיה קשה להגיד: 'נפש יהודי הומייה', כי אני לא יהודייה. אבל אני נמצאת בתוך צבא של יהודים. זאת התקווה שלהם, אני לא אדרוש מהם לשנות את זה רק בגלל שאני נמצאת ואני ערבייה".
ואת יום העצמאות, את חוגגת?
"לא. בשבילי זה יום רגיל. אני לא יוצאת לבלות. אבל אני גם לא יושבת ובוכה. אין לי על מה לבכות".
המפגש הראשון שלה עם הצבא היה עם חבר של אביה. קצין שבקיא בנושא בני המיעוטים בצה"ל. לפני כן לא הכירה חיילות או חיילים. בסביבה שבה היא גרה אין כאלה. לא ידעה על תפקידים או מה האפשרויות שלה, אם תתגייס. לאורח שבא אליהם הביתה ועשה לה סקירה קצרה אמרה: "אני רוצה להיות לוחמת. חובשת ולוחמת. אם אני מתנדבת - אז זה עד הסוף".
היא התגייסה בחודש אפריל האחרון, גיוס כללי למתנדבים. כשאמרה בלשכת הגיוס שהיא רוצה להיות לוחמת, צחקו עליה. אמרו לה ש"לא תשרוד" וגם שהיא "לא מתאימה". "עדינה מדי". ואז, היא מספרת, נתנו לה מדים של בנות. נעליים חצאיות. "בכיתי, בגלל שחלמתי על נעליים גבוהות של לוחמים. נעמדתי בלשכת גיוס ואמרתי: 'אבל אני לוחמת, אני לוחמת'. רעדתי מבכי. הג'וק הזה כבר נכנס לי לראש. אמרתי: 'קחו אותי לכלא, או שתעשו אותי לוחמת. אמצע אין'".
ההבטחה הייתה שאם תסיים בהצטיינות טירונות רגילה, תוכל להמשיך אחר כך לקורס חובשים. בהמשך, אם תסיים גם את הקורס הזה בהצטיינות, תוכל, אולי, להגיע לגיבוש לבנות שרוצות להיות לוחמות. רב"ט אלינור ג'וזף עמדה בכל המשימות, ואז הוצבה, כחובשת, במוצב עם חיילי משטרה צבאית.
"היינו באזור קלקיליה", היא אומרת. "כל פעם שלא הסתדרו עם התושבים והיה צריך תרגום, קראו לי. אבל אף אחד שם לא הבין שאני ערבייה. היו בטוחים שלמדתי ערבית בבית ספר".
איך הגיבו החברים שלך מהשכונה כשהתגייסת?
"הרבה ניתקו מגע בגלל שהתגייסתי. אמרו לי: 'אם את מתגייסת, אנחנו לא נדבר איתך יותר בחיים'. ככה , קלי קלות. ואלה אנשים שחשבתי שהם החברים הכי טובים שלי. וזהו. נעלמו. אני מסוג האנשים שיש להם יותר מדי גאווה. לקחתי את זה ללב, אבל לא הראיתי. אני יכולה להגיד שאיבדתי ככה הרבה חברים".
תארי לי את הפעם הראשונה שחזרת הביתה מהבסיס.
"הרגשתי לא נוח לחזור עם המדים והתיק. ביקשתי מההורים שלי שיבואו לקחת אותי".
בסופו של דבר, הגיע הזימון לגיבוש. רב"ט אלינור נקראה לבקו"ם. שם הסבירו לה שתצטרך לחתום על שנת שירות נוספת, אם תתקבל להיות לוחמת. בנוסף, אמרו לה, תצטרך לעשות טירונות מחדש. הפעם טירונות קרבית. "את באמת רוצה לוותר על עוד שנה מחייך?", שאלה אותה הקצינה בבקו"ם. ג'וזף התעקשה. "אני רוצה להיות לוחמת", היא משחזרת את מה שאמרה לקצינה. "אני יכולה לתרום יותר. מכל הבחינות".
"את יודעת", אמרה לקצינה, "לפעמים אני נוסעת ברכבת, בדרך הביתה, ואז אני שומעת שיחות של לוחמים. בנים. אני שומעת אותם מספרים: 'היינו בשטח', 'היינו בפעילות'". "אני מקנאה", אמרה לקצינה. "זה נותן לי חשק. גם אני רוצה להרגיש לוחמת, לחוות את כל החוויות האלה. לאכול מאותה צלחת, אותה מנת קרב, לרוץ יחד, להסתער יחד. שם אין ערבים ויהודים, שם יש חברים אמיתיים". אחר כך לקחה את הטפסים וכתבה עליהם: "לוחמת", "לוחמת", "לוחמת". שלוש פעמים.
את הגיבוש עברה בהצלחה. "הרגליים שלי רצו לבד", היא אומרת. כל משימה סיימה במקומות הראשונים. בחודש נובמבר האחרון גויסה לקרקל. "ידעתי שיש שם בנות שעושות פעילות מבצעית", היא אומרת. "ידעתי שיש שם גם בנים".
וזה לא בעייתי?
"לא. בגלל שיש לי חינוך מהבית. גם כשאני בסביבה של בנים, אני יודעת מה הגבולות שלי. זה אחד הדברים שרואים בו מאיפה באתי. למשל, אני לא מקללת. אני יודעת שיש מלא בנות יהודיות שלא מקללות, אבל אצל היהודיות, אם מישהי מקללת, זה נורמלי. אצלנו לא. מאז שהייתי קטנה ההורים שלי אמרו לי שהם בוטחים בי בנוגע לבנים. זה החינוך של הערבים. אפשר להגיד גם שבדברים הקטנים האלה מרגישים שאני ערבייה".
המסלול של לוחמי הקרקל כולל הכשרה בת חצי שנה, טירונות ואימון. עיקר הפעילות של הלוחמים והלוחמות אחר כך היא בביטחון שוטף בגבול מצרים, למניעת חדירות והברחות. הכשרת הבנים והבנות זהה. רב"ט ג'וזף מקווה שהעובדה שהיא שולטת בערבית תסייע לה שם.
כבר עכשיו, בטירונות, היא מכריזה על עצמה "מורעלת". היא מצוידת בכל סמלי הקרקל. כיסוי לדסקית, כיסוי לשעון, דגלים. ההורים שלה מגיעים לכל טקס מחיפה. אבא גאה ואמא המומה, היא אומרת. גם הבנות שאיתה בגדוד הבטיחו לבוא אליה הביתה, לבקר.
"בגלל שהן סקרניות", אמרה , "לראות איך גדלתי". היא אמרה להן מיד שהיא ערבייה, ומאז לא מפסיקים לשאול אותה שאלות. "'למה את פה?', זאת השאלה שחוזרת, כאילו יכולתי לבחור בחיים אחרים".
מה את אומרת?
"שזאת המדינה שלי, שאילו הייתה לי בעיה עם זה, לא הייתי נכנסת לתוך המערכת הזאת. לא הייתי מכניסה את עצמי למשהו שגדול ממני, מבחירה".
בעוד כמה שבועות תהיה לגדוד שלה השבעה. בהשבעה הזאת, בין השאר, יושר ההמנון הלאומי, "התקווה", וגם יניפו את הדגל. איך היא מרגישה כשדגל ישראל מונף, שאלתי אותה השבוע. "אני מתרגשת", אמרה . "כשהדגל מתנופף ברוח, הלב שלי דופק חזק. ותמיד, תמיד בהשבעות יש רוח".
אחרי הטירונות והאימון המתקדם, היא מקווה לצאת לקורס מ"כים. בהמשך, היא מקווה, ייתנו לה גם לצאת לקורס קצינות. "בגלל שאני רוצה קריירה צבאית", היא אומרת. "החלטתי כבר. אם אצליח להיות רמטכ"ל, למה לא?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם