ראשי » רייטינג » ברנז'ה » תקשורתגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

10 מכות הרגולציה של התקשורת בישראל

חלוקת ערוץ 2 לזכיינים, סילוק טלעד מהמרקע, הגבלת הריאליטי, העובדה שלערוץ 1 אין מנהל והתמיכה המיותרת בקולנוע. פרופ' אמיר חצרוני מונה את מכות מסך הכסף

כחוקר תקשורת, התבקשתי - לכבוד הפסח - לציין את עשר מכות הרגולציה של המדיה בישראל. בפועל, יש הרבה יותר מעשר מכות. למעשה, עצם קיומה של רגולציה ברדיו ובטלוויזיה – כאשר היא פולשת מעבר לאיכות הטכנית של השידורים והאותות – היא מכה גדולה, מאחר והיא מתערבת בברוטאליות ברצונו החופשי של הציבור הישראלי לצפות ולהאזין לתוכניות לפי טעמו.

על ביטחון המדינה שומרת הצנזורה; על שמם הטוב של מי שנפגעים מהשידורים – שומר בית המשפט; אנחנו – הצופים והמאזינים – לא צריכים אח גדול שישמור עלינו. אנחנו יודעים היטב מה נעים לנו לראות ומה לא. הנה עשר מכות שפוגעות בהנאה:

המחוקק, שפחד ממדיה עצמאית שתפתח סדר יום משל עצמה ואף עלולה לנשוך אותו, השהה במשך שנים את כניסת הטלוויזיה המסחרית (ועוד לפני כן עיכב את הקמת הערוץ הציבורי – כי אפילו הוא נתפס כעצמאי מידי). כשערוץ 2 קיבל סוף סוף אור ירוק בשנת 1993, המסך התחלק בין שלוש זכייניות (רשת, קשת, טלעד) בנימוק מגוחך כי כך תגבר התחרות.

הזכיינים

אף הוכרחו להחליף ימי שידור מידי מספר חודשים, מה שאילץ (ועדיין מאלץ) את הצופים לעקוב היטב לאיזה יום הזיזו את התוכנית שהם היו רגילים לראות ביום רביעי. טלוויזיה תלת ראשית (דו ראשית – אחרי סילוק טלעד) היא יצור שגפיו כבולות בכל הנוגע לפיתוח לוח שידורים שבועי. מדוע לא לתת לכל אחד מהזכיינים ערוץ משלו?

למרות שקשרו את ידיו ורגליו, ערוץ 2 הצליח מסחרית (גם בגלל חולשת ערוץ 1). באמצע העשור הקודם, ערוץ 2 היה בשיאו – הן מבחינת מספרי צופים והן מבחינת הכנסות כספיות (שמהן נגזר הסכום שחוזר למדינה כתמלוגים).

ואולם, במקום להמשיך בהצלחה הקיימת החליטה הרשות השנייה לערוך מכרז חדש להפעלת ערוץ 2, שהתבסס בעיקר על הבטחות חסרות בסיס ללוח שידורים תרבותי לכאורה אך משעמם למעשה וחסר היתכנות כלכלית. במכרז זכו קשת ורשת. טלעד הפסידה ונזרקה מהמסך, אבל מה אנחנו הרווחנו?

עוד אסון מבית מדרשה של הרשות השנייה: תנאי המכרז מחייבים את ערוץ 2 לשדר בכל שנה כ-120 שעות של תוכניות מועדפות על פריפריה ומיעוטים. ערוץ 10 מחויב לשדר 45 שעות כאלה.

הבעיה היא שלתוכניות האלה אין רייטינג גבוה – לא במרכז ולא בפריפריה. הזכיינים כמובן מפסידים עליהן כסף,  אבל מה יוצא לנו מתוכניות שאנחנו לא רוצים לראות?

מה רע בדרמה וסרטים דוקומנטריים שמשודרים להנאת הקהל? התשובה היא שהקהל לא נהנה. אם הצופים היו רוצים לראות דרמה וסרטים דוקומנטריים מתוצרת הארץ, המסך היה מלא ביצירות כאלה בלי התערבות של הרגולטור.

הצורך להתערב, ובמקרה זה להעשיר את כיסם של יוצרי סרטים שהם כנראה אמנים גדולים בעיני עצמם אבל נטולי אפיל מסחרי לציבור הרחב, בא לא רק על חשבון הזכיינים אלא גם על חשבוננו, כי מאיתנו נמנעות מנות גדושות יותר של תוכניות ריאליטי יצירתיות ומפתיעות ואנחנו נידונים לצפות בדרמות שבלוניות כמו "עד החתונה" או "חטופים" שמבחינת מבנה, תסריט ומשחק לא מחדשות דבר.

בקושי רב מצליחות זכייניות ערוץ 2  להתמודד עם דרישות רגולציה שמכתיבות לוח שידורים חסר היתכנות כלכלית. הן עושות זאת בעיקר בזכות מספר תוכניות ריאליטי ובידור מושכות קהל כמו "האח הגדול", "רוקדים עם כוכבים" ו"כוכב נולד". והנה ניחתת מכה נוספת: לא יותר משלוש שעות ריאליטי או בידור בשבוע לכל זכיין.

נניח שעוד אפשר להבין מדוע ליבו של הרגולטור גס בהצלחת הזכיינים; מדובר, ככלות הכל, בפקידים אשר חיים על משכורת ממשלתית ואולי קשה להם לראות גוף מסחרי מרוויח (או – אם לדייק – במקרה של הטלוויזיה המסחרית בישראל – מצמצם הפסדים), אבל מדוע הם מוציאים את חמתם דווקא עלינו הצופים, שבסיומו של יום עבודה מפרך מעדיפים לראות ריאליטי ובידור ולא לשקוע בהרהורים על עשרת הדיברות?

כל אחד מהזכיינים בערוץ 2 וערוץ 10 מחויב להשקיע כ-4 מיליון שקלים לשנה בהפקת סרטי קולנוע. מדובר בענף לא רווחי, שלא עמד ולא עומד על רגליו. מדוע מצפים דווקא מהטלוויזיה לממן את הקולנוע הישראלי?

אילו היו הסרטים המקומיים זוכים להצלחה מסחרית גורפת ערב כניסת הטלוויזיה המסחרית, ואילו הצלחה זו היתה מסתיימת מיד עם תחילת השידורים עקב עליה במספר צופי הטלוויזיה על חשבון מכירת כרטיסים לקולנוע, עוד ניתן היה בדוחק להצדיק את הסובסידיה לקולנוע כסוג של פיצוי.

ואולם, בראשית שנות התשעים הקולנוע הישראלי לא משך צופים לאולמות, ובוודאי שלא נפגע מהטלוויזיה. למעשה, אפשר אף לטעון כי הצגת שחקני קולנוע נשכחים על המסך הקטן רק מסייעת לקולנוע הישראלי. לקולנוע הישראלי יש לובי חזק, חוצה גבולות מפלגתיים, שהצליח לארגן לו סובסידיה נאה על מנת שיוכל להמשיך ולייצר סרטים מפסידים.

מדינת ישראל מספקת לכל מי שסבור כי נפגע משידורה של פרסומת שלל אפיקים משפטיים לפעול בהם - הן במסלול האזרחי והן במסלול הפלילי – כגון חקיקה נגד גזענות, חוק לשון הרע ועוד. בכל זאת, בחרה הרשות השנייה בשנת 2005 לחבר "קוד אתי", שמפרט לפרטי פרטים מה מותר ומה אסור להציג בפרסומות, ומגביל את הזכות לפרסם מוצרים באמצעים הומוריסטיים-בוטים, מיניים ועוד.

הקוד הזה חובר לאחר שניסיונות קודמים של הרשות להגביל את חופש הביטוי המסחרי דווקא נחסמו בבג"ץ. למרבה הכלימה, על הקוד הזה, שפוגע בחופש הביטוי המסחרי, הסכימו לחתום גם איגוד המפרסמים וגם מרבית משרדי הפרסום.

הפעם המכה באה מכיוונה של המועצה לשידורי כבלים ולוויין ועוסקת – לשם שינוי – לא במה שהמועצה עושה אלא במה שהיא לא עושה. היא לא מכוונת את התחרות בין הלוויין לכבלים לאפיקים שמהם ייצא הצופה מורווח. במקום לחייב את YES  ואת HOT  לשדר תכנים אחידים ולהתחרות ביניהן במחיר, באיכות השירות ללקוח וברמה הטכנית של השידורים – הם נתנו להם להיגרר לתחרות על תכנים.

התוצאה הבלתי נמנעת היא שספקי התוכן העלו מחירים, מה שהביא לירידה ברווחיות של הכבלים והלוויין גם יחד, ואחראי חלקית לתעריפים הגבוהים עבור חבילות ערוצים – מעל ומעבר למקובל בארה"ב ובאירופה. ואפילו אם מתעלמים מהמחיר הגבוה - עצם הבלעדיות המיותרת על תכנים גורמת לכך שמי שרוצה לראות "עקרות בית נואשות" חייב להתחבר ללווין, בעוד שחסידי "אבודים" צריכים לרכוש מנוי לכבלים - אבל מה יעשו אנשים שאוהבים את שתי הסדרות?

ננפוש מתחלואי הרגולציה בטלוויזיה ונדבר על הרדיו. במדיום הזה התחרות מורגשת יותר - גם בגלל שתחנות הרדיו של קול ישראל, שמשדרות פרסומות וקשובות לטעמו של הציבור הרחב מוצלחות יותר מערוץ 1, וגם בגלל שהתחנות המסחריות שוות פחות או יותר בעוצמתן. ועדיין – הרציונל הגיאוגרפי, שלפיו הן פועלות, מטופש. במדינה קטנה, שרוב מכריע של אוכלוסייתה מתרכז ברצועת חוף שרוחבה פחות מחמישה עשר קילומטרים ואורכה בקושי מאה וחמישים קילומטרים, אין מקום ל"רדיו אזורי".

יש מקום וגם צורך ברדיו מסחרי, שיפנה לכלל הציבור, אבל לתחנות האזוריות אסור לעשות את זה - על פי חוק הרשות השנייה. האם הם יודעים משהו על הגיאוגרפיה והדמוגרפיה של מדינת ישראל שאנחנו שכחנו?

נסיים בערוץ 1. על כישלונותיו נכתבו מאמרים, ספרים ועבודות דוקטורט. מכיוון שמדובר בתחנה שהיא מחדל קולוסאלי – קשה לבחור מה לציין במסגרת קצרה זו. בחרתי בעובדה המדהימה שהערוץ הזה מתנהל – אם אפשר לקרוא למה שמשודר שם "מתנהל" – תקופה לא קצרה בלי מנהל.

זה מסביר, לפחות במקצת, למה הם נראים כמו שהם נראים. למעלה משבע מאות מיליון שקל זוללת רשות השידור מתקציב המדינה. לשם מה?

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

אמיר חצרוני

פרופ' אמיר חצרוני הוא מרצה בכיר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. הדעות המפורסמות הן דעותיו האישיות בלבד

לכל הטורים של אמיר חצרוני