הילד שנפצע קשה בפיגוע מתנדב לצה"ל

אורן אלמוג, שהיה רק בן 11 כשאיבד 5 מבני משפחתו בפיגוע במסעדת מקסים ואף התעוור, לא מוותר על שירות בצה"ל. "זאת סגירת מעגל"

יונתן הללי ואלי לוי | 18/2/2010 7:34

הוא איבד חמישה מבני משפחתו ואת מאור עיניו בפיגוע במסעדת מקסים באוקטובר 2003. אבל למרות המגבלה הרפואית, אורן אלמוג, תלמיד כיתה י"א בבית הספר הריאלי בחיפה, לא מוכן לוותר על שירות צבאי. "אני מתכוון להתגייס - ואני אתגייס לצה"ל", הוא קובע. "החלטתי, כי אני רואה בכך חובה מוסרית לתרום למדינה".

אורן אלמוג צילום: אלכס רוזקובסקי

תאריך הגיוס של אורן, בן 17, טרם נקבע. הוא עבר רק את השלב הראשון, וצה"ל בוחן יחד איתו את התפקידים שיוכל למלא בשירותו הצבאי, כמתנדב.

הוא משוכנע כי שלל התפקידים הוא עצום, החל מתפקידי מודיעין מבצעיים ועד תפקידים מנהלתיים חשובים לא פחות.

"אני יודע שזה קצת בעייתי להיות ביחידה קרבית לוחמת בשטח", הוא אומר, כשחיוך קטן על פניו. "אבל שני הצדדים, גם אני וגם צה"ל, מחפשים את התפקיד ההולם בשבילי".

אתמול הוא שמע על הכוונה להקל בעונשו של ג'מאל מחאג'נה, מי שהסיע את המחבלת המתאבדת למסעדה שבה התפוצצה. "אינני רוצה לספר הרבה", אמר. "נראה לי שמה שכבר סיפרתי הספיק די והותר כדי לתאר את הזוועה, את השואה שעברה ועוברת משפחתנו".

"זה שנפגעתי זה לא אומר שתרמתי מה שאני צריך לתרום"

בבית המשפט, בדיון בנושא עונשו של המסיע, אמר אז אלמוג: "הכל קרה בגלל רשלנות פושעת של האיש, שאני שמח שלעולם לא אראה, ולא מכיוון שאני עיוור, אלא מפני שאינני מתכנן במהלך חיי לבקר בבית הסוהר.

"שופטים נכבדים, לצערי אינני יכול להסתכל לכם בעיניים, אבל תביטו בי אתם.
אנא העבירו מסר ברור שכל מי שמסכן את תושבי המדינה וילדיה, דינו אחד - שלא יראה אור, שלא יהיה ראוי להסתובב בינינו חופשי. תבטיחו לי ולכל ילדי ישראל שלא תיתנו בגזר הדין כל לגיטימציה להמשיך להסיע פצצות חיות לפגוע בנו".

אלא שכעת נראה כי בקשתו של אורן נשכחה. אולי יש בכך הסבר נוסף מדוע הוא להוט כל כך להתגייס, למרות המחיר האישי שנגבה ממנו. "אני שילמתי מחיר יקר בגלל סכסוך, שאנחנו, מדינת ישראל, צד בו - אבל לא שילמתי מחיר בגלל המדינה. להתגייס עבורי - זו סגירת מעגל.

זה הרגע שבו אני אתרום את חלקי למדינת ישראל. זה שנפגעתי זה לא אומר שתרמתי מה שאני צריך לתרום".

אורן שכל בפיגוע את אחיו תומר, אביו מוישיק, בן דודו אסף שטייר וסבו וסבתו זאב ורותי. בנוסף, גם אמו, אחותו ודודתו נפצעו בפיגוע. "עכשיו הכל בבדיקה, יש המון דברים שאני יודע ורוצה לעשות", אמר. "יש דברים שהצבא יכול להשתמש בהם. כשיגיע מועד הגיוס שלי הכל יהיה לשביעות רצונם של כולם".

אמו, אורלי, תומכת נלהבת ברעיון של בנה. "אני לא חושבת שבגלל המוגבלות הוא צריך לוותר על הרצון להתגייס", אמרה. "קרה מה שקרה, אבל הוא היה ויישאר אזרח מדינת ישראל, וככזה, אני מאד תומכת ברצון שלו להתגייס. הוא ילד פיקח וחכם. הוא נפגע בראייה, אבל הראש מאד נבון, חד ומבריק. הוא בעל דעות משל עצמו. הוא החליט, ואני אחריו. הצבא מבחינתנו הוא המדינה".