שידורי המהפכה
האם הערוץ הראשון בדרך לשקוע כמו הטיטאניק, או שמדובר ברגעים החשוכים שלפני הזריחה שצפויה אחרי שהרפורמה תאושר. דיווח ישיר מאזור הקרבות
המסך של רוממה היה עכור, עייף, אפור. ראש הממשלה, קצת לפני יום הולדתו ה-60, נראה שם קשיש בעשר שנים מכפי גילו. לרגע נבהלתי מהזיקנה שקפצה עליו. כשעברתי לערוץ 2, נחה דעתי. נתניהו חזר להיות רענן וטרי. שבעה חודשים אחרי כך, אני פוגש את יעקב לוי, יו"ר ועד טכנאי הטלוויזיה, במזנון של בניין הטלוויזיה ברוממה, בקומה מינוס 1. לוי מסביר לי את פשר ה"זיקנה" ההיא: "איך אתה רוצה שהמסך של ערוץ 1 ייראה טוב אם כל הציוד הוא משנות השבעים - הכל צריך לזרוק-מצלמות, שולחנות עריכה, ניתוב, VTR, מערכות סאונד, קונסולות, מיקרופונים-ולקנות חדש. אנחנו בכלל לא משדרים דיגיטל כמו בערוץ 2 ו-10, אלא אנלוגי. כל השידור עובר כל מיני ממירים ודחיסות, וזה נראה כמו מכבסה".
מכבסה או לא, עבור בני ה-40 ומעלה, ערוץ 1 ורשות השידור בכלל הם הבסיס והעוגן הבידורי-תרבותי שעליו גדלו מאז נפתחו שידורי הטלוויזיה הישראלית באותו מצעד צה"ל במאי 1968, אותו שידר יורם רונן ז"ל. אבל מדורת השבט הגדולה הזאת, שהמליכה את ברוני התרבות של הארץ, כבתה די מזמן, למרות שהגחלים ממשיכות ללחוש ולהפיץ חום. שלוחת הרדיו של הרשות, "קול ישראל", מצליחה לשמור על רלוונטיות ועל אחוזי האזנה טובים גם כשהיא מתחרה בגל"צ הצעירה ובתחנות הרדיו האזוריות, אבל ערוץ הטלוויזיה, שמזוהה עד היום עם המחוג הנוקש בשעון, לא מצליח לתת פייט.
הבניין העצום, המרשים והמאיים בן חמש הקומות בשכונת רוממה שהתחרדה לגמרי, שפעם עיצב את מהותה של ישראל, נשאר מכובד עם ים האנטנות והצלחות שמבליטות אותו על רקע השיכונים סביבו, שברובם בכלל אסור להחזיק מקלט טלוויזיה. בחוץ עדיין עומדים אנשי ביטחון גברתנים שמגוננים על אוצרותיו וסודותיו ההולכים ומתכלים, כאילו יש מי שמבקש לפרוץ את שעריו. פעם, כשהיה ערוץ בלעדי, היה חשש פן אלמוני יפרוץ פנימה, יחדור למתחם אולפני החדשות, ישתלט על דליה מזור, ידחק מכיסאו את חיים יבין ויביים הפיכה צבאית שתחריד את שלום האומה. היום, גם אם דבר כזה יקרה בשמונה בערב, ספק אם מישהו ייבהל. הרייטינג בשעות האלה לא מגיע לחמישה אחוזים.
רשות השידור והערוץ הציבורי בישראל מגיעים בימים האלה לשלב קריטי בחייהם או במותם. סימן שאלה גדול מרחף סביב כמעט 1,900 עובדי הטלוויזיה והרדיו. פעם הם מלכו על הארץ וקבעו פה סדר יום, היום הם מתהלכים בתחושת חוסר אונים, בעיקר נוכח עתידם המקצועי הלא ברור והדימוי הנורא שנוצר להם בציבוריות הישראלית, באשמתם או שלא. מילת המפתח היא הרפורמה. בסופה, בתהליך פרישה של שלוש שנים, ילכו הביתה 700 עובדים (42 אחוז מכוח האדם), עיתונאים וטכנאים-ביחס שווה. מדובר במהלך דרמטי וחסר תקדים במגזר הציבורי: עלות הרפורמה היא כ-900 מיליון שקל, 630 מיליון לפורשים ולפנסיה, היתרה להצטיידות מחדש בחומרה. כן, בקרוב יגלו ברוממה את נפלאות האינטרנט.
בימים האחרונים מתגברים עיצומי הטכנאים על רקע חרב הקיצוצים החדה שמאיימת עליהם, כמו גם השינויים המנהלתיים והארגוניים שעומדים ליפול על ראשם במסגרת הרפורמה המתוכננת. ביום שני השבוע הפסיק ועד הטכנאים את שידורי הערוץ ב-11 בערב, ובמקומם סיפרה השיקופית שבשל עיצומי הטכנאים, לא יתאפשרו שידורי תוכניות הלילה. בקרוב תתקצר מהדורת מבט לרבע שעה בלבד. אולימפיאדת החורף בוונקובר, שזכויות השידור שלה שייכות לרשות, משודרת דווקא בערוצים של צ'רלטון, בגלל רצון
זקן השבט, יעקב אחימאיר, יותר מ-40 שנה ברוממה, מפנה אצבע לעבר האינטליגנציה הישראלית, שעומדת בצד נוכח שקיעת רשות השידור: "יש ציבור רציני שאמור לתת את הטון בתחום התרבות והמחשבה, ואני לא רואה או שומע את הקול שלו למען רשות השידור, וזה מטריד אותי. אני שומע את הקולות של הציבור הזה בכל עניין פוליטי, בכל עוול אמיתי או מדומה שנגרם לצד הפלסטיני וזו זכותו של הציבור הזה להרים קול ולהתלונן ולהביע את דעתו-אבל כאשר מדובר על גורלו של מוסד כל כך חשוב כמו רשות השידור, היחיד והבולט ביותר בהשמעת קולותיהם וקולה של התרבות בישראל-אני שומע רק דממה. לא אכפת להם שהיא תקרוס, שלא יהיה קול המוזיקה, שווה מחשבה או רואים עולם שאני מגיש".
לאחימאיר יש קנה מידה להשוואה. "אני זוכר את כל האהדה וההתגייסות של הברנז'ה למען ערוץ 10. ההתגייסות התל אביבית למען ערוץ מסחרי שתפקידו בחיים להרוויח כסף, והממשלה נחלצה לעזרתו. לכן ראש הממשלה צריך להתערב. אנחנו לא צריכים להתחרות באח הגדול ובהישרדות, אבל תפקידנו הוא לתעד ולדווח על החיים בישראל".
גירעונה של רשות השידור מוערך בכמאה מיליון שקל, וכולם נדרשים לקצץ לקראת המהלך המכריע של הרפורמה. יש כאלה שמדברים על לחץ של הרגע האחרון מצד פקידי האוצר, שמשפיעים מלמעלה על שקלאר. אוסף בלתי נגמר של אינטרסנטים משני הצדדים מנסה לייצר ספינים. כולם מעורבים בסיפור הרפורמה-עיתונאים, טכנאים, שקלאר, ההסתדרות, פקידי האוצר, השר הממונה על הרשות יולי אדלשטיין (שהתפטר לאחר ירידת הכתבה לדפוס) , מליאת הרשות, הוועד המנהל, היור שלא מונה מאז הליכתו של משה גביש לפני שמונה חודשים ועוד. יעקב אחימאיר, אולי הוותיק שבעיתונאים שם, קרא בשבוע שעבר לראש הממשלה להתערב, ודימה את הרשות לטיטאניק רגע לפני שפגעה בקרחון.
הדימוי של עובדי הרשות, ללא יוצא מהכלל, הוא בקרשים. מנהל מחלקת החדשות לשעבר ומבכירי העיתונאים שם, אורי לוי, אומר שגם אם יתרחש חלילה פיגוע מתחת לבניין ברוממה, יש סיכוי טוב שניידות השידור של הערוץ יגיעו אחרונות. הרוב הסוחף בציבור עומד נגדם, והוא בוטה ונחרץ: שולחים אותם הביתה. חלקים נרחבים בציבור רואים בהם סוס מת, חבורת פרזיטים, ערוץ לא רלוונטי שאבד עליו הכלח, משהו שלא צריך יותר ושלא שונה ממפעל לא יצרני אחר, כמו אתא - למשל, שעשה הרבה רעש ציבורי לפני שנסגר. אחרים עדיין אוהבים את הערוץ, חשים בין השאר חמלה ונוסטלגיה.
למרות 30 אחוזי הרייטינג של האח הגדול, יש עדיין קבוצות אוכלוסייה שמחפשות תעודה, סרטי היסטוריה וסיפורים אנושיים. בשבועות האחרונים, לדוגמה, משודרת שם מי אתה חושב שאתה?, סדרה בה ההפקה מגלה פרטים לא ידועים בביוגרפיה של הגיבור, ומעמתת אותו עם המציאות בשטח. גבי גזית, למשל, שהיה בטוח שאביו שירת בצבא הצ'כי, גילה לתדהמתו שאביו הסתיר כל השנים את העובדה ששירת בצבא ההונגרי הנאצי, ביחידה שהשתמשה ביהודים כעובדי כפייה. מדובר בהפקה מרשימה ובשידור מרתק, פאר טלוויזיוני שמו? כיח שברוממה יש כוחות מצוינים. לצערם, הם פועלים בלי סדר תכנוני, בלי תקציב מסודר ועם חרב שמונפת תמיד מעל הצוואר.
ב-2007 דורג מנהל מחלקת התעודה ברוממה וזוכה פרס סוקולוב לשנת 2006, איתי לנדסברג, במקום ה-29 בדירוג 100 האנשים המשפיעים בתקשורת הישראלית. לשם השוואה, אילנה דיין מעובדה דורגה במקום ה-31. על לנדסברג כתבו שם שהוא כרגע הסיבה היחידה לצפות בערוץ 1 ושסרטי התעודה שמשדרת המחלקה שלו, ובמיוחד סרטי המקור, מתחרים בקלות עם אלה של יס-דוקו וערוץ-8 ולא פעם עולים עליהם. תחת אחריותו משודרים מבט שני, הסיפור האמיתי, שווה מחשבה וביקורטי.וי. ממוצע הצפייה שלמבט שני עמד ב-2008 על 7.3-9.9 אחוזים . בימי זיכרון ערוץ 1 הוא שוס. אז לא משודרות פרסומות, אין כוכב נולד ורוקדים עם כוכבים, ורוממה מפציצה עם סרטים עוצרי נשימה על רועי קליין, בניה ריין וסיפור גבורה על קיבוצניק, מתנחל ועולה חדש.
אלא שהמספרים מלמדים שגם מחלקת התוכניות (שכוללת את מחלקות התעודה, דת, ילדים, בידור ודרמה), שעליה גאוותו האחרונה של הערוץ הראשון, גוססת. המתמטיקה הפשוטה והבלתי מתפשרת לא מותירה שום מקום לפרשנות או לאופטימיות: ב-2004 תקציבה עמד על 60 מיליון שקל, לעומת עשרה מיליון שקלים בלבד השנה. הפקדת סרטי התעודה ירדה ב-60 אחוז-מ-18 לשמונה סרטים בהפקה פנימית ומ-20 לשבעה בהפקה חיצונית. סרט דוקומנטרי בערוץ 1 צריך לעבור שישה מבחנים: סינון, לקטורים, התקשרויות, משא ומתן, אישור תקציב בסדר גודל של 250 אלף שקל וחתימת חוזה. זה נמשך זמן נצח, שנה ורבע לערך. במקומות אחרים זה לוקח חצי מהזמן. בנימין נתניהו, כשהיה שר אוצר, קיצץ את האגרה ב-40 אחוז, אבל הדרמה בערוץ קוצצה ב-80 אחוז.
רשות השידור היא גוף מושמץ מסיבות רבות. לא מעט כוחות שוק אינם רוצים בהחייאתו. גם הערוצים המסחריים היו שמחים להוסיף עוד חמישה-שישה אחוזי רייטינג, כרבע מיליון צופים, שכרגע עדיין מאמינים בערוץ 1. אלא שבניגוד למקובל לחשוב, 75 אחוז מכמעט 2,000 העובדים ברשות מרוויחים שכר שמוגדר במשק בין נמוך לסביר. לנדסברג עצמו, עיתונאי עם קבלות, זוכה למשכורת מעליבה. שכר הבסיס שלו, זה שנקבע לפנסיה, מצחיק. עליו הולבשו תוספת כוננות, שעות נוספות, החזר קילומטרז' ואש"ל, שמביאים אותו למשכורת זהה לזו של עו"ד שכיר וצעיר, עם שנתיים ניסיון במקצוע.
ההערכה היא שברשות יש כ-130 עובדים בעלי חוזה אישי, לא כולם עיתונאים. למשל סמנכ"ל כוח אדם, סמנכ"ל הכספים או הרל"שית של שקלאר. השאלה הגדולה היא האם הרל"שית נחשבת "טאלנט", ומה אומר על זה משרד האוצר כשהוא מאשר את שכרה.
שכרם של החוזים האישיים (למשל גאולה אבן, אריה גולן, ירון דקל, איילה חסון, עודד גרנות, יואב לימור, אמיר בר-שלום ואחרים), נע בין 25 ל-35 אלף שקל ברוטו, בתוספת עלויות מעביד, רכב וכו' חוץ מהם, מרוויחים ינון מגל ומרב מילר, מגישי מבט, סכומים גבוהים יותר, ואליהם מצטרפים 140 טכנאי הטלוויזיה ששכרם הממוצע החודשי הוא כ-30 אלף שקל ברוטו. הטכנאים, כמו רוב העיתונאים, הם בעלי שכר בסיס נמוך, אבל היו להם כנראה ראשי ועד קשוחים וחזקים יותר במשא ומתן מול ההנהלה מאשר ועד העיתונאים, ובעיקר היה להם כלי נשק ייחודי-שאלטר שאפשר להוריד.
מנכ"ל רשות השידור בשנות התשעים, מוטי קירשנבאום, אומר כי צריך להחליט מה ערוץ 1 אמור לשדר, ולפי זה לבנות את כוח האדם: "כל קבוצה שניסתה לעשות רפורמה, לא חשבה על תוכן שידור אלא רק איך לשנות נוהלי עבודה, לשחרר עובדים ותיקים ולהביא זולים במקומם. חוק רשות השידור לא רלוונטי היום כשיש זירה רב ערוצית. לא צריך להתעסק בבידור כשהוא קיים בערוצים המסחריים, בכבלים ובלוויין. לפי זה אתה בונה את כוח האדם שלך, וקובע כמה הפקות אולפן יהיו וכמה הפקות חוץ. בעידן של היום, ערוץ 1 יוכל לשרוד עם חדשות, אקטואליה, דוקומנטציה ותכנים אליטיסטיים, שערוצים מסחריים לא ישקיעו בהם 150 אלף דולר לתוכנית.
רן בנימיני, 32, הוא הכתב בכנסת של קול ישראל בתשע השנים האחרונות. הוא נשלח מטעם הרדיו לסקר את רעידת האדמה בהאיטי. בנימיני עלה על מטוס של משלחת צה"ל, שהקצה ארבעה מקומות לאנשי תקשורת בפול עיתונאי שכלל נציג לרדיו, לעיתונות, לטלוויזיה וכתב חוץ אחד.
צה"ל לא הקצה מקום במטוס לטכנאי של קול ישראל, כפי שלא הקצה מקום לטכנאים במדיות האחרות, אבל גם אסון אנושי שמגיע ל-300 אלף הרוגים לא הזיז לוועד הטכנאים. בנימיני עמד ליד עיי החורבות כשהוא יכול להעביר רק דיווחים בטלפון, בלי שהטכנאים באולפן בארץ מאפשרים לו לשדר את כל ההקלטות שביצע בשטח. נסיעה לחו"ל, גם היום, כשהיא שווה לכל נפש, עדיין נחשבת אצל הטכנאים לצ'ופר.
ברדיו סיפרו השבוע שהטכנאים לא רצו לבלות שבועיים במקום מוכה אסון כמו האיטי, בלי מקלחת או תנאים שפויים, אבל היה חשוב להם להפגין שרירים. בעוד בנימיני נאלץ לעבוד ברמת שידור של המאה הקודמת, הוא צפה בקנאה בעמיתו מגלי צה"ל, עילאי לוין, מגיע לשטח עם מחשב נייד, מקליט בעצמו את הכתבה, עורך אותה ושולח במייל באיכות שידור מעולה. כשחזר לארץ מדוכא ומושפל, הפיץ בנימיני מכתב שעשה רעש גדול במסדרונות הרדיו והטלוויזיה.
היחס לטכנאים מצד גורמים ברשות נע בין תיעוב להבנה. חלק רואים בהם נצלנים, בטלנים, ציניקנים חסרי גבולות שמתעניינים רק בהשקעות שלהם בבורסה או בג'יפ המטורזן שמחכה להם בחנייה למטה. היום, טוענים הטכנאים, הוויכוח היחיד שנשאר הוא על "הגמישות הניהולית" - מושג קריטי בדרך להסכמה והצלחת הרפורמה.
לטענת הטכנאים, ההנהלה רוצה לפרק אותם כדי לקבוע כמה מהם ייצאו לכתבות וכמה יעמדו סביב הקונסולות. "אם זה מה שהם רוצים", מודיע יעקב לוי, יו"ר ועד הטכנאים, "אולי אני אתחיל לכתוב, ויכול להיות שארצה להגיש בעצמי את 'מבט', במקום מגל ומילר. ההנהלה רוצה להעביר את רוב העבודה לעיתונאים בשטח, ולבטל את עבודת הטכנאות. היום הכל פשוט. אפשר ללמוד לערוך, לשדר, לנתב. אנחנו רוצים את המקצועות הייחודיים שלנו, שזה פיקוח, ניתוב, בקרת תמונה, סאונד ואחזקה. אחרת תיווצר אבטלה סמויה".
לוי , 53, הוא יו"ר ועד הטכנאים בטלוויזיה כבר 25 שנה. הוא עובד ברוממה מ-1980. יד ימינו הוא משה שגב, 19 שנה ברשות. לוי עבר את כל המנכ"לים וחתום על כל ההסכמים עם אריה מקל, אורי פורת, מוטי קירשנבאום, רן גלינקא, ג'ו בראל ואפילו טומי לפיד בשלהי כהונתו. לוי מתגעגע לתקופת הזוהר, כשהכ ערוץ שידר לבדו: "היו המון תוכניות אירוח, הפקות של שירה מחוץ לאולפן, ג'ז בים האדום, "הופה היי", פסטיבלים , קדם אירוויזיונים. הרמנו שני אירוויזיונים. באירוויזיון ב-1999, בבנייני האומה, הביאו ניידות שידור מחו"ל כי לרוממה לא היה ערוץ מתאים, אבל כל עובדי ערוץ 1 הפעילו את העסק".
אבל נגמר הסיפור של הערוץ. העולם השתנה, לא סופרים אתכם יותר.
לוי: "ערוץ 2 עלה ב-1993 ומ-1996 הפסיקו לגמרי לקנות ציוד. כבר אז דיברו על הרפורמה. הייתה ועדה בראשות שלום גרניט שבכ דיוק פרש מתפקיד הממונה על השכר באוצר, אבל מאז אין התחדשות. אנחנו תקועים עם ציוד משנות השבעים והשמונים. ב-1991 הככ ניסו מצלמות ENG ופה ושם היו סתימות חורים, אבל בגדול אין כלום, גם לא הכשרות מקצועיות". שגב אומר שב-1993 התקיים בפעם האחרונה קורס וידאו רציני של חצי שנה, ומאז את כל ההכשרות הם עושים בעצמם.
אומרים שאתם האנשים הרעים בעסק. כוחניים, מנופחים, מגיעים אחרונים לשטח, מספקים דוחות שכר פיקטיביים, מנפחים שעות נוספות וכוננויות שווא.
לוי: "אני מכיר את הסיפורים. אתה יודע שאתה הראשון שבא בכלל לראיין אותנו? אנחנו לא אנשים פופולריים, אף אחד לא יודע איך אנחנו נראים ולא סופרים אותנו. אבל תדע שמאז 1995, כשקיבלנו 18 טכנאים להפעלת ערוץ 33, לא הצטרפו אלינו יותר. ב-1995 היינו 222 טכנאים, היום אנחנו 167".
זה נשמע לא מעט.
לוי: "הסכמנו כבר באפריל לרדת למאה טכנאים ולספוג ירידת שכר של 18 אחוז. ואני אומר לך שעם מאה איש אי אפשר להפעיל את המערכת. בדרך כלל, ברפורמה מעלים לך שכר. אנחנו הסכמנו לרדת".
שגב: "מרות שאנחנו זקוקים להרבה יותר. צריך שתי משמרות עובדים. ארבעה אולפנים, שש ניידות, 20 צוותים".
ההסכמים שחתמתם מסורבלים. יש יותר מדי אנשים על המערכת, על הניידות, באולפנים.
שגב: "ההסכמים נבעו מכך שלנו לא נתנו תוספות ייחודיות כמו במס הכנסה, ביטוח לאומי או חברת חשמל. לכן קיבלנו הקלות בהסדרי העבודה".
למשל?
"צוותים שנמצאים בכוננות, יושבים ומחכים. אם אין חדשות, זה לא אומר שאני לא צריך לקבל צוות".
זה זמן של משמרת?
לוי: "הרפורמה רצתה לפרק אותנו. משה גביש אמר שצריך לפרק את חטיבת ההנדסה. גביש הלך וחלק מהאנשים שנשארו, כמו סמנכ"ל הכספים, חושבים כמוהו. אני יכול להגיד לך שהרשות העבירה נתונים שגויים לגבי מספר העובדים שלה. הם אמרו לעופר עיני שיש 2,050 עובדים , ולפי זה צריך לפטר 700. המספר המדויק הוא 1,954 וזה אומר שצריכ כים לפטר 600 איש. את האוצר זה לא מעניין, הם תקועים על ה-700.
"תשמע , עושים מאיתנו צחוק. הייתה לפני שלושה שבועות כתבה על המגעים עם ההסתדרות, ושלחו ללשכה של עיני כתב, תאורן, צלם וסאונדמן, כאילו להראות לו איזה צוות מנופח יש לערוץ 1. אני לא יודע על איזה גירעון מדברים אם רק על חצי שנה של אגרה יש 400 מיליון שקל בקופה"
שגב: "אנחנו זמינים למערכת 24 שעות ביכ ממה. חוץ מביום כיפור, אנחנו פה כל ימות השנה. לא עושים קידוש, לא ליל הסדר, לא שבתות. שלוש פעמים בשבוע אנחנו משתיים בצהריים עד חצות. אני לא רואה את הילד, לא מכין איתו שיעורים, לא משכיב אותו לישון. אחוז הגירושים אצל טכנאים הוא הכי גבוה. אנחנו פה במשמרות כמו בצבא. אפילו במזנון אנחנו רבים איתם, איזה אוכל יגישו לנו בחג.
ומה רואים בבית?
לוי: "האישה רואה 'האח הגדול'. הילדים שלי צוחקים שאני רואה ערוץ 1. אומרים שאני עתיק, אבל יש דברים שאני לא מחליף עם ערוץ אחר. זה חדשות, 'מבט שני' או 'הסיפור האמיתי'".
הכתבה המלאה מתפרסמת ב"סופשבוע" של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם