עידן חדש: עידן קוולר בדרך לפריים טיים
מעריץ את טומי לפיד. חיית אקטואליה. חולה רדיו. רק בן 28 אבל עם רזומה תקשורתי עשיר. קוראים לו עידן קוולר ויש לו תוכניות לעתיד עבורנו
הטיעון האחרון לא משכנע במיוחד, שכן קוולר הוא הג’ינג’י הכי לא ג’ינג’י שפגשתי מעודי ודי קשה לדמיין אותו בסיטואציה פרועה כלשהי. למעשה, הוא יסתור את הטענה הזו כחצי שעה אל תוך השיחה שאנו מנהלים בבית קפה תל אביבי ויספר לי שמועדונים ומסיבות הם ממש לא הבילוי המועדף עליו (“בר, כוס יין וחברים זה מה שאני אוהב”).
הדברים האלה, במידה שאתם לא יודעים, באים מפיו של בחור בן 28 וחצי בסך הכל, עלם רך שאמור בשלב זה להתחיל את הקריירה שלו אחרי ארבע שנים של לימודי תקשורת וג’וינטים תכופים בדירה התל אביבית המוזנחת שלו, אבל קוולר רחוק מקלישאת הצעיר הישראלי הפרוע כמרחק בית שמש מטימבוקטו.
הוא אף מגדיר את עצמו כסוג של בנג’מין באטן, כמי שנולד זקן, ואין כמו אהבת הרדיו האובססיבית שלו כדי להעיד על כך: משמו של מי שערך את יומן הצהריים של רשת ב’ בקיץ 88’ ועד הטכנאים הזוטרים של “מה יש” בגל”צ - תשאלו וקוולר יוכל לענות לכם.
אמנם הרדיו אינו רק נחלתם של קשישים ומאבטחי בתי ספר, כפי שאנו חולי הטלוויזיה נוטים לחשוב, אבל כמות הטריוויה האימתנית שאוצר קוולר בכל הנוגע להיסטוריית הרדיו הישראלי, העברית חסרת הרבב שבפיו והשמרנות הקלה שמאפיינת את התנהלותו מעידים כולם שלא בבן 28 וחצי מהשורה עסקינן אלא
הקילומטרז’ של קוולר, שכבר מילדותו מפלס את דרכו במעבה יער התקשורת הישראלי, מרשים ביותר ביחס לגילו (והיה מרשים גם אם היה בן 50). תחנות הקריירה שלו עוברות ברדיו קול המדינה (ככתב ספורט לענייני כדורסל וכדוריד), ברשת א’ של קול ישראל, במדור הספורט של מעריב, בגל”צ (ככתב ספורט, פוליטיקה ומשטרה), בערוץ 10 (גם בחדשות וגם בתוכניות הבוקר), בתוכניות הבוקר של רשת וקשת ובערוץ הספורט, שם הוא עדיין משתתף ב”חי משבת”.
כבר חודש שקוולר מתרגל את המעבר שלו לקדמת הבמה ומגיש, יחד עם קרנית גולדווסר, את תוכנית האקטואליה “סטטוס” ב־HOT3, ואת זה הוא עושה בנוסף למילוי משבצת הכתב הפוליטי של גל”צ ולתוכנית שבועית ברדיו קול חי. ושוב, למי שפספס, מדובר בבחור בן 28 וחצי ולא ברפי רשף. עדיין לא. על כוס מיץ תפוזים, בעיר שעדיין קצת מרתיעה אותו, אני מנסה להבין איך זה קורה.
אז איך זה קורה?
“איך מה קורה?”.
איך מגיעים להספק כזה בגיל כזה? תתחיל מההתחלה. מהילדות שלך.
“הייתה לי ילדות די משעממת”.
מה זאת אומרת?
“הייתה לי ילדות סטנדרטית - גרנו בראשון לציון. אמא עובדת בתעשייה האווירית. אבא עובד בבנק. יש לי אח. לא היו אירועים מרתקים”.
או.קיי. אתה רק בן 28, עוד יהיה זמן לאירועים מרתקים.
“נכון, אבל מה שכן מעניין זה איך שהבנתי שאני צריך להתעסק בתקשורת - ברדיו, ספציפית. זה היה ב-1987 והיה פרס ראשון של שישה מיליון שקלים בטוטו. שישה מיליון אז זה כמו 74 מיליון היום, כן? זה היה סכום אדיר, וכשמילאנו את הטופס שאלתי את אבא שלי איך זה עובד. הוא אמר “שמע, אתה מסמן פה בריבועים, ואז יש קבוצות כדורגל שמשחקות ביניהן. אז אתה מקשיב ל’שירים ושערים’, שומע מי ניצח ומגלה אם אתה הזוכה. אני חושב שנחשפתי לשידורי רדיו של משחקי כדורגל עוד לפני שהבנתי מה זה כדורגל בכלל ואיך משחקים”.
אז הטוטו היה מה שהוביל אותך לקריירה ברדיו?
“כן, הטוטו ועוד כמה דברים. קודם אתה שומע משחק כדורגל, ואחרי זה יש איזשהו שידור פוליטי ואתה שומע גם את זה וככה זה מתגלגל. אגב, יש המון דברים דומים בין ספורט לפוליטיקה, מבחינת השידור הרדיופוני שלהם - האנרגיות, הפרשנות, הקצב. שידור חי לרדיו מוועידה של מרכז הליכוד, למשל, ממש מזכיר שידור משחק ליגה גדול מבחינת האנרגיות”.
בשניהם אתה גם עלול להיפצע מחזיז מושלך.
“שידרתי גם ממשחקים של בית”ר ירושלים וגם ממרכז הליכוד ואף פעם לא הרגשתי מאוים”.
אתה אמיץ ממני. אפשר לשאול את מי אתה אוהד?
“אני מעדיף שלא לומר... שדרן ספורט צריך להישאר נייטרלי ככל האפשר, גם אם יש לו פייבוריטים”.
ויש לך קבוצה פייבוריטית?
“כן”.
השם שלה מתחרז עם ‘מיתר מרבה רגליים’?
“לא”.
אז בסדר. היינו באיך התגלגלת לרדיו.
“אז זהו, אצלי זה דיבוק. אני זוכר שכבר בבית של סבתא שלי בלוד, כשהייתי ילד, היא בישלה וברקע הרדיו דלק. היא הייתה שואלת ‘מי זה?’, וכמו בחידון הייתי עונה לה: “זה רזי ברקאי, זה רפי רשף”.
ומתי נפל האסימון שזה מה שאתה רוצה לעשות בחיים?
“מוקדם מאוד. לפעמים אני מרגיש קצת כמו בנג’מין באטן, כאילו נולדתי זקן ואני הולך ונהיה צעיר. בניגוד לילדים האחרים הייתי רואה חדשות קבוע, שומע רדיו באובססיביות, קורא עיתונים, מכור לספורט ולאקטואליה. כבר בגיל 10 או 11 התחלתי לחשוב מה אני הולך לעשות עם זה בעתיד”.
וואו. אני למדתי איך לקשור שרוכים בגיל הזה. היית ילד ממוקד.
“ממש, ואז אבא שלי ראה מודעה של חוג לעיתונאות במרכז לטלוויזיה קהילתית בראשון ורשם אותי. היום זה נשמע קצת מצחיק אבל תדע שעדיין עושים דברים נהדרים בטלוויזיה הקהילתית”.
זה קצת אוברסטייטמנט.
“טוב, אולי אתה צודק. בכל מקרה, הייתי בכיתה ז’ והקורס היה לכיתות ט’ עד י”ב, אבל באתי עם המון התלהבות ורצון ללמוד. נתנו לי תעודה של עיתונאי מקומי ופשוט התחלתי ללכת לבד לאולם של מכבי ראשון בכדורסל. הייתי בא, ילד קטן עם תעודה מצ’וקמקת, נדחף לאולם וצופה במשחקים. שם גם הכרתי בחור שכתב במקומון שנקרא אז ‘השקמה’, שיצא בחולון, בת ים וראשל”צ, והתחלתי לכתוב על משחקי כדורסל וכדוריד. זה היה הג’וב הראשון שלי”.
היו לך סקופים?
“הסקופ הראשון שלי היה כשהייתי בכיתה ח’ או ט’, ואבא של עידן מימון - שחקן הכדוריד - אמר לי שהוא קיבל הצעה מאירופה. אני הייתי הראשון שכתב על זה”.
כבוד.
“כן וזה אפילו עשה קצת רעש בעיר. דיברו על זה. אחר כך התחלתי לעשות דברים קטנים ב-MF91, ברדיו קול המדינה”.
ואחרי זה נחתת בגלי צה”ל.
“כבר כשהייתי בן 16 החלטתי ששם אוכל לתרום הכי הרבה, שלשם אני מיועד, והחלטתי לעשות הכל בשביל שזה יקרה. הייתה לי תוכנית שלמה של איך אני לוקח את העיסוק הזה לשלב הבא. זה קצת מוזר, אני יודע”
קצת?
טוב, המון. אולי אפילו חולני, אם מישהו מסתכל על זה מבחוץ. אבל הרגשתי צורך לעשות את זה מסודר, לתכנן את ההתקדמות שלי לפי א’, ב’ וג’. ידעתי שזה יהיה רדיו, כי הרדיו מלווה אותך כל היום - כשאתה חוזר מבית הספר, כשאתה מכין שיעורים, כשאתה אוכל. אפילו כשהכינו אותי ללכת לגן, הרדיו היה על יומן הבוקר”.
הארדקור.
“וזה לא הכל - תבין שגל”צ היו בשבילי החבר’ה הצעירים והפרועים עוד כשהייתי ביסודי, כי רוב הזמן שמעתי קול ישראל. והרדיו תמיד היה בשבילי ממש דיבוק. קח לדוגמה את עמית סגל - אני ועמית בני אותו מחזור, ואני זוכר שהיינו מתחרים בינינו למי יש יותר ידע אזוטרי בנושא הרדיו הישראלי. זה כל מה שרציתי, להיות בגל”צ, ולא הפסקתי להציק להם. שלחתי עשרות פקסים, התקשרתי ונדנדתי עד שהתקבלתי”.
תן איזה סיפור גל”צ מרתק.
“אין משהו ספציפי, זו התקופה כולה. היינו מתחילים את היום בארבע וחצי ובעצם לומדים תוך כדי איך לעשות רדיו. אנשים לא ממש יודעים מה כרוך בעבודה בגל”צ אבל זה ממש לא קל”.
ומתישהו בעבודה ברדיו גלשת מהספורט לפוליטיקה.
“זה אמנם התחיל כבר ברדיו לב המדינה, לפני הצבא, אבל בגל”צ התחלתי עם שידורי ספורט. לקראת סוף השירות, בבחירות של 2003, מאוד רציתי להתחיל לשדר פוליטיקה. אני זוכר שניגשתי אל צביקה גולדברג - מי שהיה אז ראש מחלקת החדשות - ואמרתי לו ‘שמע, יש בחירות ואני מאוד רוצה להיכנס לזה’. זה היה מרתק כי נתנו לי אחלה נתח ממערכת הבחירות ההיא, כולל את כיסוי מפלגת שינוי והיו”ר שלה טומי לפיד. בכלל, אני מאוד מתחבר ללפיד, לסגנון הכתיבה שלו כעיתונאי ולתרומה התרבותית שלו”.
אתה מתחבר גם לבן שלו?
“כן, אני מאוד מתחבר לסגנון הכתיבה של יאיר לפיד”.
היית מצביע בשבילו אם הוא היה רץ לכנסת או לראשות הממשלה?
“את ענייני ההצבעה, כמו הקבוצה המועדפת בספורט, אשמור ליום שבו לא אהיה כבר כתב פוליטי”.
או.קיי, אז טומי לפיד הוא רול מודל בשבילך. מי עוד?
“רזי ברקאי, כמובן, ויורם ארבל מבחינת שידורי ספורט. מבחינת טלוויזיה? זה קצת מיקס. זה אברי גלעד מבחינת החופש שלו והשחרור שלו בהגשה ויאיר לפיד מבחינת החיבור שלו למרואיינים שלו והצורך שלו להכיר אותם וללמוד, וגם מודי בר־און מבחינת היכולת המילולית, משחקי המילים והאסוציאציות”.
“סטטוס”, התוכנית שקוולר מגיש ב-HOT3, עוררה עניין רב עם עלייתה בעיקר בשל השיבוץ המפתיע של המגישה לצדו - קרנית גולדווסר, אלמנתו של החייל השבוי אהוד גולדווסר ז”ל. התוכנית, שמשודרת מדי יום, עוסקת במגוון נושאים אקטואליים, מקבוצות רכישה דרך הולילנד ועד סער שיינפיין. הסגנון שלה - תוכנית אקטואליה פאנליסטית בסגנון עדות “תיק תקשורת” - די תואם את האג’נדה של קוולר, אג’נדה שלא ממש עולה בקנה אחד עם התוכן הקצבי יותר שדוחפים לנו לגרון בשאר התוכניות הדומות.
ספר לי קצת על “סטטוס”. לכאורה הקריירה שלך הלכה למקום אחר ואז בחרת לעשות את זה.
“מה זאת אומרת ‘מקום אחר’?”.
נראה שאתה בדרכך למעמד של כתב בכיר בחדשות, כאילו הקריירה שלך הולכת יותר לכיוון הכיסוי העיתונאי ופחות לכיוון הדיון הפאנליסטי.
“אני מבין, אבל אני רואה את הדברים בצורה קצת שונה. החלום שלי היה להיות מגיש בטלוויזיה, והמעבר שלי מהרדיו לטלוויזיה היה מאוד אורגני. אני עדיין קם כל בוקר ומחפש את הכותרת הפוליטית. אני עדיין כתב”.
איך הגבת כשהבנת מי הולכת להיות הפרטנרית שלך?
“שמחתי מאוד. לא הכרנו קודם באופן אישי, אבל העבודה איתה מצוינת כי היא באה חפה מכל ציניות - תסתכל לה בעיניים ותראה רק טוב, רק עדינות”.
בדרך כלל נהוג שיש קצת מתח מיני בין מגיש למגישה שלצדו, אבל פה זה קצת לא נעים.
(צוחק) “כן, אני מבין למה אתה מתכוון... קרנית גם ממש לא ברנז’אית, לא מאלה שההומור הפנימי של סוג העבודה הזה מוכר להם, ובגלל זה הייתי קצת נבוך כשהתחלנו את העבודה, קצת ביישן. אבל היא באמת בחורה מקסימה. אתה יודע שנהוג לחשוב שזוגות של מגישי טלוויזיה, גבר ואישה, בדרך כלל לא מתים זה על זה? אז אצלנו זה ממש לא נכון. פשוט כיף לנו יחד, טוב לנו”.
הכתבה המלאה בגיליון החדש של רייטינג
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם