אסירי ציון: סיפורו יוצא הדופן של ציון אמיר
הוא מלווה מקרוב את קצב. הוא היחידי שניהל שיחות נפש עם טופז בחודשיו האחרונים. אין פלא שהפך להיות אחד מעורכי הדין המסקרנים בארץ
אבל טופז התעקש להגיע אל משרדו של אמיר, מלווה בידידה. הוא היה לא מגולח ושיערו היה סתור. טופז סיפר לאמיר על השמועות ומיד הוסיף שאין בהן אמת. "אם בשביל זה באת, אז עזוב אותי מהשטויות שלך", אמר לו אמיר. "אם תהיה בעיה, תתקשר אלי".
כמו רוב הציבור אז, גם אמיר לא העלה על דעתו שאדם כטופז ישכור בריונים כדי לתקוף אחרים. "זו הייתה האשמה הזויה", הוא נזכר. אבל למרות זאת, הניסיון והחושים שלו שידרו משהו אחר. "לא הבנתי למה אדם ידאג כל כך משמועה שאינה נכונה," הוא מסביר. "הוא רצה, למשל, שנבקש צו מניעה נגד פרסום השמועות. אמרתי לו שאם מישהו יפרסם שמועה לא נכונה - נתבע אותו. דודו היה לחוץ להגיע אליי למשרד. זה עורר תחושה - לא של חוסר אמון, אבל בהחלט תחושה לא נוחה".
הדבר הראשון שאמיר עשה היה לאסור על טופז להתראיין, "שלא יגיד אפילו 'בוקר טוב' לאף אחד". אבל טופז, כמו טופז, לא התאפק וכבר באותו הערב, כשפתח אמיר את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, הוא ראה את הלקוח החדש שלו מתראיין במקום הנוח לו ביותר - לב הפריים טיים. "נחנקתי כשראיתי את הראיון", מספר אמיר. "רתחתי מכעס. דודו נראה לא מפוקס, כאילו ירד מהפסים, והוא זרק איזה משפט שנשמע מאוד מחשיד". לאחר ששוחח עמו, חושיו של אמיר אמרו לו שטופז ייעצר בקרוב. גם הפעם, החושים המחודדים לא אכזבו.
עם כל הכבוד ללקוחות המפורסמים שלו, ובראשם טופז ונשיא המדינה לשעבר משה קצב, הפך ציון אמיר, בן 54, בעצמו לדמות מתוקשרת במיוחד. נדמה כי מאז פנה אליו הנשיא לשעבר וביקש ממנו לקחת על עצמו את אחד התיקים המסובכים והרגישים שידעה מדינת ישראל, שודרג מעמדו בקרב הקהילה המשפטית והציבור בכלל והוא הפך לפרצוף מוכר במיוחד מעל דפי העיתונים ועל מסכי הטלוויזיה.
כמו בכל סיפור סינדרלה, פרקליט הצמרת המצליח והכריזמטי, שנחשב גם לאחד הגברים הפנויים המבוקשים, נולד במעברה בירושלים להורים שעלו ממרוקו, גדל רוב ילדותו בשדרות וקיבל חינוך דתי ("גם היום אני דתי, במונחים של ג'ורג' בוש"). אמיר וששת אחיו חונכו בבית ערכי, שבו המשמעת שיחקה תפקיד מרכזי. "בבית קראנו לאבא הקצין הפרוסי. הוא הנהיג משמעת כמעט מפלצתית. אבל גם קיבלנו המון חום ואהבה".
כשהיה בן 13 עזבה משפחתו את שדרות ועברה לאשדוד,
עד היום נשארה בו לא מעט מהאווירה אותה ספג. אמנם אין הרבה עורכי דין המככבים כמוהו במדורי הרכילות, אך אמיר מתעקש שהוא מתעב את המדורים האלו, ובכלל את הכיוונים שאליהם נוטה החברה הישראלית בעידן "האח הגדול". "אני לא אוהב את ההוויה התל-אביבית ואת מה שהיא מסמלת", הוא אומר. "שורשיי מצויים במקום אחר. אני לא אוהב את החומריות, שמדגישה את הדברים הכי שטחיים. אנחנו כל הזמן עסוקים בדירוגים ובמדידות - מדד היופי, העושר והכסף".
כילד קרא אמיר ספרים רבים, בין היתר, סיפורי בלשים של אגאתה כריסטי, ונהג לצפות בסדרה פרי מייסון, על עורך הדין הפותר תעלומות בלשיות. אלו הן כמה מהסיבות שהניעו אותו ללמוד משפטים. "המקצועות הטכניים, כמו הנדסה, מעולם לא עניינו אותי, האוריינטציה שלי תמיד הייתה חברתית".
למרות הכל, אמיר התמחה דווקא במשרד ליבליך-מוזר, העוסק במשפט אזרחי. כעבור שנה עבר להתמחות אצל עורך הדין צבי לידסקי, שהיה אחד הסנגורים הבולטים אז, הגם שפרסומו הציבורי הגיע מטור שכתב בשבועון "לאשה" ומחיי החברה הענפים שניהל. "אני ממש לא כמו צבי", ממהר אמיר להתגונן מפני התדמית שצמחה לו. "אולי נדמה שאני כמוהו, אבל אני איש משפחה".
זמן קצר לאחר שקיבל את רישיון עריכת הדין, החל אמיר לייצג בתיקי רצח. ב1984- זכה לחשיפה התקשורתית המשמעותית הראשונה כשייצג חברים ב"כנופיית ליפתא", חבורת קיצוניים דתיים מעורערים בנפשם שכמעט הצליחה לפוצץ את כיפת הסלע.
בהמשך נישא לגליה, בתו של חבר הכנסת אריאל וינשטיין מהליכוד. לאחר 13 שנים ושלושה ילדים, התגרשו. הילדים הם חלק משמעותי בחייו של אמיר. הוא זמין עבורם 24 שעות ביממה ובגללם נאלץ לא פעם לדחות דיונים. "אם פעם לא הייתי עונה לטלפונים בלילה, היום הטלפון תמיד לידי".
הילדים באים אפילו לפני הלקוח הכי מכובד שלו: באחת מהפגישות הראשונות עם קצב ענה אמיר לשיחה מאחד מילדיו וספג נזיפה נשיאותית. "אתה יושב איתי בפגישה ועונה לטלפונים?", התרעם קצב. "כבוד הנשיא", השיב אמיר, "אני עונה רק לטלפונים מילדיי, ואני מקווה שזה לא יעכיר את היחסים בינינו". מאז, מספר אמיר, "בכל פעם שעניתי לשיחה הוא שאל אם זו מאיה או אריאל".
אמיר נכנס לתיק קצב זמן קצר לאחר פרופ' דוד ליבאי, שפרש מהייצוג והוחלף בידי אביגדור ליברמן. אמיר עמד להמריא עם שלושת ילדיו לחופשה בטורקיה, כשליאור קצב, אחיו של הנשיא, ביקש ממנו להיפגש עמו בדחיפות.
לאחר פגישתם הסתגר אמיר עם קצב במשכן במשך ארבע שעות, בהן גולל בפניו קצב את מה שהגדיר כניסיון סחיטה של א' - אחת העובדות במשכן הנשיא שאיימה להתלונן שהטריד אותה מינית. קצב התלבט אם וכיצד עליו להציג את הנושא בפני היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז.
"הנסיבות היו לא פשוטות, אבל עבורי זאת גם הייתה התרגשות מיוחדת במינה", משחזר אמיר. "זאת הפעם הראשונה שנשיא מדינה עובר הליך כזה, ולא לכל סנגור מזדמן לייצג נשיא". קצב, מספר אמיר, היה בטוח מאוד בעצמו בפגישה.
"כבר אז הוא שידר ביטחון רב בניקיון כפיו. הופתעתי לגלות אדם יותר מעמיק מהדימוי הציבורי שהדביקו לו. הוא הקרין ממלכתיות ומנהיגות. שיחת ההיכרות שלנו הייתה מאוד אינטנסיבית ועמוקה".
אתה לא חש שהוא הונה אותך? באותה שיחה הוא מכר לך סיפור על סחיטה, על אף שידע שעומדות להתפרסם תלונות נגדו על עבירות מין.
"הדבר היחיד שעמד אז על הפרק היה ניסיון סחיטה. הוא רצה ייעוץ משפטי בשאלה איך להביא זאת בפני היועץ המשפטי. רק אחר כך למדנו מדברים שאמר מזוז בראיון שהוא הורה להקים צוות חקירה שיחפש מתלוננות. בעיניי, בנסיבות האלה, זה לא היה תקין.
"הייתה לפניו תלונה על ניסיון סחיטה, אבל מזוז הלך לתקופת הקרח כדי לגרד ראיות ולבדוק מה היה או לא היה לפני 17 שנה עם מזכירה מסוימת במשרד התחבורה. אז אני צריך להרגיש לא נוח עם זה? העמדת נשיא מדינה לדין בנסיבות כאלה היא שערוריה שעוד תתברר. צריך להצטער שהציבור לא יכול להיחשף לתמונה במלואה ולהיווכח במו עיניו במערכת העובדות מפני שהמשפט מתנהל בדלתיים סגורות, כמעט באופן מחתרתי".
כשנשאל אמיר אם בדיעבד היה עליו להמליץ לקצב למלא אחר דרישותיה הכספיות של א' במקום לפנות למזוז - מה שעשוי היה אולי לחסוך לו את כל ה"שערוריה", כלשונו, הוא שותק ממושכות. אחר כך הוא מפטיר תשובה דיפלומטית וקצרה: "לנשיא מדינה, שהוא הסמל של הריבון, יש חובה לערב את המשטרה כשנעברת עברה פלילית בנוכחותו". ברור שאמיר מנוע מלמתוח ביקורת על הלקוח שלו, אבל מסנגור כה מנוסה ניתן היה, אולי, לצפות לנאום הגנה מעט נלהב יותר.
בכלל, נדמה שקצב אינו לקוח פשוט. מלבד העובדה שהוא מעורב בתיק באופן פעיל, הוא גם לא תמיד שועה לעצות עורכי דינו. כך למשל הפכו מסיבות העיתונאים המפורסמות שכינס - אחת בלשכת הנשיא והשנייה בקריית מלאכי - לפארסה שבמהלכה תקף את העיתונאים בחריפות וגרם לחלקם לצאת מהאולם. עורך דינו המקורי דוד ליבאי החליט לוותר על הייצוג אחרי הנאום הראשון. אמיר עצמו יצא מהאולם בעיצומה של מסיבת העיתונאים השנייה במה שנראה כצעד מחאה, אך תירץ זאת מאוחר יותר: "הייתי חייב לצאת הביתה, לבני הקטן שהמתין לי".
זה לא סוד שגם אתה וגם ליבאי חלקתם על הנאומים שלו.
"לגבי ליבאי, תפנו אליו את השאלה. לגביי - בראייה בדיעבד, גם נשיא הוא בנאדם. תזכרו שהנאום הראשון של קצב הגיע שישה חודשים אחרי תחילת הפרשה. אני מזמין את כולכם להיכנס לעורו של קצב באותה התקופה, לכל מה שנכתב ונאמר כל יום במשך אותה תקופה כאילו שלא הייתה שום פרשה אחרת בעולם. הוא נטחן עד דק, קצות העצבים שלו חוברו לאלקטרודות חשמליות ומסרקות ברזל סרקו את בשרו, וזה הרקע לנאום הראשון הקשה הזה. זו הייתה זעקה של איש מדמם, שנשמעה מקצה הארץ עד קצה. היא הייתה אותנטית. אני לא יכול לומר דבר נגד דברים אותנטיים".
ובמסיבת העיתונאים השנייה? אז כבר תדרכתם אותו מראש. קשה להאמין שישבת וצפית בו משתלח בעיתונאים ולא נחרדת מההשלכות.
"הבעיה שלי היתה לא עם התוכן, אלא עם הסגנון של הדברים ובעיקר עם האורך שלהם. אפשר להתפתות ולהניח שהרגשנות שממנה הוא סבל באותה מסיבת עיתונאים גרמה נזק לדימוי הציבורי שלו, אבל אחרי שהשקעתי בזה מחשבה רבה, אני כבר לא מקבל את זה. זה מעיד על עוצמת הרגשות שיש בפרשה הגדולה הזו. אני לא זוכר מסע ציבורי כל כך עמוק נגד אדם. זה לא שלפני כן הוא זכה אפילו לדקה של חסד מהתקשורת".
ברור לנו שלא תצא ישירות נגד לקוח, אבל הבה נודה על האמת: קצב לא לקוח קל.
"אין דבר כזה לקוח קל. קצב הוא איש חושב, נבון וחכם מאוד. הוא בקי בתיק. הוא מכיר את חומר החקירה על בוריו. הוא לא מסוג הנאשמים שאומרים 'תייצג אותי' ולא מתעניינים. הוא אמנם בוטח בי, אבל הוא מעורב וקפדן מאוד, הוא לא כאחד האדם. ועדיין, הוא לא קובע במקומנו את האסטרטגיה בתיק. הוא שואל שאלות ומביע עמדה, אבל בסוף הוא מקבל את עצותינו".
לא נראה שהוא קיבל את עצותיכם בנוגע להסדר הטיעון.
"קצב לא יזם את הסדר הטיעון. ההסדר נכפה עליו. מבחינתנו זו הייתה עסקת חייו. אביגדור פלדמן אמר לו: מה אתה צריך לנהל עכשיו משפט שנים ארוכות, לך תטייל, תראה מוזיאונים, תהיה עם הנכדים".
ההתנהלות סביב הסדר הטיעון, והשינויים הדרמטיים בעמדותיו של קצב, נראים עדיין רגישים במיוחד, ואמיר מקפיד מאוד לברור את מילותיו בהקשר הזה, מה גם שהוא מחויב לשמור על חיסיון עורך דין-לקוח. תגובתו הראשונית של קצב לטיוטת ההסדר שהציעו לו הסנגורים הייתה חד משמעית: "לא יקום ולא יהיה".
אך בהמשך באו לחצים פנימיים, מצד המשפחה והסנגורים, וגרמו לו לשנות את דעתו. קצב הסכים לחתום על ההסדר, שבמסגרתו יודה בביצוע מעשים מגונים בעובדת לשכתו במשרד התיירות ובהטרדה מינית של שתי עובדות בבית הנשיא ויתפטר מתפקידו, ובתמורה יישלח רק למאסר על תנאי ויימחקו חלק מסעיפי האישום האחרים. "אנחנו יודעים מה זה לנהל משפט, זה כרוך בשבעת מדורי גיהנום", מנסה אמיר להסביר, "נאשם שלא מכיר את זה, לא יכול אפילו לדמיין את זה".
וזה גורם לאדם חף מפשע להודות בעברות מין שלא ביצע?
"באותו שלב קצב כבר ידע בפני מה הוא עומד, ומה יחס התקשורת ודעת הקהל כלפיו. במערכת השיקולים שאדם שוקל במצב כזה ישנם גם יסודות לא רציונליים. מסכנים את חירותך ומעמדך ומאיימים לפגוע במשפחתך. מעמידים אותך בסיכון מאוד גבוה, שאם לא תיעתר למשהו מאוד מינורי, אתה עלול לכלות את חייך במאבקים שאחריהם תשאל אם היו שווים את כל זה".
מה ייעצתם לו?
"הסברנו לו שהאמת אמנם חשובה, אבל אינך יודע מה ייצא במשפט. יש מגבלות אנוש גם לשופטים, וקורות טעויות. מרגע שהלכת להסדר טיעון שנגמר, לא תדע מה היה קורה אילו הלכת למשפט, וכן להפך".
אלא שבסוף, כזכור, קצב נסוג מהסדר הטיעון שנרקמה מול מזוז, כנראה בניגוד לעצת פרקליטיו. "אני לא חושב שהוא טעה", אומר אמיר בדיפלומטיות. "החלטתו היא אישית, מוסרית ומצפונית, וככזו הוא מחויב לנהל מאבק להוכחת חפותו בבית המשפט. והאמת שאני בעצמי מזדעזע ממה שאמרתי כרגע, שהרי הנאשם נהנה מחזקת חפות ואינו צריך להוכיח דבר. הפרקליטות היא שצריכה להוכיח את אשמתו".
איך הוא מרגיש בימים אלה? אתה הרי מלווה אותו מקרוב ורואה את מי שפעם היה רגיל לכבוד מלאכים, יושב על ספסל הנאשמים בבית המשפט.
"השאלה הזו קשה והתשובה לשאלה קשה אפילו יותר. אני פגשתי את משה קצב בפעם הראשונה בשבוע הראשון לאחר פגישתו עם מזוז. למרות הסערה שהיתה באוויר, ראיתי מולי איש חזק, מורם מעם, נשיא מדינה שיושב במשכנו. אי אפשר היה שלא להתרשם מהתפאורה הזו. לא קראנו לו, למשל בשמו הפרטי, ופנינו אליו רק בתואר 'כבוד הנשיא'. ומהרגע הזה אתה רואה אדם שיום אחרי יום, קרוב לארבע שנים, מפשיטים אותו מכוחו ומסמכותו ומרטשים את כבודו. אני רואה אצלו עלבון שאין כדוגמתו, שרק אדם שיודע את האמת לאמיתה יכול להגיע אליו. ויחד עם העלבון הקשה בא כעס. כעס איום ונורא, הוא ממש מרגיש נבגד".
הוא משתף אותך במה שעובר עליו בפנים? יש שיחות נפש?
"ודאי שהוא משתף אותי. אם בהתחלה הקשר נשא אופי מקצועי וקורקטי לגמרי, אחרי אינספור שעות וימים משותפים המפגש האינטנסיבי חושף אותנו לשיחות נפש ולרגעים אנושיים קשים מאוד. ברוב הזמן הוא שומר על דיגניטי, הוא מכיר בערך עצמו, אבל הכאב הוא בן לוויה קבוע שלו. שפת הגוף שלו השתנתה. הוא ממש שפוף, ניכרת אצלו פגיעות רבה מאוד. ההליכה ברחוב קשה עליו עד מאוד. אנחנו יוצאים לפעמים מבית משפט ועושים את הדרך הקצרה ביחד איתו למשרד שלי, אולי מאה מטרים, והתחושה שלי היא שקשה לו לעבור את הקטע הזה עם כל המבטים שננעצים בו ברחוב. למרות שיש גם הרבה גילויי תמיכה".
אתה חושש לשלומו?
"היו רגעים במהלך התקופה הזו שחששתי מאוד. הוא לא אמר לי דבר, הוא ממשיך להפגין עמידות, אבל בתוך תוכי חששתי שמשהו רע יקרה איתו. אבל הוא נחוש כל כך ולא יוותר לרגע. בזה אני בטוח".
ייצוגו של דודו טופז היה שונה בתכלית מבחינת הפרקליט המשופשף. טופז הגיע לאמיר אחרי שכבר ייצג אותו בעבר בתיק שבו הואשם בתקיפת מאבטחת וגם לאור קשר משפחתי עקיף: "הבן שלו, יהונתן, הוא למעשה הנין של סבא שלי. רוני חן, אשתו לשעבר של דודו, היא האחיינית של אבי, כך שאני מכיר אותו אישית, למרות שמעולם לא הייתי ממש חבר שלו. הוא ניסה בזמנו, כשהיו חיכוכים במהלך הפרידה מרוני, להיעזר בי כדי לחזור לא לחזור אליה. הוא היה מגייס אותי למשימות ואמר לי: 'ציון, היא מקשיבה לך?'. ניסיתי קצת לפייס ביניהם כי חיבבתי אותו".
למרות זאת, במקרה של טופז כל ניסיון מצד אמיר לבנות אסטרטגיה לניהול התיק כשל, בשל עצמאות היתר של טופז ובשל מצבו הנפשי הרעוע. אמיר מספר שלכל אורך התקופה הראשונה ועד שנשבר בחקירה הכחיש טופז את החשדות גם בפניו. "'השתגעת?', הוא היה אומר לי. 'אבי ניר? שירה מרגלית? היא עשתה עליי סרט ופרגנה לי'".
"ביום שהוא נעצר הייתי בחו"ל", נזכר אמיר, "הגעתי לארץ למחרת היישר לבית המשפט, לדיון במעצר שלו. הוא התבייש להגיע לשם והתחנן בפניי לקיים את הדיון בווידיאו קונפרנס. בשלב הזה הוא עדיין לא הודה בשום דבר. הוא הכחיש הכל, גם בפני החוקרים. חששתי מאוד. לא ידעתי מה האמת - אבל פחדתי שלאור מצבו הנפשי הוא יהיה כחומר ביד היוצר מול החוקרים שלו והם יצליחו לחלץ בקלות איזושהי הודאה.
"אמרתי לו: פשוט שב בשקט, קח את הכדורים הפסיכיאטריים שלך, אל תדבר או תתראיין ונראה מה קורה'. אבל ב3- ביוני קיבלתי פתאום טלפון מאחד החוקרים שלו: 'תבוא, תראה אותו דחוף'. אז הבנתי בחושים שלי שזו שיחה ממישהו שיש לו הישג, שדודו הודה כבר".
הפגישה אחרי ההודאה הייתה מאוד משחררת מבחינתו של טופז: "דודו סיפר לי שהוא התוודה ומרגיש הקלה", משחזר אמיר. "זה היה רגע מאוד חזק מבחינתו. הוא הרגיש מין התעלות לצד צער גדול שנראה אותנטי מאוד. הוא שאל אותי: 'אז מה עכשיו'. ההכרה חלחלה בו ש'היום שאחרי' הוא יום מקפיא. עניתי לו שהוא יהיה במעצר עד לפסק דין סופי - ורק אז פתאום הוא הבין את מצבו. 'מה, לא אראה את יהונתן? לא אוכל להיות איתו בשבת בבית ולחגוג איתו יומולדת?'. הוא שאל אותי. הוא התחיל להבין שהחיים השתנו, שאין דודו של פעם. עד אז הוא לא ממש תפס שפצצת אטום נחתה על ראשו".
מיום ליום ראה אמיר כיצד טופז מפנים את המכה, אך מעולם - הוא מודה - לא ראה אותו בוכה. "הוא חשב שיישב במאסר ויתרום לקהילה. ראיתי איך מצד אחד הוא הולך במסלול רציונלי, אבל במקביל הוא לא עומד בזה. היה לו רצון רק להרים טלפון ולבקש סליחה מאבי ושירה. כל שיכולתי הוא לעודד אותו ולחזק את רוחו. היה לי ברור שהוא במצב אובדני".
כלומר, ידעת בוודאות שהוא רוצה לשים קץ לחייו?
"בוודאי. הוא אמר לי את זה כל הזמן. התרעתי, הזהרתי, אמרתי למפקד כלא ניצן וגם לסגן שלו: 'תשימו עין, תשמרו עליו'. העבירו אותו לאגף הפרדה מפני שהוא הפר משמעת והתראיין לעיתון, ואמרתי להם 'תיזהרו - הוא במצב קשה מאוד. צריך שמישהו יהיה לידו'".
הוא הפנים את חומרת מעשיו?
"אני חושב שכל הזמן הוא הבין שמדובר במעשה חמור. היה לו ברור שהמעשים הם קשים. הוא היה מודע לזה ועבר תהליך כמו אבל - בהתחלה הלם, אחר כך כאב גדול ואז השלמה. אלא שהוא עבר את התהליך הזה בפרק זמן קצר מאוד, עד ליום מותו".
סיטואציה אחת נצרבה במיוחד בזיכרונו של אמיר. "אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון של דודו, עם הזרקת האינסולין, כבלו אותו למיטה. כשביקש להטיל את מימיו, ראיתי את דודו טופז עם אזיקים בידיו וברגליו, כששומרים עומדים בכניסה לתא השירותים, וחשבתי: 'איך לעזאזל עושים ככה פיפי'. הסתכלתי עליו והבנתי כמה החיים מפחידים. יום אחד אתה בפסגת העולם וכהרף עין אתה במעמקי התהום. זה הכה בי. גם עם קצב זה קורה לי לפעמים".
יום לפני שהתאבד, ישב טופז עם אמיר ואמר לו: "ציון, אתה חושב שאתה חזק, אבל אתה לא היית עומד במה שאני עובר כאן. אני לא אעמוד בזה". אמיר אומר שלא ישכח את המשפט האחרון. "אמרתי לו: 'די דודו, אפשר לתקן הכל. אתה יודע איזה כיף זה לתקן דבר שקלקלת? זה ייקח זמן, אבל הכל אפשרי'".
מה מכל זה גרם לו להתאבד?
"הוא לא עמד בשלילת החירות, ובעיקר בהבנה שלא יראה את ילדיו. הוא היה מפנטז ומדקלם לי סיפורים ושירים שנהג לשיר לבנו יהונתן. היה לו קשה גם עם תנאי הכליאה והחרדה האיומה שאין לו לאן לחזור, שהוא גמור. הוא כל הזמן שאל אותי איזה עונש יקבל. הוא ידע שיקבל כמה שנות מאסר. אולי המחשבה שיקבל מספר שנים דו-ספרתי גרמה לו להתאבד. הוא חשב שאם יישב במתקן כליאה אנושי יותר ויישפט לשנתיים-שלוש שבהן רואים את האור בקצה המנהרה, הוא ישרוד. אבל למחרת בבוקר הוא התאבד".
את ההודעה על ניסיון ההתאבדות השני קיבל אמיר מסגן מפקד בית המעצר בעיצומה של הפסקת פרסומות במהלך ראיון רדיופוני. "הרגשתי אגרוף בבטן. כעסתי נורא, בעיקר על התקשורת. בדיעבד אני מבין שזו הייתה תגובת יתר. אנחנו חיים בחברה קשה, ואין רחמים על אף אחד".
גם טופז לא ריחם על קורבנותיו.
"נכון. אבל הסיקור התקשורתי היה מאוד קשה ונוקב. לא היה שום ניסיון להכניס איזושהי הבנה. דודו התייאש, עד שאיבד את הרצון לחיות. זה מה שהרגשתי באותו הרגע וזה מה שאמרתי אז. היום אני חושב שקצת הפרזתי".
את דרכו לצמרת מייחס אמיר למזל לא מבוטל וגם למקריות - "להיות במקום הנכון ובזמן הנכון". אבל, הוא מדגיש, "צריך גם לעבוד. לדור הצעיר יש דימוי שעורכי הדין הטובים פשוט שולפים שפנים בבית המשפט. זה ממש לא כך. אני אומר להם שיחלמו קצת ויעבדו הרבה".
ובכל זאת, השיפוט לא מדגדג באצבעותיו. אם בעבר כלל חוג חבריו הקרוב בעיקר עורכי דין ושופטים, כיום הידלדל מספרם והוא מוקף בעיקר באנשי עסקים ופוליטיקאים - ולא במקרה. "אני בקשר קרוב מאוד עם פוליטיקאים מסוימים".
מי למשל?
"לא משנה. הם מחוגי הימין. אני קרוב בעיקר לליכוד".
פוליטיקה מדגדגת לך?
"כן. יותר משיפוט. כל השנים זה מדגדג לי. כל פעם שמשהו מעצבן אותי יש לי איזו מחשבה נאיבית שזהו, אני הולך לפוליטיקה כי שם אפשר להשפיע, אבל צריכות להתרחש כמה נסיבות לשם כך. להגיד לך שאני רוצה להתמודד בפריימריז? לא. אבל אני חושב שכן צריך לתרום לחברה".
יש לקוחות שלא תסכים לייצג?
"היה רק מקרה אחד שמבחינה אישית ומצפונית לא יכולתי לעמוד בו. לפני שעו"ד יורם שפטל קיבל על עצמו את ייצוגו של ג'ון דמיאניוק, לשכת עורכי הדין פנתה אליי שאשמש לו סנגור ציבורי. אבל לא הייתי מסוגל לעמוד מול העיניים היוקדות של כל יהודי שמרגיש עצמו פליט שואה. אני גם לא מסוגל לייצג מחבלים ערבים".
אבל פעילי ימין קיצוני דווקא ייצגת לא מעט. במה זה שונה? היית מוכן לייצג גם את יגאל עמיר?
"פעילי ימין אינם מבקשים להשמיד את הישות הציונית, הם אינם איום קיומי. הם נאבקים על דמותה של החברה ומנסים להשליט באמצעים כאלה ואחרים את דעותיהם. איך אפשר להשוות בין חבר המחתרת היהודית, יהיו מעשיו חמורים ככל שיהיו, לבין מחבל שרוצה למחוק את הישות הציונית מהמפה? אני לא מוכן להיות חלק מדמוקרטיה מתאבדת. לכן אינני רואה בעיה לייצג את יגאל עמיר".
אתה מזדהה עם פעילי הימין שייצגת?
"אני לא מזדהה עם הפרות חוק או עם טרור. אני יכול להזדהות עם רעיונות לגיטימיים. ארץ ישראל וגבולות בטוחים חשובים בעיניי. כל יהודי שחי כאן צריך לחיות בביטחון מלא. אנו ראויים לכך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם